נעמה גררה את המזוודה הגדולה במדרגות. כשהניחה אותה על הריצפה היא שמעה נקישות בדלת, זה היה שגיב.

הוא נשק לה בלחי, והיא הזמינה אותו להיכנס לתוך הבית. ראשו היה טרוד במחשבות על נעמה, נעמה מסוגלת להכל והוא ידע שאם הוא לא יגלה מה התכנית שלה היא תהיה מסוגלת לעבור גבולות ולהגיע ליעדים שרק היא יכולה להציב לעצמה.

הוא חשב אפילו על הדברים הכי קיצוניים, אבל מיד נירגע וחשב על כיוון אחר כשתהה שוב; הרי היא לא תעשה דבר שעלול לסכן את חייה.

"טוב שבאת," נעמה אמרה ולקחה אותו לסלון, מביטה לצדדים כדי לראות שאין שם אף אחד, "אני חייבת את העזרה שלך."

"אוקיי." הוא אמר וישב על הכיסא, מחכה להמשך דברה.

"אני לא הולכת להתאשפז," היא הודיעה. הוא היה ניראה מופתע, אבל הוא ידע מראש שזה מה שהיא מתכוונת לעשות.

"למה?" הוא שאל, אבל מיד שינה את השאלה, "איך תעשי את זה?"

"הו," היא נאנחה וישבה לצידו, "בשביל זה אני צריכה אותך."

שגיב פצה את פיו כדי לדבר, אבל היא השתיקה אותו; "אל תדאג, זה לא משהו מסוכן. בבקשה, אני צריכה את העזרה שלך."

הוא הביט לאחור וגירד את ראשו כחושב, "מה את מתכוונת לעשות?"

"לברוח משם," היא אמרה, "ולברוח גם מפה."

"מה זאת אומרת מפה?"

"זה אומר שאם אנחנו גרים באיזור מסוים של הארץ, אני אלך למקום אחר, לאיזור השני."

"לא, נעמה," הוא אמר, "את עושה שטויות! איך תלכי? איך תסתדרי? מה יהיה איתך? את לא הולכת!" הוא אמר ברצינות, אבל נעמה לא התייחסה, היא ידעה שהוא יהיה לצידה.

"אז מה אתה אומר?"

"מה אני אומר? לא הבנת כבר מה אני חושב על זה?"

"טוב." נעמה קמה וגררה את המזוודה לעבר הדלת.

"אז מה תעשי?"

"אמרתי לך מה אני אעשה." היא אמרה, "ותדבר בשקט, שלא ישמעו."

"איך תעשי את זה?"

"לבד!" היא אמרה, "אני לא צריכה את העזרה של אף אחד, גם לך שלך..."

שגיב תחב את ידו בתוך כיסי מכנסיו, "טוב, נעמה, אני מסכים."

"מה?" היא הסתובבה אליו בחיוך, "אתה רציני?"

"כן."

היא חייכה והתקרבה אליו, "ידעתי שאפשר לסמוך עלייך."

***

"תבטיח לי שהכל יהיה בסדר," מאיה הייתה צמודה לעידו, היא חיבקה אותו והוא נישק את ראשה.

"הכל יהיה בסדר," הוא החזיק את פניה והרים את ראשה עד שמבטיהם הצטלבו, "הכל."

יסמין הסתובבה ברחבי בית הספר בחיוך מאושר מאוזן לאוזן.

"הו, יסמין, מה קרה?" ילד מכיתתה התקרב אליה ושאל בקשר למראה המאושר.

"אתה לא מאמין מה שמעתי!" היא צווחה כמו ילדה קטנה ואז הנמיכה את קולה, "תקשיב, שמעתי שמאיה בהריון."

"חברה של עידו?!" הוא נעצר בפתאומיות.

"אהה," היא חייכה ואישרה את הדברים, המשיכה ללכת והוא לצידה.

"מה? איך? איפה שמעת?"

"שמעתי." היא אמרה ועצרה אותו, "אבל שלא ייצא לך להגיד שזה ממני. לא שמעת את זה ממני, נכון?"

"מה פתאום, מי ראה אותך היום?"

"יופי," היא חייכה והלכה משם.

"בוא'נה אחי," אותו הילד התקרב לחבורה של נערים בגילו, "אתה יודע שמאיה בהריון?"

