עידו היה מופתע, "כבר?" הוא שאל, "את לא רוצה לחכות עם זה?" הוא בעצמו היה לחוץ מעצם המחשבה לספר על ההריון להורים של מאיה.

היא נאנחה בעצב, "אתה לא חושב שזה יהיה חשוד כשהם יראו את הבטן?"

הוא גירד את ראשו כחושב והסכים, "היום בערב אמרת?"

"כן." היא ניתקה את הפלאפון ולקחה נשימה עמוקה. אחרי השיחה עם עידו היה אפשר לראות שהוא היה מבולבל ולחוץ, והוא אחד האנשים שלוקח הכל בקלות.

***

נעמה שכבה על המיטה וסובבה את ראשה הצידה, הפלאפון צילצל.

"מה נשמע, נעמה?" שגיב שאל.

"בסדר." היא שיקרה וניסתה להישמע שמחה אבל הוא ידע מקולה הטרוד שעובר עליה משהו.

"בטוחה?"

"כן, מה איתך? איך אתה מרגיש?"

"האמת, קצת משעמם, אני יכול לבוא אלייך?"

"זה לא כל-כך מתאים עכשיו, אתה יכו...?" היא רצתה להתחמק מהעניין. אחרי הריב עם אביה היא הייתה במצב-רוח רע ולא היה לה כוח לפגוש אף אחד, וחוץ מזה היא לא ידעה אם מותר לחבריה לפגוש אותה במהלך העונש שהוטל עליה.

"עוד 10 דקות זה מספיק מאוחר? אני מתארגן ובא." הוא ניתק את הפלאפון, הוא לא היה מוכן לקבל ממנה תשובה שלילית. דווקא בזמן הזה, שהיא צריכה מישהו, הוא לא היה יכול לעזוב אותה לבד.

***

לאחר מספר דקות בודדות שגיב עמד בפתח החדר של נעמה. היא לא הבחינה בו ונישארה לשכב על המיטה מביטה על הקיר בעיניה שהתחילו להזיל דמעות.

"אני יכול להיכנס?" הוא נשען על הדלת והסתכל עליה מנגבת את דמעותיה.

"לא שמתי לב שהגעת." היא אמרה ועברה לישיבה, מפנה לו מקום לצידה.

הוא נכנס לתוך החדר והתיישב לידה, "למה בכית?" הוא שאל והסתכל על עינייה. היא הרגישה שבעזרת מבטו הוא מצליח לחדור לה לנשמה ולגלות עליה הכל.

"הייתי היום אצל ליאת." היא רכנה ראשה, "בגלל זה לא באתי היום לבית הספר."

"מה עשית אצלה?"

"רציתי לשאול אותה אם אני מתאשפזת."

"ומה היא אמרה?" הוא בלע את הרוק וציפה לתשובה שלילית.

"היא לא אמרה לי כלום, ההורים שלי נכנסו באמצע."

"הם היו אצל ליאת?" הוא שאל, מופתע, "מה הם עשו שם?"

"אני לא יודעת." היא אמרה ואז הסתכלה עליו, "רגע, מה אתה חושב? אולי הם רצו לקבוע תאריך?"

"אני מקווה שלא. אבל אין להם משהו אחר לעשות שם, לא?"

"אני לא יודעת..." היא מילמלה, "כי כששאלתי אותם על זה הם לא אמרו כלום, הם ניסו להתחמק מזה."

"אל תדאגי, יהיה בסדר." שגיב ניסה לשדר אופטימיות ולומר לנעמה שלא תדאג ושהכל יסתדר, אבל בתוכו הוא לא הרגיש כך.

היא נשמה בכבדות ונאנחה, "אני פוחדת, שגיב. מאוד." היא חיבקה אותו חזק כאילו זאת הפעם האחרונה שיתראו.

הוא נשך את שפתו התחתונה, הוא לא היה יכול לראות אותה ככה. "בואי נצא החוצה, תשתחררי, תתרענני."

"אני לא יכולה, אני מרותקת. אחרי שאבא שלי ראה אותי אצל ליאת הוא התעצבן, אבל תאמין לי שאני הייתי יותר עצבנית!"

"אם הייתי רואה את ההורים שלך הם בטח לא היו מסכימים לי לבוא אלייך, מזל שהם לא פה."

