טוב,אני לא יודע איך להתחיל לדבר על זה כשאני חושב עלי בלעדייך,אני מרגיש ריקנות גדולה משתלטת על כולי, אני מרגיש גוש גדול של חנק עולה בי מלמטה עד למעלה ועוצר לי את הנשימה. אני כותב לך את זה,לך ולכל מי שרק מוכן לשמוע רואה את התמונה שלנו,שלי ושלך,את החיוך שיש לי על הפנים. החיוך שלי שהולך ונעלם עם כל מילה ומילה שנכתבת כאן. אני לא חושב שקשר כמו שלי ושלך ניתן לתאר בכלל במילים. שתינו יודעים את זה,ואת יודעת? לפעמים אני מרגיש שאפילו אנשים אחרים יודעים את זה. כל מיני חברים ניגשים אלי בתקופה האחרונה - משרים הרגשה שהם באו לניחום אבלים - שואלים אותי "מה יהיה איתך?מה תעשה בלעדייה?" השאלה הזאת כל כך כואבת לי , כל פעם מחדש. כי אני שואל את עצמי את השאלה הזאת בערך כל בוקר שאני קם, וכל לילה לפני שאני הולכת לישון. כי מי אני בלעדייך? את בונה אותי.
את ממלאת את היום שלי,את החופש שלי,את החשבון טלפון ופלאפון שלי, ,את רצונות שלי,את הנסיעות שלי,את החויות הכי גדולות שאני חווה,את הסודות הכי גדולים שלי,את הצדדים הכי רעים,אבל גם את ההכי טובים שלי,את האהבה הכי טהורה,והכי מדהימה שיש בעולם, את הקשר הכי אמיתי שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
