אתם בטח כועסים שלא עדכנתי הרבה זמן, וזה באמת היה הרבה זמן. אני יודעת שאיבדתי חלק מהקוראים (וחלקם אפילו היו קוראים קבועים מאז הפרק הראשון - וזה עוד יותר מכאיב לי), אבל אם תתנו לי צ'אנס - אני מבטיחה שלא אאכזב אתכם שוב.

"אמא בת 16" פרק 27.

הדמעות מיהרו לצאת ולזלוג על לחיה, ונעמה מיהרה לרוץ לחדרה. היא לא רצתה שאף אחד לא יראה שהיא בכתה, שאף אחד לא יראה שהיא חלשה.

***

דלת החדר של נעמה נסגרה בכעס ונעמה שכבה על המיטה ובכתה על הכר.

הסטירה לא כאבה לה כמו שהאירועים שקרו בפרק הזמן הקצר הכאיבו לה, היא הושיטה את ידה אל השידה ותלשה חתיכת טישו, אבל הפילה בטעות צלחת עם תפוח וסכין שהייתה על מונחת על השידה.

היא נאנחה והחזירה את הצלחת חזרה, "בטח מאיה אכלה כאן."

לפני שהחזירה את הסכין היא אחזה בו חזק ולא רצתה להרפות. היא קמה בעדינות מהמיטה ונעמדה לצד המראה הארוכה שהייתה תלויה על הקיר. היא הרימה את קצוות שרוולי החולצה מָעלה וגם את החולצה עצמה ואמרה לה כמה היא שמנה. הסכין הייתה בידה האחת, בידה הרועדת אשר התקרבה לבטנה והתחילה לחתוך.

בהתחלה זה כאב אבל היא הרגיעה את עצמה ואמרה "אין לך מה לדאוג, זה מה שכל הבנות שלא מרוצות מעצמן עושות." וכך היא התגברה על הכאבים, אבל ברגע אחד של שפיות היא נעצרה וזרקה מבטים על בטנה עם החתכים המדממים.

"את.. את לא נורמאלית, מה עשית?" היא מלמלה וזקרה את הסכין על הרצפה.

נעמה הרגישה שהיא משתגעת, היא לא הבינה למה היא עשתה את זה. היא נגעה בחתכים ונרתעה בהתחלה אבל הפסיקה "זה בסדר, זה כבר לא כואב." מילמלה.

***

הצלצול בבית הספר בישר על סוף היום. דלתות הכיתות נפתחו ויצאו מהן המוני תלמידים.

בכיתה של עידו, יסמין עמדה לצידו עם התיק הקטן על גבה ודיברה אליו בקול רך. "אל תשכח היום לבוא אליי בחמש."

"בחמש?" שאל בהיסוס וגירד את ראשו כמנסה להיזכר במשהו.

"כן. קבענו כבר, אתה לא יכול להבריז." היא חייכה. "אתה בא?"

"אל תדאגי, אני אף פעם לא מבריז." הוא הניח את התיק על כתפו והכניס את הפלאפון שלו לתוך הכיס.

"אני ממש שמחה שאתה בא, אני לא יודעת כלום בהסטוריה.בגלל שאני חדשה אני רוצה להשאיר רושם טוב על המורים."

"אני בטוח שתשאירי." הוא התקדם לדלת הכיתה כשיסמין לצידו. הוא התפלל שהיא לא תיצמד אליו יותר מדי כדי שאחת מחברותיה של מאיה לא תראה ותספר למאיה. או אפילו, מבחינתו, יותר גרוע - שמאיה תראה את זה בעצמה.

אבל המחשבה שהם רק ידידים ולא יותר מזה הרגיעה אותו, הרי הם לא עושים שום דבר שמאיה לא צריכה לדעת עליו. בינתיים.

יסמין נפרדה ממנו לשלום כשהם עמדו ליד השער, "אני גרה פה ליד, אני אלך ברגל."

"אז את לא באה באוטובוס?" הוא נשם לרווחה.

"לא, זה ממש קרוב." אמרה, "אתה רוצה לבוא אליי מעכשיו?"

