בתחילת הסיפור, אמרתי שחלקים מהסיפור אמיתים - החלק העיקרי שבאמת כולו לקוח מהחיים האישים שלי הוא הנושא של הפרעות האכילה ואמרתי שאני אספר מה קרה באמת, בפוסט הקודם נועה הזכירה לי את ההבטחה, אז לפני הפרק שיבוא בקרוב, אני אכתוב על זה:)

כל הנושא התחיל בכיתה ז', אמצע שנה, כל הילדים הלכו לאחות בית הספר לבדיקות רגילות, ביניהן בדיקת גובה ומשקל. הייתי ילדה לא כל-כך רזה וכשעליתי על המשקל התביישתי מלראות כמה אני שוקלת. אני זוכרת את המספר הזה טוב מאוד, אפילו עד עכשיו, זה היה מבחינתי המון לילדה בכיתה ז'.

הגעתי הביתה, התחברתי לאייסיקיו או למסנג'ר, אני לא ממש זוכרת, אבל מה שאני זוכרת בוודאות זה שהתכתבתי עם החברה הכי טובה שלי, והיא שלחה לי בלוגים של פרו אנה ושל בנות עם הפרעות אכילה ששמות תמונות השראה (טינספו) או תמונות שלהן - אחרי שהיא שלחה לי את הבלוגים האלו, היא כתבה מתחת : "איכס, איזה 'צומי' הן רוצות..."

נכנסתי לבלוג אחד מתוך הרשימה. במבט ראשון הזדעזעתי, אבל אחרי מספר דקות התחלתי להתרגל לתמונה - לעצמות הבולטות, לרזון הזה שמושך את הבנות להצטרף למסע אל השלמות כביכול.

ראיתי בארכיון של הבלוג את הקטע הראשון וקראתי אותו, קראתי את כל הבלוג, קראתי את המסע שאותה נערה עברה. היא צמה כמעט שבוע ברצף, ואני לא מגזימה בכלל, היא לקחה לקסעדין(כדורים משלשלים) בקביעות, וכל זה כדי לרדת במשקל.

באיזשהו שלב התחלתי להגיד לעצמי שאם היא יכולה לרדת הרבה במשקל, גם אני יכולה.

זה היה יום חמישי, ביום למחרת - יום שישי, אני לא לומדת, אז החלטתי לצום מהבוקר עד הערב וכך למעשה לחקות את ההתנהגות של אותה כותבת בלוג .

מאותו יום נשאבתי לתוך זה, מאותו יום התחלתי להישקל כל יום, לבחון את עצמי במראה שעות, לספור קלוריות ולהיות אובססיבית למשקל. ראיתי גם תוצאות אז זה דירבן אותי להמשיך באותה הדרך.

אני בכיתה י"א והתחלתי לנסות להילחם בזה בסוף שנה שעברה, אי אפשר להפסיק עם זה ביום אחד, זה לוקח זמן, זו תקופה של החלמה עצמית-נפשית.

ירדתי המון במשקל, הגעתי למצב שהבת דודה שלי שהיתה בת שנתיים, לא זיהתה אותי כי הייתי חיוורת, העצמות בפנים, בידים בלטו. זה היה מגעיל. רק בגללה, בעיקר בגללה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולא לוותר למחלה הנוראית הזו שבאותה תקופה כיניתי אותה 'אנה', כאילו היא חברה. אבל היא לא חברה, היא שטן, היא יכולה להרוג אותך.

זה לא הפרק, וכמובן שאני לא מצפה שתקראו את זה, זו רק הבטחה שהייתי צריכה לקיים