למחרת, מאיה ישבה על הכורסא הקטנה, כשראשה לא מרפה, היא לא הפסיקה לחשוב על ליל אמש. "אולי גיא צריך לדעת," אמרה בליבה, "הוא חייב לגלות מה קרה לאבא שלו."

היא הדליקה את הטלויזיה כדי לשכוח מהכל ושמחה לדעת שבשעה הזו משדרים את הטלנובלה האהובה עליה, אבל כשראתה באחת הסצנות מחזה שהיה דומה למה שעתיד לקרות אצלה בבית, היא מיהרה לכבות את הטלויזיה ולנסות לרוקן את מוחה, לשכוח מהכל. וכשלבסוף עברה לעיסוקים אחרים, היא שמעה נקישות בדלת והלכה לפתוח.

"אני מטערת שהגעתי רק עכשיו," נעמה עמדה מתחת לפתח הבית כשעל הריצפה מזוודה, ועל כתפה תלוי תיק קטן.

"פספסתי את הרכבת הקודמת," הסבירה, "וגם את זו שאחריה." אמרה בחיוך נבוך.

מאיה צחקקה והניחה את המזוודה ליד גרם המדרגות, "הכי חשוב זה שהגעת."

"איפה האחיינים שלי?" היא התקרבה ללב הבית, "הרבה זמן לא ראיתי אותם."

"גיא ישן,"  מאיה נכנסה למטבח, "ליאן בחדר, לכי אליה ואני בינתיים אכין לנו משהו לשתות."

נעמה הציצה מהדלת של ליאן וראתה אותה יושבת מול המחשב, מנסה להפעיל את המצלמה. כשליאן שמעה את הדלת חורקת וראתה את נעמה היא התקשתה לזהות אותה, היא לא יכלה שלא להתפעל מהשינוי האדיר שעברה - היה לה גוף שרירי, אבל נשי ומחוטב. היא לבשה גופיה שהבליטה את החזה, ונעלי עקב שגרמו לה להרגיש ולהיראות נפלא. את שערה היא פיזרה לאחור.

"מתי תתחילי ללמד?" תהתה ,אחרי ששאלה לשלומה.

"מחר." ענתה. הדלת נפתחה וממנה טל נכנסה. "אמא שלך הכינה לנו משהו לשתות, נדבר יותר מאוחר," נעמה אמרה כשראתה את טל הנסערת, משתוקקת לדבר ולפרוק את כאבה.

"היי, הכל בסדר?" ליאן שאלה וכיוונה את המצלמה מולה, "רוצה לשבת?"

היא סגרה את הדלת ונשענה עליה, "נישקתי אותו."

"מה?" הלסת של ליאן נשמטה מרוב תדהמה, "את מי?"

חברתה התקדמה לתוך המיטה והתיישבה מעליה כששתי רגליה צמודות זו לזו, ליאן זרקה את עצמה לידה והאיצה בה לדבר.

"זה דודי, נישקתי אותו."

"אני לא מאמינה," אמרה בהתרגשות, "מתי זה קרה?"

"כשהיינו במרכז," טל חשפה חיוך שבע רצון שלאחר מכן מיהרה להסתירו, "אבל אני לא יודעת, אני לא אוהבת אותו, אני לא יודעת מה גרם לי לנשק אותו," הודתה, "אני לא מרגישה שום דבר כלפיו."

"חסר לך שתגידי לו את זה."

"הוא יודע," אמרה בהיסוס, "דיברנו על זה אתמול, אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו ושלא יחשוב שאני רוצה אותו, ואז הוא אמר שגם הוא. אבל אולי הוא חושב שאני בכל זאת אוהבת אותו?" שאלה בחשש, "אני כזאת מטומטמת, למה הייתי צריכה לנשק אותו בכלל?"

"את לא מטומטמת," ליאן מיהרה להרגיע אותה, "אני מאמינה שאם עשית את זה - סימן שהיית צריכה, אולי תהיו זוג בסופו של דבר." היא קרצה לה, אבל טל בכלל לא לקחה את זה בתור בדיחה, להפך - זה רק גרם לה להיות מבולבלת יותר משהייתה.

***

גיא התעורר לקראת הערב, אחרי שבילה את כל הלילה במחשב - דיבר עם ליטל והצטער על כך שלא היה יכול לבוא. עם בוקסר, גופיה לבנה ומבט עייף הוא הלך למטבח. כשראה את נעמה, הוא עצר בהפתעה. "נעמ... נעמה"

"אתה יכול להגיד שלום," היא הסתכלה עליו בחצי חיוך, הוא היה ניראה מותש.

הוא ציחקק ונשען על השולחן, "מה נשמע?"

"הכל טוב," היא לקחה תפוח מקערת הפירות באמצע השולחן, "מחר אני מתחילה ללמד בבית הספר שלך." אמרה בשקט, מביטה לתוך עיניו ומחכה למבט המופתע שלו.

"אני יודע." אמר באדישות - בניגוד למה שנעמה חשבה. הוא הוציא מהמקרר שתיה ומזג לתוך כוס. "זה אומר שיהיה לנו טרמפ לבית ספר?"

