"אמא בת 16" - פרק 29.

"היא כאן, אני מנתקת." לילי לחשה לשגיב כשראתה מזווית העין את נעמה.

"עם מי דיברת?" נעמה ירדה במדרגות לעברה.

לילי הכניסה את הפלאפון לכיס המכנס וחזרה למטבח, "סתם טעות במספר."

 ***

עידו נכנס לחדר של יסמין בבהלה, "מה השעה?" הוא שאל וחיפש את הפלאפון שלו.

"הכל בסדר? מה ק.."

"שיט!" צעק וראה שאיחר את הפגישה שקבע עם מאיה, "מאיה התקשרה?"

"מה קרה לך?"

"אני מצטער, יסמין, אני חייב ללכת." הוא לקח את המעיל שלו ביד אחת ויצא מדלת החדר.

"רגע," היא יצאה מחדרה לעברו, "למה אתה לחוץ כל-כך? אני בטוחה שזה יכול לחכות. אנחנו עדיין לא למדנו להיסטוריה." היא רצתה שהוא ישאר, שיהיה איתה ולא ילך למאיה.

"אני אסביר לך יותר מאוחר, אני לא יכול עכשיו."

"לאן אתה הולך?" היא התקרבה אליו, "למאיה?"

"כן." הוא אמר ופתח את דלת הכניסה, התקדם צעד אחד אבל קפא במקום כששמע מיסמין שמאיה לא לראות אותו. "מה? איך את יודעת את זה?"

"היא התקשרה כשהלכת לשירותים," היא אמרה.

"מה היא אמרה? תגידי לה מה היא אמרה!" הוא סגר את הדלת והחזיק את ידיה של יסמין כמי שמחכה לתשובה.

"תעזוב אותי." היא הסתכלה עליו בפחד, והוא מצידו שחרר את האחיזה ונאנח.

"אני מצטער. קבעתי עם מאיה ושכחתי מזה, היא בטח רוצה להרוג אותי."

"רואים. זאת אומרת, רואים שהיא כועסת עלייך לפי איך שהיא דיברה בפלאפון."

"מה היא אמרה?"

"היא אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתך ואני אמרתי שאתה בשירותים."

"למה לא אמרת לה לחכות? למה לא הבאת...?"

"שאלתי אותה," היא קטעה אותו, "שאלתי אותה אם למסור לך משהו, והיא אמרה 'כן, תגידי לו שהוא ואני גמרנו'."

"את לא רצינית." הוא נאנח ונשען על משקוף הדלת. "אמרת לה עוד משהו?"

"לא, אבל היא נכנסה להיסטריה ואמרה שהיא לא רוצה לדבר איתך ושאין לך מה לבוא." היא הוסיפה לגירסה המקורית של מאיה, דברים שונים.

"טוב..." הוא אמר ביובש, "אני.. אני אלך."

"לילה טוב." הם עמדו בפתח הדלת, הוא יצא והיא עמדה שם - מלווה אותו במבטיה.

 ***

עידו הגיע לבית של מאיה. הוא עמד בפתח הבית כשידו מכווצת לאגרוף המחכה לנקוש בדלת.

"לא," הוא מילמל והוריד את היד, "אולי עדיף שאני לא אפריע לה."

הוא התרחק מהבית והביט לעבר החלון שלה - האור היה דולק, הוא החליט להתקשר אליה אבל לאחר צילצול אחד היא ניתקה.

הוא ניסה שוב ושוב אך ללא מענה.

 ***

מאיה נשכבה על המיטה, ראשה מופנה כלפי מעלה, היא עוצמת את עינייה לאט, מחכה לרגע מסויים של שלווה. בראשה עלו תמונות שלה ושל עידו ברגעים יפים, אך הצליל של הICQ מהמחשב קטע את הרצף. היא התקרבה אל המחשב וראתה שקיבלה הודעה ממישהו שלא ברשימה - מאיה? ,הופיע בחלון ההודעות.

היא הסתכלה על הכינוי וחשבה שזה משתמש חדש שעידו פתח כדי לדבר איתה - עידו זה ניגמר, היא שלחה.

