"אֵה, את בדיוק שאלת אותי אם אני מוכן לעשות לך סיבוב בבית ספר." עידו הנבוך ענה בחיוך חושף שיניים.

"כן." אמרה והכניסה את הקלסר הגדול שלה לתוך הלוקר, "הוא פשוט כבד, אני לא יכולה לשים אותו בתוך התיק," הסבירה והסתכלה על הקלסר הוורוד שלה, מעוטר בציורים של 'הלו קיטי'.

"כן," עידו חייך כמבין.

"זו חברה שלך שעברה כאן?" היא נעלה את הלוקר והתרחקה משם - עידו בעיקבותיה.

"כן." הוא ענה בהיסוס.

"אה, הבנתי." אמרה, "יש כאן איזה קיוסק? איזשהו מקום לקנות בו שתיה?"

"יש מכונות לשתיה קרה או חמה," אמר והצביע על שתי מכונות שתיה גדולות שהיו צמודות לקיר הסמוך, לצד המדרגות.

"הו, מעולה," היא התקרבה לשם והוציאה מטבע של חמישה שקלים מתוך הארנק שלה, "אני אקח.. קולה. אתה רוצה משהו לשתות?"

"לא. לא.. תודה."

"אז אתה עדיין רוצה להראות לי את בית הספר?"

"בטח, בואי."

"וחברה שלך לא תכעס?"

"לא. למה שהיא תכעס?"

"האמ, סתם," חייכה חיוך ערמומי והמשיכה ללכת, "בוא תראה לי איפה הכיתות."

***

"אוף, איפה היא!" מאיה התרוצצה במסדרונות בית הספר העמוסים בתלמידים ומילמלה לעצמה, בעוד שהיא פותחת את דלתות הכיתה שלה ושל חברותיה, "אולי היא נמצאת איתן," חשבה לעצמה.

היא נאנחה ונשענה על הלוקר, לוקחת לעצמה נשימה גדולה ומנסה להרגיע את עצמה ששום דבר רע לא קרה לאחותה.

"אולי אני צריכה להתקשר לאמא? או שלא, אני בטח אדאיג אותה. אבל היא חייבת לדעת, אבל אולי עדיף שלא, היא תדאג יותר. אבל מצד שני, היא חייבת לדעת, ומצד אחר.. כדאי שלא. אוף, אני משתגעת."

עדי התקרבה לעברה מאחור ונגעה בכתפה, "הכל בסדר?"

"לא, אני לא מוצאת את נעמה."

"מה קרה?,"

"מה שקרה הוא ש..." מאיה נאנחה והתחילה לספר לה את כל הסיפור.

"אני מבינה, אבל אולי אתם סתם לחוצים, אולי לא קרה לה כלום," היא ניסתה להרגיע את מאיה, אבל היא בעצמה ידעה שיש סיכוי שנעמה ברחה.

"גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל עם הזמן אני רק מגלה שהסיכוים שהיא ברחה גדלים יותר ויותר."

"אולי היא אצל חברה שלה?"

"דיברתי עם החברות הטובות שלה, הן אמרו שהיא לא באה היום לבית ספר. לפחות הן לא ראו אותה."

"ואין לה עוד חברות? או חברים? דיברת עם כולם?"

"כן, עם כולם." נאנחה באכזבה.

"רגע, ו.. יש איזה מישהו שהיא מסתובבת איתו בזמן האחרון."

"מי? מבית הספר?"

"כן. האמ, לביא.. שגיא.. שגיב!" ניזכרה וקראה בקול.

"אה, נכון. הילד ההוא מהכיתה שלה, הוא בא כמה פעמים לבית שלנו לראות אותה," אמרה, "את חושבת שאני צריכה לדבר איתו?"

"ברור, איך לא עשית את זה קודם? את ראית אותו היום?"

"לא." אמרה בדיוק בזמן שהצילצול נשמע, "גם הוא לא הגיע."

מאיה נאנחה וניגבה את אגלי הזיעה מעל מצחה, "מה היית עושה במקומי?" שאלה והרגישה את הפלאפון רוטט מתוך כיס מכנסי הג'ינס שלה,"חכי רגע, יש לי פלאפון. זה.. אמא?" היא הסתכלה על הצג ושאלה בהיסוס.

"תעני," עדי אמרה.

"לא. מה אני אגיד לה?"

"את האמת." אמרה בחוסר סבלנות, "נו, תעני כבר."

מאיה נשכה את שפתה העליונה ולחצה על אחד המקשים במכשיר הפלאפון שלה, "כן, אמא?"

"נו, מאיה, מצאת אותה? הבטחת שתתקשרי ברגע שתראי אותה."

"לא ראיתי אותה."

היא נאנחה בעצב, "אמרתי לך שהיא ברחה."

"מה אני אעשה? לא ידעתי שהיא מסוגלת לברוח מהבית,"

"איפה את חושבת שהיא?" לילי שאלה.

מאיה הסתכלה על עדי בפנים שקוראות לעזרה, "איפה אני חושבת שהיא?" שאלה בקול רם כדי שעדי תשמע.

"תספרי לה על שגיב," עדי אמרה בשקט, בעוד שמאיה מניחה את כף ידה על הפלאפון כדי שלא ישמעו מהצד השני את השיחה שניהלו במקביל.

"חברות שלה לא יודעת איפה היא, הן אמרו שהן לא ראו אותה," אמרה, "אבל אני צריכה לבדוק עוד משהו אחד ואני אהיה בטוחה."

"לא ידעתי שהיא תעשה מזה כזה עיניין. חבל שהגענו למצב הזה בכלל!" קול שבור וקטוע מדמעות נשמע בצד השני.

