שעת הלימודים האחרונה של מאיה התבטלה כי המורה היה חולה ולא הגיע ללמד. היא יצאה משערי בית הספר כשתיקה על גבה, היא הלכה במדרכה הצרה ליד הכביש שהיה עמוס בדרך כלל, אבל באותו רגע הכל היה שקט.

אף מכונית לא נסעה בכביש והאנשים שהייתה רגילה לראות ברחוב לא היו שם, היא שיערה שהם כנראה עדיין עובדים או לומדים.

מאיה התקדמה לכיוון יפהפיה, דשא מכוסח עם גדר שתוחמת את האיזור ולצידו פרחים בשלל צבעים, ובאמצע היה עץ גדול שענפיו מפותלים. היא חייכה בליבה כשראתה אותו, היא התקרבה אליו והייתה יכולה לראות את הכתובת שהיא ועידו פעם חרטו על העץ. היה שם ציור של לב ובתוכו השמות של השניים.

היא ישבה לצד העץ, היה שם נוף שמשקיף על כל האיזור בצידו השני של המקום, היא הסתכלה לאחור וראתה שהאיזור כל כך שקט בשעה הזאת של היום, היא חזרה להסתכל ולהשקיף על הצד השני. רוגע, שקט ושלווה - זה מה שהייתה צריכה.

היא עצמה את עינייה וחשבה על העתיד, על התקופה שעתדה לבוא. היא דמיינה את עצמה עם בטן ענקית בבית החולים, עידו והאחיות לצידה - כולם מוכנים ללידה. אבל בין רגע הכל מתפוצץ, אביה פתח את הדלת וסילק משם את עידו. "את לא תראי אותו יותר בחיים. מעכשיו את תגדלי את התינוק איתנו, הוא לא יראה את אבא שלו לעולם." היא דמיינה את אביה אומר לה את המשפטים האלו, שכל-כך צרמו לה, בעוד שהוא מצווה על האחיות שאחרי הלידה לא ירשו לעידו להיכנס ולראות את הוולד.

היא ניערה את המחשבות מראשה ופקחה את עינייה. בינתיים אביה חושב שעידו בגד במאיה ובכל המשפחה ברגע שהכניס אותה להריון בגיל צעיר, הוא לא רוצה לראות או לשמוע אותו; היא הייתה בטוחה שעם כל הקשרים של אביה, הוא לא ייתן לעידו ולתינוק להיפגש - למרות שעידו הוא לא האב הביולוגי, אבל את זה אביה של מאיה לא יודע.

"אני חייבת לספר להם שהתינוק לא מעידו." היא פסקה וקמה משם. "אבל," היא חשבה בעודה יוצאת מהאיזור, "אין לי אומץ לספר להם שהוא מרועי, איך אני אספר להם שנאנסתי?" היא חשבה בליבה. "ומצד שני, אם הם לא ידעו שהתינוק לא מעידו, הם לא יתנו לו לראות אותי או את התינוק."

***

יום שבת הגיע. נעמה קמה מוקדם בבוקר וראתה את הוריה יושבים בשולחן במטבח כשכל אחד מהם שותה כוס קפה.

"בואי, נעמה." אמה קראה לה ופינתה לה מקום לצידם. היא התקרבה אליהם והתיישבה בכיסא הפנוי.

"נעמה, מותק..." האם התחילה להגיד והסתכלה על בעלה ברמזים שיעזור לה, "את צריכה לארגן תיק, את נוסעת מחר לליאת."

"לליאת?" היא שאלה, "בשביל זה אני צריכה תיק?" היא לא הבינה, אבל אחרי שניות בודדות היא שתקה כי הבינה את דבריה של אמה באופן מצויין. כשהיא התכוונה לליאת, היא לא התכוונה לליאת עצמה, אלא למקום שבו ליאת עובדת. ותיק היא צריכה כי היא עומדת להישאר שם, לאשפוז.

