"אמא, אבא?" נעמה המופתעת שקעה בתוך הכיסא הגדול, "מה אתם עושים כאן?"

"מה אנחנו עושים כאן?" אביה שאל את אותה השאלה והפנה אותה כלפי נעמה, "או שאולי אנחנו צריכים לשאול; מה את עושה כאן?"

"אני..." בין הבילבול וההפתעה הלא צפויה ולא נעימה, היא ניסתה למצוא תשובה שתצדיק את שהותה בחדר של ליאת, ואילו ליאת הבינה את המתרחש ומיד ניסתה לבוא לעזרת נעמה.

"דיברנו," ליאת אמרה בקול שקט בעוד שניסתה להרגיע את ההורים, אבל אביה לא היה רגוע כלל.

"ליאת, את לא מבינה שהיא כאן על חשבון הלימודים, ואני לא מסכים לזה."

"נכון, אבל..."

"שום נכון או אבל, זה לא בסדר." הוא נזף בליאת ומיד אחר כך הוא פנה לנעמה; "את באה עכשיו הביתה."

"אבא..." היא ניסתה להשחיל מילה ולצודד בליאת.

"עכשיו!" הוא אמר בעצבים ויצא מהחדר. נעמה קמה מהכיסא והסתכלה על ליאת במבט שאומר 'תודה', ליאת חייכה בהבנה וצפתה בהם עוזבים את החדר.

הם יצאו מהבניין ונכנסו למכונית, שררה דממה. אביה כיוון את המראה והביט דרכה על נעמה שנראתה מוטרדת.

"את חייבת לנו הסבר, נעמה, מה עשית אצל ליאת?"

"היא כבר אמרה לך. אנחנו דיברנו."

"אני יודע שדיברתן, לא חשבתי שעשיתן משהו אחר. אם אני אחדד את השאלה, אז - מה עשית שם במקום ללכת לבית הספר?"

"יש היום גם ככה יום קצר, זה יום שישי, אנחנו משתחררים ב..."

"אם זה יום קצר אז זה אומר שאת לא הולכת ללימודים?" הוא היה נשמע עצבני.

היא לא ענתה.

"אני מבין שאת לא רוצה לענות. וזה בסדר, כן?" הוא אמר במעט ציניות, "אולי תחשבי על זה הרבה בזמן שתיהי מרותקת."

היא בערה מבפנים, היא הייתה כל-כך עצבנית עד שרצתה להרים את קולה ולצעוק עליו. היא רצתה להראות לו שלא כדאי לו להתעסק איתה ושלא יאיים עליה ויפחיד אותה בעונשים. אבל היא ידעה שתשלם על זה ביוקר.

היא התיישרה ונשענה על המושב, פותחת את החלון למחצה ונותנת לרוח הקרירה לחדור לעצמותיה.

***

מאיה חזרה מבית הספר והגיעה לפתח ביתה. היא פתחה את התיק והוציאה משם צרור מפתחות, על מפתח אחד הייתה מדבקה ועליה רשום 'בית', היא מיהרה לפתוח את הדלת ולרוץ לשירותים. זו הפעם השנייה השבוע שהבחילות מגיעות באופן קבוע.

כשסיימה, היא הסתכלה על גופה במראה וחייכה חיוך קטנטן, היא הביטה על הבטן שהלכה וגדלה עם הזמן.

***

הדלת ניפתחה בעצבים וממנה יצאו נעמה והוריה.

"אבא..."

הוא הוריד את המעיל ותלה אותו על הוו שהיה בפתח, "את בעונש, לא? לחדר." הוא אמר בקול הקשוח שלו.

"רק רציתי להגיד לך למה הלכתי לליאת, רציתי לשאול אותה משהו שאני יודעת שלא אקבל את התשובה מכם."

"אני משער שאני יודע מה רצית לשאול."

"אז אתה יכול להבין למה הייתי סקרנית והלכתי לשם."

"זה לא משנה, הסקרנות הזו יכולה לחכות. עשית פה שני דברים חמורים; לא הלכת לבית הספר, ופעלת מאחורי גבינו כשהלכת לליאת."

היא נאנחה בעצבים, "זה לא שעשיתי משהו רע! אם כבר, אתם אלו שעושים לי רע, זו זכותי לדעת את הדברים האלו, הם קשורים אליי," היא צעקה ועלתה במדרגות לחדרה, "אתם ההורים הכי גרועים בעולם!" היא טרקה את הדלת ושכבה על המיטה כשהיא מציפה את הכר בדמעות.

***

"מה, עוד פעם הקאת?" לילי ראתה את האור דולק בשירותים, היא התקרבה וראתה את מאיה מנגבת את פיה.

"הבהלת אותי. לא ידעתי שאתם כאן."

"הקאת?" היא שלחה מבט אל האסלה.

"כן," היא אמרה, למרות שהייתה רוצה לומר שלא הקיאה, אבל הריח ושאריות הקיא הסגירו את התשובה.

לילי התקרבה לביתה ונגעה לה במצח, "אין לך חום, אבל את מרגישה טוב? כבר תקופה שאת מקיאה."

"כן." היא ענתה ולא הבינה איך האינטואיציות הנשיות של אמא לא ידעו שעובר על מאיה משהו.

"אני אכין לך משהו חם לשתות?"

"לא." היא ענתה, "אמא, זה בסדר אם עידו יבוא היום לארוחת ערב?"

"בטח, אין בעיה."

לילי יצאה ומאיה נישארה בשירותים, מסתכלת במראה ואומרת לעצמה, "היום זה יקרה. היום הם ידעו עלייך." היא חייכה וליטפה את בטנה.

היא יצאה מהשירותים ונכנסה לחדר, סוגרת את הדלת בשקט ומחייגת לעידו; "עידו," היא אמרה, "אמרתי לאמא שלי שאתה בא אלינו היום לארוחת ערב. אני רוצה..." היא אמרה ונאנחה, "אני רוצה לספר להם על ההריון."

יום עצמאות שמח! :)

ראיתי את התגובות שלכם בפוסט הקודם ואני רוצה להודות לכם על ההבנה עם כל הלחץ של הבגרויות, אני מבטיחה לפצות אתכם על זה אח"כ. יום נעים שיהיה לכולם