"מה זאת אומרת הם לא פה? הם לא היו בקומה התחתונה?"

***

"10 בחודש..." ליאת חיפשה את התאריך ביומן שלה, "יום ראשון הקרוב."

היא רשמה מספר מילים מתחת לאותו תאריך וסגרה את היומן, "אין לכם מה לדאוג, הבת שלכם תהיה בסדר גמור אחרי זה."

"אנחנו מקווים," אביה של נעמה אמר, "אנחנו משאירים אותה בידיים טובות, נכון?"

"אין לכם מה לדאוג."

***

שגיב נשאר עם נעמה כרבע-שעה, הוא הלך לביתו כשהתחיל להחשיך. כשפתח את הדלת, הוא ראה את עידו מכווץ את ידו כאגרוף, כמצפה לנקוש בדלת.

עידו שאל לשלומו ומיד אחר כך שאל אם מאיה בבית, שגיב ענה בחיוב ועידו הלך לחדרה.

"את מוכנה?"

"בערך. ואתה מוכן?" מאיה שאלה.

"אל תדאגי," עידו התחמק מלענות תשובה ברורה וחד-משמעית, "את יודעת שהם לא יהיו מרוצים מזה בהתחלה, אבל לא תהיה להם ברירה אלא לקבל את זה."

"זה לא מעודד."

"אין מה לעשות, את חייבת לחשוב מציאותי. הם לא יקבלו את העובדה שהבת שלהם בהריון בגיל 16, ועוד לפני חתונה."

"אני לא יכולה לספר להם," היא אמרה בחשש, "אני רק חושבת איך הם יגיבו כשהם ישמעו את זה ואני כבר מתמלאת פחד."

***

הערב עלה, השמיים החשיכו. השולחן היה עמוס במאכלים ובסלטים שונים. "בואו לאכול!" לילי קראה לבנותיה ולעידו.

מאיה יצאה מהחדר, עידו עצר אותה, "גם אם הם יגיבו בצורה שלא ציפינו, אל תפחדי. בסופו של דבר הם יתמודדו עם זה כמו שאנחנו מתמודדים עם זה."

היא לקחה את ידו והצמידה אותה ללב שלה, "אתה מרגיש?" היא שאלה ואפילו היא יכלה לשמוע את פעימות ליבה, "איך אתה יכול להגיד את זה? אני מתה מפחד."

"הם יהיו חייבים לדעת על זה."

"לדעת על מה?" נעמה, שיצאה מהחדר הסמוך התקרבה אליהם.

"בואו לאכול." מאיה התעלמה משאלתה וירדה במדרגות יחד עם עידו.

אחרי שהם סיימו את הארוחה, לילי הגישה להם פירות וקינוחים. "אז," לילי שמה את קערת הפירות על השולחן, "מה רציתם לספר לנו?" היא הסתכלה על מאיה ועידו.

מאיה החזיקה את היד של עידו מתחת לשולחן, "אני... אנחנו..." היא מילמלה, "אנחנו עומדים לספר לכם משהו שלא ימצא חן בעינייכם."

"זה קשור ללימודים?" האב שאל. מאיה ענתה בשלילה וקיוותה בליבה שזה היה קשור ללימודים, שם היה אפשר לפחות להחזיר את הגלגל לאחור.

"לא. זה משהו שקשור אליי ולעידו, אבל ברובו אליי."

"אתם בצרות?" לילי שאלה.

הם החליפו מבטים אחד עם השנייה, הם לא ידעו אם אפשר לקרוא לזה 'צרה', אבל זה היה דבר נפלא מבחינת מאיה, לשאת תינוק בבטנה, להעניק חיים למישהו.

"אמא, אני..." מאיה הסדירה את נשימתה, "קודם אני צריכה שתבינו, לא להיכנס לפאניקה. עידו לא אשם בזה, וגם אני לא אשמה. בערך."

"אתם כבר מתחילים להפחיד אותי." לילי אמרה בדאגה. "מה קרה?"

מאיה עצמה את עינייה ולקחה נשימה עמוקה. היא התלבטה אם לספר למשפחתה עכשיו או לחכות עם זה כמה ימים,אבל היא הרגישה שכבר מאוחר מדיי. היא פצתה את פיה כדי לדבר והיא הסתכלה על ביטנה, "אני בהריון."