מורן: עידו? נפגשנו רק לא מזמן וכבר שכחת את השם שלי?

מאיה: מורן?

מורן: עלית עליי ;)

מאיה: אני מצטערת, חשבתי שאתה מישהו אחר.

מורן: חשבת שאני חבר שלך...

מאיה: כן. - היא רשמה, והייתה רוצה להוסיף שהוא כבר לא חבר שלה אבל היא לא רצתה לדבר על זה אז היא השאירה את השיחה כך, אבל הוא זה ששאל ראשון;

מורן: למה זה נגמר ביניכם?

מאיה: סיפור ארוך.

מורן: זה בקשר למה ששאלת אותי? אם את חושבת שהוא הבריז לך בכוונה?

היא חיכתה מספר שניות, ולא ענתה.

מורן: ?

מאיה: כן.

מורן: בחייך, אולי הוא רק רוצה לגרום לך לקנא.

מאיה: הוא לא טיפוס כזה, אני מכירה אותו.

מורן: מאיה, גם אם הוא בגד בך אז זה מראה שהוא חרא של בנאדם, הוא רק רוצה שתתיחסי אליו, שתתני לו את התשומת לב שהוא צריך.

מאיה: מאיפה אתה כל כך בטוח?

מורן: מניסיון... ;)

היא חייכה, הוא בחור מקסים אבל הוא שובר לבבות לפי מה שראתה. הוא מסוג הבחורים שהיא צריכה, מקרין תמיכה וביטחון, היא חשבה, הרי כל מילה שיוצאת לו מהפה יכולה לגרום לכל בת להתאהב בו. היא כיבתה את הICQ ואת המחשב, ונירדמה.

***

בדיוק ברגע שבו נעמה הלכה לחדרה, לילי הוציאה את הפלאפון שלה מהכיס וחייגה לליאת - הפסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה.

"שלום." קולה נשמע מהצד.

"ליאת, שלום, זו לילי, אמא של נעמה. את זוכרת?"

"הו, בוודאי שאני זוכרת. הכל טוב?"

"כן." היא אמרה, "אהה.. לא כל-כך." היא חזרה בה.

"אני מבינה. זה בקשר לאישפוז?"

"כן." לילי עצמה את עיניה ובלעה את הרוק, "אני החלטתי ללכת עם זה עד הסוף."

"מה זה אומר? שהיא מתאשפזת?"

"אני רוצה, אבל איתה עוד לא דיברתי. אני יודעת שהיא תסרב."

"אם את רוצה והיא לא - היא תתאשפז, כי היא מתחת לגיל 18 והיא באחריותך..."

"את מתכוונת לכפות עליה להתאשפז?"

"אם זה לא יבוא מרצונה האישי, אז כן."

"אני לא יודעת, המצב ביניינו לא כל כך טוב, אני לא רוצה לגרום לו לדעו..."

"לילי, אני מבינה אותך, אבל אחרי האישפוז - היא תודֶה לך."

לילי שתקה.

"אני חושבת שאת צריכה לחשוב על זה קצת, לדבר עם המשפחה וביחד להחליט אם היא במצב של סיכון."

"אולי את צודקת."

"מה את אומרת, אולי תבואו לבדיקה? אני אראה מה מצבה ואגיד לך אם זה נחוץ."

"זה נישמע לי... נישמע מעולה. מתי יש תור פנוי?"

"אני כרגע לא במשרד, היומן לא אצלי. את תוכלי להתקשר מחר?"

"כן, אין בעיה. לילה טוב." היא ניתקה את הפלאפון והניחה את ידה על ליבה, עצמה את עיניה והתפללה שמצבה של נעמה השתפר.

***

מאיה התעוררה בשעות הלילה המאוחרות בבהלה, היא ניגבה את מצחה והדליקה את האור בחדר.

היא נרגעה כשהבינה שמה שראתה עד לפני מספר דקות היה חלום. חלום בלהות. סיוט.

אלה היו עידו ויסמין בחלום, הם חלפו על פניה במסדרון בית הספר כאשר הם מחבקים אחד את השני. הם עצרו כשמבטיהם נפגשים ונישקו אחד את השני.