היא קמה מהכיסא, פניה נפלו ועינייה ניראו מוטשות, "אני לא חייבת, אני לא צריכה את זה."

"את כן צריכה," לילי אמרה, "את חולה ואת צריכה להבריא."

"זה לא נתון לדיון," האב לגם מהקפה והניח את הספל על השולחן, "אבל רק שבע בבוקר, יש לך עוד זמן להתארגן."

***

כשמאיה התעוררה היא מיד חשבה איך לספר להוריה שהתינוק לא מעידו, אלא מרועי. הם אהבו והעריכו את עידו והיא לא שהם ישנו את היחס כלפיו רק בגלל העובדה שהם חושבים שהוא האבא, הם צריכים לדעת שהוא זה שתמך והיה לצידה לאורך כל הדרך.

***

נעמה נכנסה לחדר שלה ורצתה לצעוק, להשתגע, לפרוק הכל. היא בעטה בפוף גדול ואדום שהיה ליד הדלת וישבה על המיטה בעצבים.

היא חיפשה את מספר הפלאפון של שגיב בנייד שלה, "שגיב? הערתי אותך?"

"בערך, אבל שטויות... אני גם ככה צריך לקום." הוא אמר בקול עייף.

"אני מצטערת, אולי עדיף שאני אתקשר יותר מאוחר."

"זה בסדר," הוא אמר, "אם התקשרת בשעה כזאת זה בטח דחוף."

"לא, אני... סתם, מחר אני הולכת להת... להתאשפז." היא גמגמה ובלעה את הרוק.

"מה?" הוא שאל בתקווה שלא שמע טוב, "מה? תחזרי על זה שוב, להתאשפז?"

"כן." היא אמרה בשקט.

"אני, וואו.... ממתי את יודעת על זה?"

"עכשיו ההורים שלי אמרו לי. שגיב, אני לא אעשה את זה."

"את חייבת."

"אני לא, שגיב, אני לא מסוגלת."

"אולי זה לטובה, נעמה, אולי ייצא מזה משהו טוב."

"מה זאת אומרת?" היא התעצבנה, "אתה רומז שאני צריכה להתאשפז?"

"לא," הוא אמר למרות שהיה רוצה חברה בריאה, אבל לא חשב שהיום של האשפוז יגיע כל כך מהר. "אבל אין לך משהו אחר לעשות."

נעמה התחמקה מדבריו ורצתה להגיע לעיקר; "שגיב, אם אני אשאר לישון אצלך היום ולא אגיע לליאת, זה יהיה בסדר מצידך?"

"אני לא חושב שזה יהיה רעיון טוב."

"אם אתה לא רוצה, תרגיש חופשי להגיד..."

"נעמה, את עצבנית על הבוקר, הא?"

"נמאס לי מזה, הם חושבים שאני מטומטמת חסרת חיים, שאין לי משהו אחר לעשות חוץ מללכת ולבלות כמה ימים ואפילו שבועות במקום הדפוק הזה!"

"ואם את תבריזי להם מחר ולא תלכי לשם, את חושבת שזה מה שיעזור? אם הם קבעו שאת צריכה להתאשפז הם לא יוותרו לך רק בגלל שאת לא רוצה. תתמודדי עם זה, את חייבת, לפחות תלכי לשם רק כדי לראות, אני בטוח שלא יעשו לך כלום ביום הראשון."

"אתה צודק, שגיב, יש לי רעיון." היא חייכה בליבה ומיד חשבה על תכנית.

***

לילי לקחה את שתי כוסות הקפה שלה ושל בעלה אל המטבח, הניחה אותם בכיור ושטפה את הכלים.

מאיה נכנסה למטבח והכינה לעצמה תה, היא הציצה על אמה כדי לשער עוד כמה זמן היא תסיים. 'זה בסדר, מאיה, יש לך זמן...'' היא אמרה בליבה וישבה על הכיסא, אחרי כמה דקות של שתיקה היא הרגישה שלא משנה אם היא מתביישת או מפחדת, הוריה חייבים לדעת מי האבא.

