אחרי השיחה של מאיה בפני המורָה וההתוודות בפניה על האונס, היא ראתה את יסמין עומדת בצד ומקשיבה להן. מרוב הנסיונות של יסמין לתרץ ולהצדיק את מעשיה היא סיבכה את הכל וגילתה דברים שאף אחד לא היה אמור לדעת. "איך את קשורה לזה?"

"קשורה למה?" יסמין שאלה את נעמה בתמימות.

"שמעתי מה אמרת, יסמין, איך את קשורה לזה?" היא שאלה שוב והתקרבה אליה, לא מסירה ממנה את המבט הכועס שלה.

ברגע זה היא כבר הבינה שאין טעם לשקר, שהיא נפלה בתוך המלכודת של עצמה, "אני..." היא מילמלה.

עידו יצא מהכיתה ומאיה מיהרה לקרוא לו, "טוב שאתה כאן."

"קרה משהו?" הוא שאל בבילבול.

"תשאל את יסמין מה קרה, או אולי עדיף שתשאל אותה איך היא יודעת על ההריון?"

עידו הביט במאיה במבט שאומר שכולם כבר יודעים, הוא לא הספיק לומר מילה והיא כבר הסבירה; "היא זו שידעה ראשונה, שסיפרה לכולם."

הוא שתק בהתחלה אבל המבט שלו הספיק כדי לתאר מה שהוא מרגיש. "איך את יודעת?"

"שמעתי אתכם מדברים," היא אמרה בכנות, "אבל זו לא אני שהתחלתי להגיד את זה לכולם!" היא ניסתה להצטדק אבל זה לא עזר - באותו רגע היא חשפה את הפרצוף האמיתי שלה.

***

בדרך לחדר האוכל, נערה אחת תפסה את מבטה של נעמה. המשפטים "הבטן נדבקת לגב" או "עור ועצמות" היו מתאימים לה בדיוק. היא לבשה גופיה צמודה שהבליטה את העצמות, וג'ינס שהיה גדול עליה אבל בכל זאת היה אפשר לראות דרכו עד כמה היא הייתה רזה.

נעמה המשיכה לעמוד ולבהות בה, לא היה ניתן להזיז ממנה את העיניים. "למה את מחכה?" ונסה שאלה.

"אֵה... כלום, בואו." היא התנערה מהמחשבות וניתקה את מבטה מאותה נערה. 'אולי בכל זאת יהיה קל', היא חשבה, ללא תמונות ההשראה של בנות אנורקסיות מהמחשב היא חשבה שהיא לא תוכל להסתדר, אבל כאן היא רואה בכל דקה נערות כמו אלו באינטרנט.

הן נכנסו לחדר האוכל, הלכו אל המטבח וכל אחת מהן קיבלה מגש אוכל, הן הלכו לשבת באחד מהספסלים המבודדים, "למה דווקא פה?" נעמה שאלה והתפלאה למה הן לא יושבות עם שאר הילדים. ונסה לקחה פרוסת לחם, הסתכלה לאחור כדי לראות שאף אחד לא רואה, מעכה אותה וזרקה אותה לעבר עציץ גדול שהיה בפינה. "זה למה," היא הסבירה בפשטות.

"אל תלמדי אותה שטויות על היום הראשון." מירב אמרה, "אל תעשי את זה, אם יראו אותך הם יתנו לך לאכול עוד מגש, בנוסף לזה שכבר יש לך."

"תפסו אותך עושה את זה פעם?" היא לא התייחסה למירב והסתכלה על ונסה המרדנית מחייכת בגאווה ומערבבת את המרק, "לא."

בדיוק כשהיא התכוונה לזרוק עוד פת לחם מהצלחת ליאת הגיעה, "הכל בסדר?" היא שאלה את נעמה.

"כן." היא ניבהלה, חשבה שתפסה את ונסה, אבל היא חייכה בהקלה - היא יותר זרירה משחשבה.

"כשתסיימי לאכול בואי אליי, אני בחדר."

"אוקי," היא אמרה וחיכתה שתלך, "יש לכן מושג מה היא רוצה ממני? היא דיברה גם איתכן ביום הראשון שלכן כאן?"

מירב וונסה הסתכלו אחת על השניה והתחילו לצחוק לנוכח המראה המודאג של נעמה, "אל תיהי בלחץ, היא בטח רוצה לשאול אם את בסדר."

"חוץ מזה," מירב חתכה את תפוח האדמה לחתיכות קטנות ואכלה, "הפעם הראשונה שלי פה הייתה מזמן, אני כבר לא זוכרת."