"אולי זה לא קרה רק בחלום," היא אמרה ונזכרה ביום שעבר. היא נשכבה על הכר והחליטה שממחר היא לא מתייחסת אליו, הוא מצידה יהיה אוויר.

***

הבוקר הגיע, מאיה ונעמה הלכו לבית הספר, ולילי נסעה היישר לליאת. היא חיכתה במכונית ושמה עליה את משקפי השמש הגדולות שלה.

השעון הורה על השעה 08:00, "היא כאן כבר שעה," לילי יצאה מהמכונית ונכנסה אל הבניין. כשהיא פתחה את הדלת, היא ראתה את ליאת יושבת על הספסל עם ילדה בגיל של נעמה, רק שהילדה יותר חיוורת וצנומה ממנה.

ליאת נפרדה ממנה לשלום לאחר שהיא רשמה כמה דברים על דף והלכה למקום אחר, לילי מיהרה להשיג אותה, "ליאת." היא קראה לה.

היא הסתובבה וראתה את לילי.

"בוקר טוב," היא אמרה בעדינות, "אני יכולה לדבר איתך? או שאת עסוקה?"

"את באת לבוקר לא לחוץ, אז בבקשה." היא חייכה ושתיהן נכנסו למשרד שלה. לילי נזכרה ביום שבו היא ונעמה נכנסו לאותו החדר, וברגע שבו הן יצאו ונעמה כעסה מהפגישה.

"בואי, שבי."

לילי ישבה מול ליאת, "אני לא יודעת מה לעשות." היא שפכה בפניה את ליבה, "אני באמת לא יודעת."

"למה לא הבאת לכאן את נעמה?"

"כי הייתי בטוחה שלא יהיה לנו תור, אני באתי לכאן רק כדי לראות את הילדים שמאושפזים כאן."

"אם טוב להם?"

"בין היתר."

"את מפחדת מזה שהיא לא תרצה לדבר איתך אחר-כך?" היא שאלה, ולילי הייתה יכולה להרגיש שהיא מדברת עם פסיכולוגית.

"מאוד. אני בטוחה שהיא תכעס עליי."

"אולי בהתחלה, אבל אחר-כך היא תודה לך, תאמיני לי. היו מקרים כאלו." היא אמרה, "היו מקרים גם שההחלטה הזו, האם לאשפז או לא, עלתה בחיי אדם."

"אחרי הכל אני צריכה לדאוג לבריאות שלה, ולא ליחסים בינינו." לילי מילמלה.

"נכון מאוד. למרות שהיחסים גם חשובים, לבריאות שלה יש משקל יותר גדול." היא אמרה, "אגב משקל, מה קורה עם נעמה?"

"אני לא שוקלת אותה, אני לא מכריחה אותה להישקל, למרות שאני יודעת שהיא כל יום נשקלת בעצמה. אני גם לא מנסה לשאול אותה את הדברים האלו כי אני יודעת שהיא לא תענה לי על זה."

"ביטלו פגישה היום ב16:00, את רוצה להביא אותה?"

"אני אשמח."

***

מאיה ונעמה נכנסו לבית הספר. נעמה הבחינה מזווית העין את עידו מנופף בידו וקורא לנעמה לקרוא לאחותה.

"מאיה," היא אמרה, "עידו קורא לך."

"איפה הוא?"

"שם," היא הצביעה לעבר ערימה של ילדים, ביניהם עידו.

מאיה מיהרה להיכנס לתוך בית הספר ולא להיתקל בעידו, אבל הוא היה זריז ממנה ופגש אותה בכניסה לכיתה. הוא שם את ידו על הדלת וחסם לה את האפשרות להיכנס לתוך כיתתה.

"תן לי לעבור."

"קודם תדברי איתי."

היא הסתובבה כדי ללכת לכיוון השני.

"חכי רגע," הוא החזיק את ידה וסובב אותה אליו, "את סתם ממלאה את הראש שלך בכל מיני מחשבות. למה את לא מדברת איתי?"

"כי אני לא מדברת עם בוגדים שקרנים!"

"לא קרה בינינו כלום."

