לילי הייתה בטוחה שעוד כמה שניות מאיה תצחק ותגיד שזה שקר, ששום דבר שאמרה אינו אמיתי. אבל השניות האלו חלפו ומאיה לא הוציאה מילה מהפה, אפילו לא רמזה לכך שאין אמת בדבריה.

"היום לא האחד באפריל, אבל בכל זאת הצלחת לעבוד עליי. הייתי בטוחה לרגע שאת רצינית." לילי צחקקה וציפתה שמאיה תצחק יחד איתה, אבל פניה של מאיה הפכו לרציניות. היא הסתכלה על עידו וחיכתה שיגיד משהו, אבל היה נדמה שפניו מתחילות להאדים מבושה.

"אני בהריון." מאיה חזרה על דבריה בשקט, רוצה לוודא שכעת אמה בטוחה. מרוב הדממה שהייתה מורגשת בחדר, דבריה של מאיה - שאפילו שנאמרו בלחש - נשמעו בבירור.

כולם הסתכלו על מאיה ועידו כאילו נפלו מהירח, כאילו הם זרים להם. האב קם, "תצא לי מהבית." הוא אמר לעידו ברוגע, אבל כל אחד שמכיר אותו היה יכול להבין שעוד רגע הוא יתפרץ.

עידו קם על רגליו, "הייתי מעדיף שמאיה ואני נסביר לך איך זה קרה, זה לא מה שאתה חושב."

"לא מה שאני חושב? אתה יודע בדיוק מה אני חושב! אני יודע איך נכנסים להריון!" הוא אמר בכעס, "עכשיו תצא לי מהבית, אני חושב שהייתי ברור בפעם הקודמת שאמרתי את זה!"

"עידו לא אשם." היא אמרה ורצתה רגע אחד של שלווה, שתוכל לסדר את דבריה בראש ותדע מאיפה להתחיל לספר שרועי הוא האבא.

"לא אשם?" חזר על דבריה בצעקה, "אז מי הכניס אותך להריון אם לא הוא?!"

"זה לא עידו, אבא."

אביה נשם נשימה עמוקה והפנה את ראשו לכיוון הדלת, "תצא לי מהבית, אני לא רוצה לראות אותך פה."

"לך, זה בסדר." מאיה לחשה לעידו, הוא ליטף את ידה ויצא מהבית.

האב הסתכל על ביתו, מאיה, בוהה בה ולא מצליח לומר את המילים שיתארו את מה שהוא מרגיש.

"זה לא ממנו?" הוא שאל.

מאיה נשארה חזקה, אבל קולה רעד ובגופה עברה צמרמורת. היא הבטיחה לא לבכות, והייתה בטוחה שעמדה בהחלטה, עד שעינייה התחילו להאדים ולהתנפח.

היא ניגבה את עינייה, "לא."

"את זונה," הוא התקרב אלייה, "את לא הבת שלי יותר!" באותו הרגע הוא הרגיש שרוח נכנסה בו, הוא הרים את ידו וסטר לה. הפעם, הדמעות זלגו על הלחי האדומה מהמכה, היא לקחה את רגליה ורצה לחדר.

"בואי הנה, את תקבלי את מה שמגיע לך!" הוא צעק ושמע את טריקת הדלת.

לילי עדיין הייתה בהלם, היא לא יכלה להבין או לעכל את מה שביתה סיפרה באותו הרגע. היא הסתכלה על נקודה אחת ולא יכלה לזוז, גופה לא איפשר לה.

***

באותו לילה מאיה לא הייתה יכולה להירדם. היא פחדה, ראשה היה מלא חששות.

עידו שלח לה הודעות SMS, אבל היא לא חזרה לאף אחת מהן. לפנות בוקר, כשלא קיבל ממנה תשובה הוא התחיל לדאוג והתקשר אבל היא ניתקה את השיחה ושלחה לו הודעה שהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד.

הוא שוב שלח הודעה שרק תגיד לו שהכל בסדר אבל גם להודעה הזאת היא לא השיבה, היא עצמה את עינייה ונירדמה.

כשעלה הבוקר לילי העירה את נעמה, כמו כל יום. אבל עם מאיה היא לא דיברה, היא רק פתחה את החלון כדי שיכנס אור לחדר ויגרום למאיה להתעורר.

וזה הצליח, מאיה התעוררה באותה השניה שהאור פרץ לחדר דרך התריסים. "אמא", היא קראה, אבל לילי לא ענתה לה.