"לא." אמר. "לא, אני..  אני צריך להתארגן." הוא חייך חיוך מתנצל והתרחק משם לעבר האוטובוס שלו.

הוא עלה על האוטובוס וראה את מאיה יושבת בסוף האוטובוס כשהיא מניחה את ראשה על המושב ומסתכלת על החלון. הוא ניסה להתעלם ולהמשיך ללכת כאילו לא ראה אותה, אבל היא סובבה את ראשה וקראה לו.

"מאיה." הוא חייך חצי חיוך והתיישב לידה.

"אתה מכיר אותה?" היא שאלה אותו והצביעה על יסמין.

"אותה?" הוא היסס וחשב מה לענות. "לא."

"אתה לא מכיר אותה?" שאלה, "מוזר, אני הרגע ראיתי אתכם מדברים."

"אהה! אותה?" הוא שאל והצביעה שוב על יסמין שהתרחקה מבית הספר, "אותה אני מכיר. חשבתי שהתכוונת למישהי אחרת."

"אז אתה מכיר אותה? איך?"

"היא תלמידה חדשה בכיתה שלי."

"או-אה. וכבר התחלתם לדבר כאילו אתם מכירים שנים?"

"הו," הוא נאנח, "מה זאת הקנאה הזאת? את לא סומכת עליי?"

"אתה צודק, אתה צודק, מצטערת." אמרה, "אני פשוט ראיתי אותה בהתחלה והיא ניראתה לי מוכרת. איך קוראים לה?"

"יסמין."

"אה, אז זאת לא היא. אני לא מכירה אף אחת בשם יסמין."

***

מאיה הגיעה לבית שלה. היא סגרה את הדלת ונכנסה לתוך הבית, היא ראתה את אביה יושב על הספה והתפלאה - זאת הפעם הראשונה שהוא לא בעבודה בשעות כאלו. "מה אתה עושה כאן?"

"היה בלאגן עם נעמה. עכשיו הכל הסתדר."

"אני יודעת על נעמה, אני זאת שאמרתי לאמא איפה היא." היא נאנחה, "אבל עכשיו הכל בסדר, למה אתה לא הולך?"

"את רוצה שאני אלך?"

היא התעצבנה, "אני לא רוצה שתלך, זה פשוט מוזר לי שאתה בשעות כאלו בבית, זה הכל."

"גם את עם זה? לא מספיק נעמה אמרה לי- עכשיו גם את?"

"די!" לילי צעקה על שניהם מהמטבח "אי אפשר קצת שקט?"

"צודקת." מאיה סיננה ושילבה את ידיה. היא הסתובבה כדי לעלות לחדר שלה, אבל נעצרה ונשמה נשימה עמוקה. "אבא, אתה תהיה פה בשעה שש?"

"אני חושב שכן. למה?" הוא שאל.

"ואָת, אמא?"

"כן. קרה משהו?"

"קרה משהו," היא נשכה את שפתה, "אני צריכה לדבר אתכם."

"אז תדברי, למה את מחכה?" אביה שאל.

"כי עידו ואני צריכים להגיד את זה יחד. בשש הוא יבוא לכאן."

***

עידו יצא מהמקלחת ושלח מבט חטוף לשעון הקיר "16:55" אמר לעצמו ונעל את נעלי הספורט שלו.

לאחר דקות בודדות הוא היה מוכן ללכת ליסמין. כשהוא הגיע אליה היא פתחה את הדלת בחביבות והזמינה אותו להכנס. "ההורים שלי בעבודה, יש לי בית ריק. בוא, 'כנס."

הוא חייך ונכנס לתוך הבית "ואם הם היו כאן, לא היית מזמינה אותי?"

"בטח שכן, פשוט אבא שלי כל כך לא רוצה שאני אתקרב לבנים. הוא יהרוג אותי אם הוא ישמע שהיית פה."

"את רוצה שנלך למקום אחר?" שאל, "שהוא לא יבוא פתאום."

"לא, עד 22:00 הוא ואמא שלי לא כאן." היא חייכה.