"באמת?" היא שאלה, "אז מה עשיתם שם? שיחקתם באמא ואבא?"

"נו, מאיה, באמת!" הוא הרים את קולו.

"תעזוב אותה." נשמע קול מוזר מאחורי עידו, הוא הסתובב וראה את מורן.

"מה?" הוא התבלבל, "מה אתה מתערב? עוף מפה."

"תעזוב אותה. היא אומרת לך לעזוב אותה."

"עידו, אמרתי לך שאין לנו יותר מה לדבר." היא הלכה משם. מורן קרא לה והלך אחריה.

"מאיה, זה לא טוב לך להרי...!" הוא אמר, אבל הפסיק כשהבין שאילולא היה שם לב - הוא היה פולט משהו שלא היה רוצה שכולם ידעו.

עלו לו הרבה שאלות לראש, הוא רצה ללכת אחריה אבל יסמין קראה לו מרחוק;

"חכה," היא אמרה, "עזוב אותה, תן לה זמן להירגע."

***

בהפסקה האחרונה מורן פגש את מאיה ליד השירותים; היא נכנסה לשם ויצאה כשגרונה חנוק מבכי.

"הוא לא שווה את זה." הוא נשען על הקיר ואמר כשהיא יצאה.

"הבהלת אותי," היא הסתובבה אליו, "מה אתה עושה כאן?"

"כלום. ראיתי אותך באה לפה, רציתי לדעת איך את מרגישה."

היא הוקסמה מה'ג'נטלמניות' שבו, "יותר טוב." היא חייכה.

הוא צחק, "לא ניראה לי. רואים שבכית, העינים שלך אדומות."

יסמין יצאה משיעור אנגלית וראתה את מורן ומאיה מדברים, מחליפים חיוכים ומצחקקים. היא מיהרה לחפש את עידו, וכשמצאה אותו היא הביאה אותו לאיזור שבו מורן ומאיה נמצאים, כשגבו של עידו מופנה למאיה.

יסמין דיברה איתו וחייכה, היא התקרבה אליו כדי שזה יראה שעידו מנסה להתחיל איתה. "אני מצטער, אני חייב ללכת לחפש את מאיה. נדבר אחר כך?" הוא הסתובב וראה מולו את מורן ומאיה.

"מאיה." הוא אמר ביובש כאשר ראה אותם מדברים באהבה, "אם לא הייתי מכיר אתכם הייתי חושב שאתם חברים."

"דווקא הייתי בטוחה שאתה ויסמין חברים, לפי מה שרואים."

"מאיה, את יודעת שלא קרה כלום, את רק מחפשת תירוץ כדי לזרוק אותי וללכת לכל בחור!"

יסמין חייכה בליבה, זה הלך לה יותר טוב משציפתה. מאיה החווירה, היא לא האמינה שעידו חושב שהיא מסוגלת לעשות דבר כזה. היא התקרבה אליו ורצתה לתת לו את הסטירה הכי כואבת, שירגיש איך היא מרגישה עכשיו.

"אתה באמת לא שווה את זה." היא הלכה משם, וכאף אחד לא היה בסביבה היא נתנה לדמעות לזלוג על פניה.

היא לא נכנסה לשיעור האחרון, היא ישבה במדרגות של בית הספר, נשענת על הקיר ומקפלת את רגליה צמוד לבטן. מורן התקרב.

"בבקשה, שלא יבוא. בבקשה, שלא יבוא." היא מילמלה לעצמה, אך הוא בא.

"מה את עושה כאן? הברזת?" הוא שאל.

"גם אתה הברזת?"

"לי יש שעה חופשית," הוא אמר והתיישב לידה. "אני אומר לך, בלי האהבה העולם היה הרבה יותר טוב."

"אתה מדבר?" היא שאלה, "אותך מלא בנות אוהבות, הן מחפשות רק את הרגע המתאים."

"אבל אני לא אוהב אותן." הוא אמר והיא הייתה יכולה להרגיש שדבריו כנים.

***

לילי הייתה בתוך המכונית וחייגה לבעלה, "אתה שומע?" היא המשיכה את השיחה שניהלו.