"טוב, אני אראה אתכן אחר כך." נעמה ניפרדה מהן והלכה לליאת.

"מה נשמע?" ליאת שאלה אותה והזמינה אותה להיכנס, "אני רוצה שתדברי איתי בכנות ואני אשתף אותך במה שאנחנו נעשה, אם זה יהיה הדדי מצד שתינו זה יהיה הרבה יותר נעים."

"אֵה, אוקיי," היא מילמלה, לא הבינה לאן היא חותרת.

"רצית לברוח," היא פתחה, "אני יודעת שזה מלחיץ להיות כאן, אבל אם תשאלי את החברות שלך תראי שהן ממש רגועות, הן יודעות שזה רק לטובתן."

היא לא ענתה.

"את מוכנה לדבר איתי בכנות? להיות הכי אמיתית?"

"כן." היא אמרה, אבל היא לא הייתה בטוחה אם התכוונה לזה ברצינות או שאמרה את זה כדי לרצות את ליאת.

"את תוכלי לדבר חופשי, מהחדר הזה לא יצא שום דבר שתגידי. זה ישאר ביניינו."

נעמה הנהנה בראשה כמסכימה.

"קודם יש לי שאלה; מה היתרון ב'לא לאכול', מאשר דיאטה רגילה?"

"הזמן." היא ענתה, "בדיאטה רגילה לוקח הרבה יותר זמן לרדת במשקל."

"אבל זה משתלם."

"לא."

"את חושבת שאת שמנה?"

"אני לא רזה." היא התחמקה.

"למה התחלת עם כל זה?"

"מה זאת אומרת? כי רציתי לרזות."

"אבל זה חייב לבוא מאיזשהי סיטואציה, זאת אומרת, הרבה בנות פותחות בדיאטה בגלל מישהו שמוצא חן בעיניהן."

"את רומזת שזה בגלל בן?" היא התעצבנה, "זה לא בגלל בן, זה כדי להיות שלמה עם הגוף שלי."

ליאת לא אמרה דבר, חיכתה להמשך, אבל נעמה לא הרחיבה.

"מה רע בדיאטה בריאה? הזמן הוא לא תירוץ, את תרגישי הרבה יותר טוב בדיאטה בריאה מאשר לא לאכול."

"אני כן אוכלת!" התרגזה, הרגישה איך ליאת מטפסת על סולם העצבים שלה ומגיעה לדרגות גבוהות במיוחד.

"המנות שאנחנו מגישים לכם פה לא מְסָפְקִים את הכמות הנידרשת לגוף. את צריכה יותר מזה, אנחנו פשוט רוצים להרגיל אתכן לכמות אוכל מסוימת, לעשות את זה בהדרגה."

נעמה שתקה ושילבה את ידיה זו על זו, "אני יכולה לצאת?"

"כן." היא הורידה את משקפי הקריאה שלה ונאנחה בעצב. עם הגישה הזו, היא חשבה, יקח לה הרבה זמן להבריא.

בדרך לחדר היא חשבה על מה שליאת אמרת, אולי בכל זאת עדיף דיאטה רגילה, אך המחשבה הזו נעלמה מראשה כאשר הבחינה בנערה שראתה קודם. כשראתה אותה, הדברים שליאת אמרו התנפצו ונעלמו כאילו לא היו, היא שכחה את כל מה שליאת אמרה והשתכנעה שכדי להיות רזים - לא אוכלים.

"חדשה כאן?" אותה נערה שאלה והתקרבה אליה. מרחוק היא ניראתה מושלמת,כמו דוגמנית. אבל כשאותה אחת התקדמה לעברה היא נראתה כמו זקנה,עורה החוויר והורידים בלטו, עיניה יצאו ועצמות לחייה בלטו.

"כן," היא סובבה את ראשה, לא היה לה נעים להסתכל על פניה, היא כבר לא הייתה יפה כמו קודם. נעמה הזיזה את מבטה הצידה וראתה סימנים של חתכים על ידיה.

"אני צריכה ללכת." היא אמרה בבהלה ונכנסה לחדר. היא פתחה את הדלת וראתה את ונסה שוכבת על המיטה.

"נו את כבר לא בלחץ?" ונסה התכופפה וזרקה עליה כרית נוצות. נעמה תפסה אותה וישבה לצידה, "איך קוראים לזאת בחדר לידנו?" היא ישבה לצד ונסה ושיחקה עם הכר.

"מיטל. לא ניראה לי שהיא תשתחרר בקרוב," סיננה. "נו תספרי כבר איך היה עם ליאת?"