מאותו הרגע, השמועות עברו מפה לאוזן בקצב מסחרר. יוסי אמר לרינת, היא אמרה את זה לנטלי, והיא העבירה את זה לניר. ניר צעק את זה בקול, כך שכל הילדים שהיו לצידו שמעו, והם כבר דאגו לספר את זה לאחרים. השמועה עברה מאחד לשני עד שלא היה ילד אחד בבית הספר שלא שמע את זה.

יסמין עמדה בצד, מביטה על כל הילדים מתלחששים ביניהם. היא חייכה חיוך מרוצה, הרי זה בזכותה.

***

מאיה ועידו יצאו מהכיתה לאחר שהצילצול נשמע. כשהדלת נפתחה והשניים יצאו משם מחובקים, המבטים הופנו אליהם.

"השמנת קצת מאיה, לא?" מישהו צעק וכל החבורה צחקה.

"אולי זה בגלל התיאבון בזמן ההריון!" מישהו אחר קרא.

מאיה פערה את פיה והיא החווירה בשניה אחת, כל גופה רעד.

'לא יכול להיות שהם יודעים' היא מילמלה לעצמה. היא הרגישה כאילו היא לבד מול כל הילדים, שהיא החלשה שהופכת להיות קטנה ככל שהם מגבירים את צחוקם."עידו," היא מילמלה בשקט, עדיין בהלם ובבהלה.

"לכו מפה! מפגרים!" הוא צעק.

"אז מה, מאיה? עידו יודע שאת בהריון?" אחד מהנערים אמר. עיניה של מאיה התחילו להאדים ולהתנפח, עידו התקרב אל אותו הילד, תפס את חולצתו וגרר אותו לעבר הקיר.

קולות של עידוד נשמעו בקרב הילדים, עד שהמורה הגיעה והפרידה ביניהם, "לכו לכיתות, היה צילצול!" הוא ניסה לפזר את ההמולה, אבל הילדים לא זזו ממקומם.

גופה של מאיה קפא, היא לא יכלה לזוז, אבל היא אספה את כוחותיה האחרונים ורצה משם הכי מהר שרק יכלה. עידו ראה אותה והלך לעברה, מנסה להשיגה.

***

"קדימה, מוכנים?" לילי התקרבה לנעמה ולשגיב.

הם הסתכלו אחד על השניה כמנסים לסכם ביניהם את הדברים האחרונים, "כן," הם ענו.

"מעולה, אז בואו." לילי יצאה מהבית לכיוון המכונית, שגיב ונעמה ישבו מאחור ודיברו ביניהם בשקט.

"אתה צריך להיות אני, אנחנו נתחלף."

"מה זאת אומרת?"

"אתה כבר תיראה."

לילי עצרה בתחנת הרכבת, בעלה יצא משם ונכנס למכונית. אחרי איחולי בוקר-טוב הם נסעו היישר לליאת.

"שלום!" ליאת פתחה להם את הדלת בחיוך.

אחרי שיחה קצרה והסברים על מה שעתד לבוא, ליאת ביקשה מנעמה להיכנס לחדר הסמוך, להיבדק.

נעמה נכנסה לתוך החדר יחד עם ליאת, עמדה שם אישה עם חלוק לבן, מבוגרת וחביבה. היא ציוותה על נעמה להוריד את בגדיה ולהישאר עם חזיה ותחתונים, אבל נעמה סירבה. אחרי החלפות מבטים בינה לבין ליאת, הוסכם שנעמה תלבש חלוק דק, כדי שהג'ינס והחולצה שלבשה לא ישנו את המשקל האמיתי של נעמה.

"46.9" האחות אמרה ומיד הלכה למדידת הגובה, "1.68".

אחרי רשימת הנתונים בחוברת דקה, ערכו לה עוד כמה בדיקות קטנות ושלחו אותה לחדר של ליאת.

לפני שנעמה הגיעה לחדר, שגיב ישב עם הוריה וניסה לחשוב כיצד לספר להם שביתם לא הולכת להתאשפז.

"אתה יודע, חשבתי שנעמה תתנגד לרעיון הזה של האשפוז, אבל אולי היא מבינה שזה רק יעזור." לילי אמרה לבעלה.

שגיב היה רוצה לומר לה שלא הכל וורוד כמו שהיא חושבת, ושנעמה מתכננת לברוח, אבל המילים לא יצאו לו מהפה, הוא לא ידע איך לומר להם את זה. "לילי," הוא אמר בשקט, "היא לא מרוצה מהעניין."