"כן, אבל אני לא מבין, את רוצה שאני אגיד לנעמה לבוא להיפגש על הפסיכולוגית?"

"כן."

"למה את רוצה שאני אדבר איתה?"

"כי לך היא תקשיב, אם אני אגיד לה היא לא תעשה את זה." היא אמרה, בעלה היה יותר כוחני ממנה - אם הוא אומר משהו, הרי ברור שבנותיו יצייתו לו. אך לילי, שבמהלך כל השנים שהם נשואים ניסתה לגרום לבנות לא לפחד ממנו, הביאה אותה למצב שבו הבנות כבר לא מקשיבות לה.

"טוב. אני אתקשר אליה."

"תודה, ביי." היא ניתקה.

***

הצלצול שמורה על סוף היום נשמע, נעמה יצאה מהשיעור וקיבלה שיחה מאביה.

"נעמה," הוא אמר, "מה נשמע? איך את מרגישה?"

"הכל בסדר."

"קבענו לך פגישה עם ליאת..."

"איזו ליאת? הפסיכולוגית?" היא קטעה אותו.

"כן."

"לא, אבא, אני לא הולכת."

"נעמה, קבענו לך פגישה היום לשעה 16:00 . את תלכי, אם את תרצי אמא תקח אותך או שאני אביא לך כסף למונית אבל את הולכת - אני אשאל אותה אחר-כך, אז שלא תחשבי לא להגיע."

"טוב," היא מילמלה וניתקה את הפלאפון. היא ידעה שהיא לא יכולה להמרות את פיו אז היא המשיכה ללכת בניסיון להתחמק מהפגישה. היא עלתה על האוטובוס ומאיה פינתה לה מקום לידה.

***

השעה הייתה 16:30. מאיה ונעמה היו בבית. לילי הייתה בקניות, היא ניסתה להתקשר לנעמה אבל הפלאפון נותק, היא חייגה למאיה;

"תעני, נעמה, אני מתקלחת!"

נעמה הלכה לחדר של מאיה, ראתה את הפלאפון מצלצל והיה כתוב 'שיחה מאת - אמא'. היא השתיקה את קול הצליל.

לאחר מספר דקות מאיה יצאה מהמקלחת, "מי זה היה?"

"טעות במספר." שיקרה.

הפלאפון שוב צילצל, היא ענתה. "מאיה, איפה נעמה?" אביה שאל.

"היא פה, אתה רוצה אותה?"

"כן," הוא מילמל בכעס. מאיה יצאה מהחדר והביאה לנעמה את הפלאפון - 'זה אבא' היא לחשה לה.

"למה לא הלכת לפגישה?" הוא שאל.

"שכחתי מזה."

"יש לך מזל שהיא דחתה את התור ל17:00, תתארגני, אמא תבוא לקחת אותך."

***

נעמה ירדה למטבח, היא שתתה הרבה מים עד שהרגישה את הבטן מתנפחת. היא הלכה להתלבש כשהיא שמה מעליה הרבה שכבות של בגדים - היא ידעה שליאת תשקול אותה, אז היא רצתה להראות לה שהיא עלתה במשקל מאז הפגישה הקודמת.

דלת הבית נפתחה ולילי קראה משם לנעמה, "את מוכנה?" היא שאלה.

"כן." היא התקדמה אליה.

שתיהן נסעו מבלי להחליף מילה אחת עם השניה. נעמה רצתה לצעוק עליה, לפרוק את הכעס, אבל העדיפה שלא. ואילו לילי מצידה הייתה שמחה לדבר עם ביתה, אבל ידעה שבמקרה של דיבור - זה יהיה ריב.

הן הגיעו לבניין, לילי נשמה נשיקה עמוקה ויצאה מהמכונית. נעמה השתדלה להראות שזה לא מעניין אותה, אבל היא פחדה מבפנים.

לילי נקשה על דלת החדר של ליאת ופתחה אותה, ליאת ישבה מול המחשב והיא הורידה את משקפי הקריאה שלה כשראתה אותן עומדות בפתח הדלת.