"היא שאלה אותי למה התחלתי עם זה, היא חשבה שזה בגלל שרציתי למצוא חן בעיני מישהו."

"וזה נכון?" ונסה שאלה בסקרנות.

"ניראה לך?" נעמה העצבנית זרקה את הכרית על ונסה ויצאה מחוץ לחדר, לראות אם מיטל עוד שם.

***

"היא שטן, כלבה, חרא של בן אדם!" מאיה הלכה ברחבי בית הספר עם מטען כעס עצום כלפי יסמין, "אני לא מבינה איך חשבת שהיא בסדר, היא הכי לא. היא..." מאיה חיפשה מילה שתתאר את מה שהיא מרגישה כלפי יסמין, אבל עידו עצר אותה.

"זה לא טוב לתינוק." הוא לא באמת ידע אם העצבים האלו טובים או לא, אבל הוא רצה רק דקה של שקט ממאיה, אבל היא המשיכה לדבר ולדבר, "אל תגיד שזה לא טוב, כשיגדל הוא צריך לדעת לאיזה אנשים להתחבר ולאיזה לא!"

"מאיה," הוא עצר אותה שוב, "אולי זה טוב שהיא ידעה?"

"ניראה לך שזה טוב? זה טוב שהיא הלכה וסיפרה לכולם? לך תדע מה היא המציאה, שהייתי זונה והלכתי לשכב עם כל אחד!"

"מאיה!" הוא הרים את קולו, "תירגעי, תנשמי. תפסיקי לצעוק רגע..." הוא עמד מולה, "אם היא הייתה אומרת שאת שכבת עם מישהו אחר הם בטח מצפים שאני אעזוב אותך, אבל אני לא, היא לא המציאה שום דבר. אחרי הכל היא אמרה את האמת, שאת בהריון."

"בכל זאת, היא כלבה, מגעילה..." ושוב היא התחילה לקלל בלי להבחין בתלמידים שמביטים בה כאילו האיזור הוא שלה, עידו טמן את ראשו בשתי כפות ידיו ויחל שתירגע.

***

כעבור חודשיים, מאיה ועידו יצאו מבניין גדול. עידו ניראה מאושר, ומאיה ניראתה כאילו זכתה בלוטו, היא לא הייתה יכולה להסתיר את השימחה.

"אתה קולט שאלו תאומים? יהיו לנו שניים!" מאיה אמרה בהתרגשות לאחר שיצאה מהבדיקה, "אני אלביש אותם בבגדים זהים, הם ילמדו באותה כיתה, הם יהיו החברים הטובים אחד של השני!"

עידו ראה את מאיה מחייכת וזה עשה אותו מאושר, היא כבר לא חששה ממה שיגידו, מהשמועות שיפיצו. זה לא עניין אותה בכלל, היא רק רצתה לראות את ילדיה גדלים בנחת ובאושר.

"ניתן להם את כל מה שירצו, נכון? שלא יהיו מפונקים, אבל בכל זאת שלא יחסר להם שום דבר," היא תיכננה את העתיד, "אוי, עידו, אני מרגישה אותם, הם בועטים!" היא עצרה ולקחה את היד של עידו, מניחה אותה על הבטן שלה.

"מאיה, את תיהי האמא הכי טובה בעולם," הוא חיבק אותה והצמיד אותה קרוב אליו, "שמעת אותי? האמא המושלמת."

לאחר כמה שבועות, מאיה ואמה הלכו לעוד בדיקה שגרתית אצל הרופא. זה כבר הפך למנהג קבוע אך בכל פעם שמאיה הלכה לשם היא לא הייתה יכולה להסתיר את סערת הרגשות שבקרבה. הרופא בישר להן שהתינוקות עומדים להיוולד בקרוב ושעדיף שמאיה תהיה בבית החולים בהשגחה צמודה.

מאיה התרגשה ואפילו בכתה, רק המחשבה שבקרוב הם יוולדו העבירה בה צמרמורת שגרמה לה להתמלא באושר.

כשהן יצאו מהרופא מאיה עצרה במקום, היא לא זזה אבל צעקה מכאבים, "אמא," היא אמרה בפחד, "אני חושבת ש..."

***

נעמה וונסה יצאו מהחדר שלהן כשהן מלוות את מירב. "למה את עצובה?" ונסה שאלה, "סוף-סוף את עוזבת את המקום העלוב הזה וחוזרת לבית שלך."

מירב נעצרה והניחה את המזודה על הריצפה, "אני לא אראה אתכן."

"הווו..." ונסה אמרה בציניות, "מספיק עם הדרמות. ההורים שלך בטח מחכים, בואו נלך."