"אמא," אמרה בדאגה, "דיי. אל תילחצי, אני אברר עוד משהו ואני אתקשר אלייך. אז כבר נהיה בטוחות אם היא ברחה או לא."

"טוב, ביי. אני אתקשר לחברות שלה, ואעשה סיבוב באזור לראות אם היא כאן."

"מעולה, ביי." היא ניתקה את הפלאפון וזרקה מבט נואש לעבר עדי, "איפה שגיב, לעזאזל?!"

***

"מה רצית להגיד לי?" נעמה שאלה את שגיב שישב לצידה על המיטה. היא התרחקה מעט בשל המרחק הקרוב בינהם, שגרם לה לתחושה לא נעימה.

"רציתי לדבר איתך על אתמול. מזל שההורים שלי אוהבים אותך והרשו לך לישון כאן, ומבחינתי זה מעולה, כי אנחנו ידידים ממש טובים. אבל יגיע יום שתצטרכי לצאת מפה. את לא הולכת לבית הספר כי את מפחדת שיתפסו אותך, אבל מה תעשי מחר או עוד שבוע? את לא חושבת שההורים שלך יחפשו אותך, אפילו יזמינו משטרה?"

"לא, אני יודעת שאם אני אשאר כאן הרבה זמן יתפסו אותי, בגלל זה אני שמתי בתוך התיק כסף ששמרתי, הוא יספיק לי כדי לנסוע."

"לנסוע? את רצינית?" שאל, "את לא באמת רצינית. לאן לנסוע? לבד?"

"כן," אמרה, למרות שהייתה בטוחה שלא תעז לעשות זאת, "אולי."

"רוב הסיכוים שיתפסו אותך. לא עדיף שתשכחי מכל הבעיות האלו ותחזרי הבייתה?"

"לא! אני לא אראה להם שאני מוכנה להתאשפז, הם חושבים שאני.. שאני.."

"שאָת מה? הם דואגים לך."

"אם הם היו דואגים לי הם לא היו שולחים אותי לשם, אתה לא מבין."

"אני כן מבין," הוא כיחכך בגרונו והביט לתוך עיניה. היא הביטה בו מהופנטת, "וגם אני מאלו שדואגים לך."

***

"תודה!" מאיה אמרה לילדה מכיתתה של נעמה, שהביאה לה את הכתובת של שגיב.

"את מבריזה מהשיעור?" עדי שאלה.

"אני לא חושבת שאספיק להגיע לשיעור השני, אני לא מבריזה! את יודעת שזה דחוף."

"אני יודעת, אני יודעת, אז לכי מהר, תזדרזי." עדי אמרה, "ותעדכני אותי!" היא צעקה למאיה שהתרחקה משם לכיוון שער בית הספר.

***

"וואו, בית הספר שלכם ממש יפה."

"יחסית לבתי הספר האחרים באזור, הוא דיי בסדר."

"יחסית לבית הספר הקודם שלי, הוא נראה כמו ארמון." אמרה, "טוב, אולי הגזמתי. אבל הוא ענק ומרשים."

עידו חייך.

"איפה השירותים פה, עידו?" שאלה.

"שם," הוא הצביע על דלת גדולה שמפרידה בין החלק של הבנים, ושל הבנות. "אגב, לא אמרת לי איך קוראים לך."

"יסמין," אמרה בחיוך, גאה בעצמה. "אני הולכת לשירותים, חכה לי כאן?" שאלה והתקדמה לשירותים.

"בטח." אמר ובחן את נעליו. השקט העיק עליו והשיעמום גבר, הוא התחיל לשרוק ולזמזם את שירו האהוב.

"עידו!" הוא שמע קול מוכר קורא לו, הוא הסתובב למקור הקול וראה את מאיה.

"מאיה," פלט בהיסוס והסתכל על הדלת שאליה נכנסה יסמין כדי לוודא שהיא לא נפתחת. "מה את עושה כאן?"

"סיפור ארוך. מה אתה עושה כאן?"

"אה, סתם, אין לי שיעור."

"גם לי היתה שעה חופשית. אהמ, ביי בינתיים, נדבר אחר-כך," אמרה והתכוונה ללכת, אך חזרה לאחור והתקרבה אליו בצעדים קטנים, "עידו. אני שכחתי מזה - יותר נכון, רציתי לשכוח - אבל אני החלטתי משהו בקשר להפלה."

"מה החלטת?" שאל בלחץ,"תדעי שאני איתך בכל מצב, כל מה שתחליטי אני אקבל."

"החלטתי לדבר עם ההורים שלי, לספר להם."

"את בטוחה? את לא רוצה קודם להחליט אם את עושה את זה או לא?"

"לא, אני אהיה חייבת לספר להם."

"אהה, אני מקווה שהם יבינו."

"גם אני מקווה, ובגלל זה אני צריכה אותך, אני צריכה שתבוא איתי ונגיד להם את זה ביחד, כי עליי הם יתפרצו. כשאתה תהיה, הם יתאפקו ויהיו יותר רגועים."

"אני אבוא בכל מקרה, אין לך מה לדאוג,"הוא נישק אותה בלחי, ונלחץ כאשר שמע את ברז המים נפתח ואת טיפות מים מטפטפות מתוך השירותים.

"וואו אני צריכה ללכת, ביי," מאיה הלכה משם ונופפה לו לשלום.

"אתה בא?" יסמין יצאה מתוך השירותים.

הוא התקרב אליה והם הלכו יחד לאזור הכיתות, בלי לדעת דבר על כך שכל הזמן הזה יסמין הקשיבה לשיחה שניהלו השניים.