נעמה נכנסה לתוך החדר ולילי נשארה לשבת בחוץ, היא ישבה מול ליאת והן התחילו לדבר;

"אז, מה שלומך, נעמה?"

"אחלה." היא ענתה.

"את יודעת למה את כאן?"

נעמה נאנחה מהאדישות של ליאת, "כן," היא ענתה למרות שהיא הייתה מעדיפה לברוח משם.

"יופי. זה כבר צעד ראשון."

"מה זאת אומרת?"

"להודות שיש לך הפרעות אכילה."

"מה? לא. רגע. לא אמרתי דבר כזה."

"אמרת שאת יודעת למה את נמצאת כאן."

"נכון, אבל לא אמרתי שיש לי הפרעות אכילה!" היא התעצבנה. היא שונאת שמכניסים לה מילים לפה.

"הבנתי," היא אמרה וקמה מהכיסא, "בואי." היא התקרבה לפינת החדר ונעמדה לצד המשקל.

נעמה הורידה את הנעלים שלה ועלתה עליו - 45.6.

"את רזית מהפעם הקודמת שנפגשנו." ליאת אמרה ורשמה את הנתונים על דף נייר. "הבטן שלך נפוחה, את במחזור?"

"לא."

"מתי בפעם האחרונה קיבלת?"

"לפני כמה ימים."

"הוא סדיר?"

"כן." היא שיקרה, היא ידעה שאם תאמר את האמת זה יפגע בה.

"בואי שבי." הן ישבו שוב וליאת שאלה כל מיני שאלות - נעמה ענתה, וכמעט כל מילה שנעמה אמרה ליאת רשמה. "את יכולה לקרוא לאמא ולחכות לנו בחוץ?" היא שאלה.

בזמן שנעמה ישבה מחוץ לחדר וחיכתה שאמה תצא מהחדר של ליאת, היא הבחינה בילדה מוכרת - הילדה שראתה בפגישה הקודמת.

אותה ילדה התקרבה לנעמה בחיוך, "את מוכרת לי."

"גם את מוכרת לי, אני חושבת שאני זוכרת מאיפה... ראיתי אותך פה בפעם הראשונה שהגעתי לכאן."

"מתי את מתאשפזת?"

"מתאשפזת..." היא מלמלה, "אני לא חושבת."

אותה נערה חייכה ברוך, "כמעט כולם שבאים לכאן לפגישה עם ההורים - מתאשפזים."

"זאת הפעם הראשונה שאת פה?"

"לא. אני כאן כבר שנתיים. התאשפזתי פעם אחת, הבראתי וחזרתי לזה שוב."

"שנתיים התאשפזת?" נעמה שאלה בבהלה.

"לא," היא ציחקקה, "אני מטופלת כאן כבר שנתיים."

"איך זה להתאשפז?"

"לא כל כך נעים," היא אמרה, "אבל אין לך מה לדאוג. זה..." היא התחילה לומר אבל הדלת שנפתחה קטעה את דיבורה, לילי יצאה מתוך החדר וסימנה לנעמה לבוא.

הנערה, מירב, חייכה ואיחלה לה בהצלחה. נעמה נכנסה לתוך החדר וראתה את ליאת יושבת ומחכה שישבו.

"נעמה, אמא ואני דיברנו," היא אמרה והמשיכה לדבר, אבל נעמה - שראתה רק את האישפוז מתקרב ואת הניסיון של ליאת לדבר במתק-קול שלא עזר, לא הועילו - "אני מתאשפזת, או לא?" היא התפרצה וקטעה את ליאת.

חודש נהדר, שיהיה לכם. למה אתם מתחפשים? (:

לפני כמה זמן קראתי את הספר "סיפור אהבה בלתי נשכח", זה סיפור מדהים, אני ממליצה בחום. מצאתי את הסרט, הוא קצת ישן אבל מדהים, רומנטי, אבל קצת עצוב. הנה הסרט, למי שרוצה, מומלץ -

http://www.megavideo.com/?v=IQX6SJVK

ועוד סרט מרגש, אמא בת 16, לא קשור לסיפור (;

http://www.movinsane.com/play13.php?vid=105588