"אמא," היא אמרה אבל לא קיבלה תשובה. "אני יודעת שאת שומעת ולא רוצה לדבר, אז בסדר... רק תקשיבי. את זוכרת את רועי, נכון? את בטח זוכרת אותו בתור בן אדם טוב, הוא אהב אותי ואולי אפילו אהב יותר מדיי." היא אמרה ונאנחה בכבדות.

"אמא, הוא... התינוק שלו." היא אמרה בשקט ובזהירות, מנסה לבחון את התגובה של אמה, "הוא אנס אותי."

הצלחת שהייתה בכיור, שאותה לילי שטפה נפלה לה מידייה ונשברה לרסיסים, היא הסתובבה, "מה?" היא שאלה בעוד שהיא מסתכלת על מאיה במבט המום.

"קרה משהו?" אביה של מאיה נכנס למטבח לאחר שהוא שמע את הצלחת נשברת, "נפצעת? הכל בסדר?" הוא שאל אבל לילי לא התייחסה.

"רועי אנס אותך?" לילי שאלה את מאיה, מנסה להבין את דבריה, "התינוק הזה שלו?"

התדמית של הוריהשל מאיה פתאום השתנתה, עכשיו הם כבר לא הקשוחים שנמנעים מלשוחח איתה - ברגע ששמעו על האונס היה נראתה כאילו סערה חלפה על פניהם. הם הביטו בה בדממה, מנסים לעכל את הנאמר,אף אחד מהם לא הצליח להוציא מילה מהפה, זאת הייתה מכה איומה בשבילם ואילו ביתם הרגישה מבוישת, היא השפילה מבטה כאילו הייתה אשמה.

"מאיה" לילי אמרה ברכות, "אני לא מאמינה, ילדה שלי, למה לא סיפרת לנו?" היא חיבקה את מאיה ולא עזבה אותה לשניה, "איך זה קרה? מתי?". מאיה התנתקה מהחיבוק וקמה מהכיסא, היא הסתכלה עליהם בעיניים אדומות שמתחילות לדמוע ויצאה מהבית. היא ישבה על אחת המדרגות בפתח הבית וטמנה את ראשה בין שתי כפות ידיה. עידו עבר ברחוב וראה את מאיה, הוא קרא לה אבל היא לא ענתה אלא רק הרימה את ראשה וסובבה אותו כשראתה אותו.

"מאיה!" הוא קרא לה והתקרב אליה, "מה קרה?" הוא ליטף את ראשה והרים את פניה בעזרת ידיו החמות.

"סיפרתי להם, עידו." היא אמרה וחיבקה אותו, היא הסדירה את נשימתה וחזרה על דבריה שוב; "סיפרתי להם."

"אז למה את בוכה? רבתם שוב?"

"לא, להפך," היא אמרה, "הם פתאום נחמדים והכל...אבל היית צריך להיות שם כדי להבין, זה היה הרגע הכי מביך בעולם."

"עברת את זה." הוא נישק אותה בלחי והצמיד את פניו לשלה, "עברת את זה, מותק. הכי חשוב זה שהם יודעים מה קרה לך."

מאיה פצתה את פיה כדי לדבר, אבל הדלת שנפתחה קטעה את השיחה. אביה יצא משם, מביט על השניים ומתקרב אליהם.

לא אהבתי כל כך את הפרק אבל אתם מוזמנים להגיב ולומר מה אתם חושבים עליו.

בקשר לפוסט הקודם, לא ידעתי שיש אנשים שמסוגלים לרדת לרמה כזו, התגובות האלו, הקללות...

אני לא נעלבת, למדתי להסתדר עם זה, אבל יש אחרים שאותם זה מעליב. כל אחד מקלל פה מישהו אחר, אז ההוא מקלל עוד מישהו ואז הופך להיות בלאגן.

אם אתם בוגרים, או לפחות עם טיפה של בגרות, תשתדלו לא להיכנס לזה.