"ונסה, את יכולה לקלקל אפילו חתונה עם הדיבור שלך. תודי שאת תתגעגעי אליה, נו." נעמה חייכה וחיבקה את מירב, "אל תדאגי, אנחנו נצא מפה בקרוב. אני חושבת שאולי אני אפילו ממש ממש ממש בקרוב..." היא קרצה וחייכה  לשתיהן.

"ולא אמרת? איך לא אמרת לי דבר כזה?" מירב פערה את פיה, מופתעת, אבל היא הרגישה שהשימחה הגיעה מוקדם מדי; "איך את יודעת?"

"דיברתי עם ליאת, היא אמרה שאני עומדת לצאת מפה בקרוב."

הן הביטו בונסה ועדיפו לשתוק, אולי פיזרו מלח על הפצעים, "עזבו, מה אתן ככה? אני גם אצא בקרוב. זה לא כלא, אני מתחילה לאהוב את המקום." ונסה דווקא הייתה יכולה להשתחרר לפניהן, אך ליאת תפסה אותה מקיאה אחרי הארוחה והעדיפה לפקוח עליה עין ואף לדחות את תאריך השחרור. "טוב, הולכים?"

בדרך לליאת, נעמה ראתה את הילדה הרזה שניתקלה בה מספר פעמים בעבר, מיטל,  'היא תישאר פה עוד הרבה זמן, מזל שהפסקתי עם זה', היא חשבה בליבה וליוותה את מירב עד שהוריה הגיעו ולקחו אותה.

***

כעבור שבועיים, נעמה חזרה מהמוסד לחולי הפרעות אכילה, אך לא בתור מטופלת אלא בתור מישהי שעברה את כל התהליך ומרצה לבנות בגילה על החסרונות, על דרך ההתמודדות וכמובן מה גרם לה להיכנס לזה. היא הסבירה שהיא עשתה את זה בהתחלה כדי להיות שלמה עם עצמה, אך מהר מאוד הבינה שזה לא באמת כדי להיות שלמה איתה, אלא בגלל בעיות אחרות שהעסיקו אותה.

היא תפסה מונית לחנות צעצועים לגיל הרך וקנתה שתי בובות ענקיות בצורת דובי פנדה, בכניסה לבית שלה היא ראתה את מאיה יושבת על נדנדה שחלקה בנוי מאחד הענפים של העץ הגדול שיש להם בגינה.

היא ישבה שם כששערה הארוך מפוזר על כתפיה, "ילדה יפה שלי," היא הרימה את התינוקת שאחזה בזרועותיה, "את מדהימה, ליאן, את הנסיכה שלי." היא נשקה לה במצח והשכיבה אותה על הכתף, היא נידנדה את הנדנדה קלות בעזרת הרגלים ושרה לה שיר ערש.

עידו התקרב אליה וישב לצידה, הוא הסתכל על מאיה וראה שלא טעה - היא האמא הכי נפלאה בעולם. היא חייכה לעידו והמשיכה לשיר בשקט, הוא הצטרף ומילמל את מילות השיר לתינוק ששכב בעגלה. מאיה הניחה את ליאן לצד גיא, שניהם שכבו אחד לצד השני כשעיניהם הכחולות מנצנצות וחיוכם הקטן מתגלה על הפנים היפהפיות שלהם, היו כאלו שמתארים אותם כבובות.

מאיה לא הסירה מהם את העינים, עידו הסתכל על מאיה וחיבק אותה, היא הסתכלה עליו ונשקה לו בפה.

נעמה שהביטה עליהם מהצד הוציאה את מכשיר הפלאפון שלה וצילמה אותם, 'אחת התמונות', היא קבעה והביטה עליהם, מאיה ועידו נשענים על הנדנדה, היא מסיטה את מבטה אליו ומלטפת את פניו, העגלה היתה מונחת לצידם, התינוקות היפים חייכו ועיניים הכחולות נצצו באור השמש.

נגמרה העונה, האמת שאת הפרק האחרון לא אהבתי למרות כל המאמצים להפוך אותו לפרק הכי יפה, אבל יש המשך של הסיפור בעונה שניה. הוא יתפרסם ב"ה ביום שבת/ראשון  

אני וזמנים לא הולכים ביחד, בטח שמתם לב.. אבל ארבעת הפרקים של העונה השניה כתובים ומוכנים לפרסום, ככה שהפעם אני לא מבטיחה סתם

דרך אגב, כל התמונות שיש לי בבלוג לקוחות מהאתר הזה - DeviantArt.