"אוקיי," הוא הביט ביסמין הולכת לחדרה והוא הלך אחריה. "בואי נתחיל ללמוד."

הם נכנסו לתוך החדר הגדול והמרשים של יסמין. הוא ציחקק בליבו כשראה את כל הצבע הוורוד שבחדרה.

"אתה יכולה לשבת." היא אמרה וישבה לצידו. "תספר לי קצת על עצמך, עידו. אני לא יודעת עלייך כלום."

"מה את רוצה לדעת?"

"לא יודעת. תספר."

"אוקיי אז, אני אהיה בן שמונה-עשרה השנה, יש לי חברה..."

"לא להרבה זמן." סיננה. "ומה אתה אוהב לעשות?"

"לשחות."

"באמת? אולי תלמד אותי פעם."

"בשמחה." הוא חייך.

שעה שלמה עברה במהירות. הם דיברו וצחקו, ולא הספיקו ללמוד. עוד חמש-עשרה דקות עברו.

"לא הגיע הזמן שנלמד?" עידו שאל ובידו החזיק את מחברת הסטוריה.

"כן, אתה צודק." היא חייכה והתקרבה אליו.

"אוקיי, אז עם מה נתחיל?" הוא שאל ופתח את המחברת, אבל דף אחד נפל מתוכה. הוא התכופף להרים את הדף, אבל כשהרים אותו הפלאפון שלו נפל אל מתחת למיטה.

שעון היד שלו הורה על השעה 18:15.

***

מאיה הסתובבה בחדרה הלוך וחזור, מקצה אחד למשנהו. היא זרקה את הפלאפון על המיטה והתעצבנה שעידו לא עונה לה.

"הוא הבטיח שיבוא והוא לא היה מבטיח סתם. אולי קרה לו משהו?" היא שאלה והתקשרה לבית שלו. אמו ענתה והן התחילו לדבר.

"לא," האם ענתה. "הוא לא בבית, הוא יצא לפני שעה וקצת מהבית."

"את בטוחה?" מאיה שאלה.

"כן. את צריכה אותו דחוף?"

"לא. לא דחוף." שיקרה, "את יודעת איפה הוא?"

"כן." היא ענתה. "הוא אמר שהוא הולך ל... יסמין? כן, ליסמין."

עריכה.

פתחו בלוג חדש שנקרא "אמא בת 16 - המשך."

ה'כותבת' טוענת שאני גנבתי את הסיפור. כשנכנסתי לבלוג שלה אני הייתי בשוק.

היא פתחה בלוג חדש (אבל התאריכים שונים - לפני שנה) ושם יש 5 פרקים של "אמא בת 16".

את הסיפור הזה אני כתבתי, אני חשבתי על הרעיון, אני חשבתי איך לקרוא לדמויות ואיך הם יראו בעיני הקוראים. חשבתי על הכל.

פתאום היא באה וטוענת שהוא שלה.

אני לא יודעת איך התאריכים שונים, אבל יכול להיות שזה היה בלוג ישן עם 5 פוסטים, והיא החליטה ללכת עם זה עד הסוף אז היא מחקה את הפוסטים הישנים ובמקומם היא העתיקה את 5 הפרקים הראשונים מהבלוג.

זה נשמע מוזר, נכון. ובגלל זה אני חושבת שאף אחד לא יאמין לי - אבל מי שיראה את סגנון הכתיבה, יראה שזה שונה.

וזה ניראה מוזר שרק עכשיו היא ניזכרה להגיד את זה, בעוד שאת הבלוג החדש היא פתחה לפני.

תאמינו כל אחד למי שהוא רוצה  להאמין ולמי שנשמע לו הכי הגיוני, אבל אני באמת לא משקרת. הדבר שאני הכי שונאת זה שקרים ואני לא אשקר או ארמה אף אחד. לכו עם הלב שלכם ותחליטו אתם למי אתם רוצים להאמין.

תודה על התגובות המחממות מהפוסט הזה, חשבתי שאף אחד לא יחזור לקרוא כאן. תודה ענקית, אני אוהבת אתכם.