כך עברו הימים. אף אחד מבני משפחתה לא התייחס אליה, ואם כבר היא זכתה להתייחסות - היה זה כאילו הם מתייחסים לאוויר.

 ***

הימים עברו והמצב נשאר דומה לשהיה בתקופה האחרונה. ההקאות תקפו את מאיה באופן קבוע וכאבי הראש והבחילות לא איחרו לבוא.

בבית הספר רק עידו ידע על ההריון, התלמידים תמיד מתפלאים כשהם רואים את הבטן של מאיה. אמנם היא עדיין לא כל כך שמנה, אבל יש הבדל בין מאיה של היום לבין מאיה של פעם.

למרות שאף אחד לא ידע על ההריון, בכל פעם שאנשים עברו לידה והתלחששו ביניהם היא הייתה בטוחה שעוד רגע כל בית הספר יידע על הסוד.

מאיה עברה במסדרון ופתחה את הלוקר, עידו יצא מהכיתה הסמוכה וראה אותה, הוא התקרב אליה אבל כשהבחינה בו היא הכניסה את החפצים בזריזות ללוקר ונעלה אותו.

"חכי רגע," הוא קרא לה והתקדם לעברה, אבל היא הלכה במהירות אל מחוץ לבניין.

"מאיה!" הוא הצליח לתפוס אותה ואחז בידה. הם חלפו על פני התלמידים והגיעו לדשא. "תדברי איתי, מה קורה לך?" הוא הפציר בה, כמעט התחנן. עידו עדיין לא שיחרר את האחיזה, רוצה להיות בטוח שמאיה לא תברח.

"הם לא מדברים איתי." היא ענתה וישבה על הדשא, עידו לידה. "ההורים שלי, ואפילו נעמה."

"את צריכה להבין." הוא אמר, "את צריכה להבין אותם. זה נחת עליהם בבוּם."

"אבל אני הבת שלהם, הם צריכים להבין אותי." היא לקחה את התיק שלה, זרקה אותו על הדשא והניחה את ראשה עליו. "הם חושבים שלי זה קל?"

עידו שכב לידה והסתכל על עינייה שהיו בהירות מתחת לשמש, "ואת חושבת שלהם זה קל?"

"לא, אבל..."

הוא הניח את ידו על שפתיה, "לא." הוא חזר על דבריה, "אבל הם יצטרכו להבין את זה מתישהו."

"הם חושבים שאני בהריון ממך, שאתה האבא הביולוגי." היא אמרה והסתכלה על העננים, "בגלל זה אבא שלי לא רוצה לראות אותך, הוא חושב שאתה בוגד שהכנסת אותי להריון."

"את לא סיפרת להם שהתינוק הזה הוא מרועי?"

"לא," היא אמרה וליטפה את זרועו עם אצבעותיה הדקיקות. "אני פוחדת. לך תדע איך הם יגיבו."

"להפך, כשהם ידעו שזה נעשה בלי רצון, מאונס, הם יבינו."

"אני לא יודעת..." היא נאנחה ונשכה את שפתה התחתונה. "אני מנסה לדבר איתם, להשחיל מילה או שתיים אבל אני לא מצליחה."

"זה בסדר, הם ידעו על זה מתישהו, אני לא אלחץ עלייך." שניהם, מחובקים וצמודים אחד לשני, שוכבים בדשא מתחת לשמש ולעננים שמכסים אותם, הרוח הקרירה נושבת ומעיפה את שיערה הארוך של מאיה לפנים של עידו.

הוא צוחק והיא אוספת את השיער לפקעת הדוקה, "את יודעת שהתינוק יהיה יפהיפה אם הוא יהיה דומה לאמא שלו?"

היא חייכה וחזרה להסתכל על השמיים. "תגיד, זה... זה לא...?" שניהם הסתכלו על איזור מסויים בפליאה. מסתכלים אחד על השני ומחייכים. "אלה לא פנים של תינוק?"

מאיה הסתכלה על העננים שיצרו דמות של תינוק, היא עצמה את עינייה ותיארה אותה ואת התינוק בעוד כמה שנים. היא חששה מכמה דברים, אבל דבר אחד -שלדעתה הוא הכי חשוב - זה הפחד שאביה לא ייתן לעידו ולמאיה להיפגש .

אני לא יודעת מה איתכם אבל אהבתי את התמונה הזו מאוד, סליחה על העיכוב של הפרק.

יום נפלא

דרך אגב, א נ י  ב ת  17  ו י ו ם  :)