"יכול להיות, אבל היא לא התנגדה לזה, שזה הכי חשוב."

"כן..." הוא מילמל וחשב בליבו כמה שהיא טועה.

ליאת ונעמה חזרו לחדר, "בואו, אני אראה לכם את המקום," ליאת לקחה צרור מפתחות והלכה בראש, הם אחריה.

היא פתחה את חדר האוכל, זה היה מקום ענק ומסודר. אחר כך הם עברו למחלקות, היא הסבירה להם על המקום ועל הנהלים, ובסופו של דבר היא הגיעה לחדר של נעמה.

החדרים היו סמוכים אחד לשני ובכל חדר היו שלוש מיטות; אחת לכל חולה. מול המיטות היה חדר קטן ובו שירותים ומקלחת.

"יהיו איתה אנשים בחדר?" לילי שאלה.

"כן."

"איפה הם?"

"יש להם סדנה. כל יום יש משהו אחר שמעביר מסר חשוב על המשך החיים, והבריאות כמובן."

אחרי שהסיבוב במחלקה נגמר נעמה רמזה לשגיב שהגיע הזמן. "איפה השירותים?" נעמה שאלה בתמימות.

"שם." ליאת אמרה והצביעה על מקום כלשהו, נעמה הלכה לאותו המקום.

"רגע." הוא אמר לנעמה, אבל אמר את זה בקול רם כך שכולם שמעו. הם הסתובבו אליו, והוא מצידו היה רוצה להוציא את זה החוצה, לספר על נעמה. אבל הוא שתק.

אחרי שנעמה שלחה לו מבט כועס,היא הלכה לשירותים כשהמזוודה לצידה, היא השאירה את הברז פתוח והמים זרמו. מכיוון שליאת והוריה היו קרובים לשירותים הם היו יכולים לשמוע את זרם המים המטפטף.

נעמה סגרה את הדלת בשקט, המים עדיין זורמים, היא הלכה לכיוון השני בלי שיבחינו בה. כשהיא פתחה את הדלת הראשית והניחה את רגלה בחוץ, היא הייתה יכולה להרגיש הקלה. חיוך מרוצה נימרח על פניה.

"היא לא הרבה זמן שם?" ליאת שאלה והתקרבה לשירותים, היא נקשה על הדלת ולא קיבלה תשובה. היא לקחה את צרור המפתחות שהחזיקה ופתחה את דלת השירותים, "היא לא כאן."

"מה זאת אומרת לא כאן?" לילי ניבהלה והתקרבה אל המקום.

שגיב עמד במקומו, שתק, לא אמר מילה, מנסה להיות אדיש ושאנן ולא להראות לאף אחד שהוא מעורב באופן עקיף במה שקרה, אבל היה ברור שהיה שיתוף פעולה ביניהם, כל המבטים הופנו כלפיו בין רגע, "אתה יודע איפה היא, נכון?"

הוא בלע את הרוק ועצם את עיניו, אחרי הכל הוא רק רוצה בטובתה, "היא תיכננה לברוח."

ליאת מיהרה לקחת את הפלאפון שלה ולהתקשר לשומרים, הם קיבלו את ההודעה וחיפשו אותה באיזור.

בינתיים בצד השני, נעמה מאושרת אבל לא נותנת לאושר הזה להציף אותה ולשכוח מה מטרתה, היא ראתה את השער והתקרבה אליו.

היא הניחה את הרגל על המדרכה והייתה רוצה לצרוח מאושר, אבל בין רגע היוצרות התהפכו - היא שמעה רעשים מאחור, היא הסתובבה וראתה שני אנשים רצים לעברה.

היא אספה את כל הכוחות שלה, השאירה את המזוודה במקום כדי שלא תקשה עליה ורצה במהירות, אבל כנראה לא מהר מספיק בשביל השומרים, שהיו יותר זרירים ממנה.

היא ניתקלה באבן ונפלה על הדשא הרטוב, רגלה התעקמה אבל בכל זאת היא ניסתה להמשיך לרוץ. השומרים התקרבו אליה, אחזו בידיה והרימו אותה, אבל היא לא נתנה להם אפשרות וניסתה לברוח.

אך לבסוף התייאשה ונישברה, גופה היה קליל כנוצה, הם אחזו בה וגררו אותה עד לכניסה.