***

בזמן שליאן הלכה לשירותים, טל שמעה נקישה בדלת.

"אני צריך את המחשב שלך" גיא נכנס לתוך חדרה של אחותו.

"היא בשירותים," טל הסבירה.

הוא לא השיב וישב לאחותו בכיסא, מעיין בתיקיות במחשב שלה ופותח תמונה שלה ושל מתן.

"גיא, אני לא חושבת שהיא תאהב את זה."

"גם אני לא," הוא ענה, "אבל את חייבת לראות אותה כשהיא מתעצבנת." הוא צחק וערך את התמונה, הוסיף לה זקן וצייר גבות עבות, את הבטן של מתן חיבר עם הרגלים וכתב מעל התמונה "היופי הוא בעיני המתבונן" אבל לפני שהספיק לשמור את התמונה הוא הרגיש מים קרים על ראשו מטפטפים במהירות על גופו, הוא הסתובב לאחור וראה את ליאן עם ספל מים, "יש לי פה עוד, תיזהר!"

"את לא נורמאלית!" הוא קם בכעס אבל כשראה עד כמה היא רותחת מעצבים הוא התחיל לצחוק.

"תסתכל במראה ואז תצחק," היא גררה אותו החוצה וסגרה את הדלת, "זהו זה, אני שונאת אותו!"

***

הבוקר הגיע ואיתו השקמת הבוקר של נעמה, "מוכנים?" היא לבשה ג'ינס וחולצה אדומה, היא אספה את שיערה והידקה אותו לראשה.

"אם הייתי יודע שאת הולכת לבית הספר כל-כך מוקדם, הייתי נוסע כבר באוטובוס." גיא אמר.

"בכל מקרה הייתי לוקחת אתכם, אמא אמרה שאתה קם עייף ואז אתה מפספס את השעות הראשונות." היא הרימה את מפתחות המכונית מעל השולחן ויצאה מהבית יחד עם גיא וליאן. כשהגיעו, נעמה הלכה לחדר המורים, בעוד שהתאומים הלכו לתוך הבניין.

"את רוֹנַה?" נעמה הורידה את משקפי השמש שלה ולחצה את ידה של המנהלת, "נעמה."

"שלום,"היא הושיטה לה את היד בחיבה, הסבירה לה על המקום ועל התפקיד שלה, ומיד לאחר ההסבר היא כבר התחילה ללמד.

***

"מה?" טל פערה את פיה כמתקשה לעכל את מה ששמעה באותו רגע, "הוא הרביץ לך?!"

"שקט," ליאן אמרה בלחש, "אל תגידי את זה בקול רם, שלא ישמעו." היא לקחה את ידה ומשכה אותה אל הפינה כשהן חולפות על פני התלמידים העוברים והשבים.

היא נעצרה מול טל והביטה עליה בפחד שמלווה בחששות עמוקים. "זה אומר שהוא לא אוהב אותי?"

"זה אומר שהוא כלב," היא קבעה, "אני לא מאמינה שהוא עשה לך את זה."

"הוא לא התכוון."

"למה לא סיפרת לי את זה אתמול?"

"לא ידעתי איך," הסבירה, "אבל מה שחשוב זה שזה מאחורי, שהכל בסדר."

"רגע," היא עצרה בהפתעה, "את רוצה להגיד לי שסלחת לו?"

ליאן לא ענתה. היה לה חשוב שתהיה חברה של מתן, היא אוהבת אותו כל-כך ולפעמים הרגישה שאולי המכה הזו לא תזיק, אלא רק תשפר את כל החברוּת ביניהם. למרות שהרגישה שעולמה חרב עליה באותו רגע, מרוב אהבתה כלפיו היא לא יכלה להרשות לעצמה להתנגד. "את חושבת שהוא רוצה להפרד ממני?" אמרה ולקחה נשימה עמוקה, "את זוכרת את מילי?"

"אל תגידי לי ש..."

"היא חוזרת."

***

אחרי שטל וליאן נפרדו וכל אחת מהן הלכה לשיעור שלה, טל ראתה את דודי ליד הכיתה. היא היססה בתחילה, אבל אחר כך שיכנעה את עצמה שזהו הרגע המתאים וגררה את רגליה לכיוונו, "את חייבת לדבר איתו!"

כשהתקרבה אליו, הבחינה שהוא מדבר בפלאפון, היא התרחקה כדי לא להפריע, אבל בכל זאת הצליחה לשמוע חלקים מהשיחה.

"אני לא רוצה אותה, היא לא מעניינת אותי בכלל, אני מעדיף כל אחת, רק לא היא!" אמר בצעקות, "טוב, אני... אני מאחר לשיעור, ביי."

טל לא האמינה, היא רצתה לקוות שהיא לא שמעה טוב, שזה לא באמת דודי אלא הדמיון שלה... אבל העובדות מראות אחרת. הוא הכניס את הפלאפון לתוך הכיס והסתובב לכיוון הכיתה. "היי טל," אמר כשראה אותה מסתכלת עליו, "...טל?"

"אתה חתיכת זבל, אל תדבר איתי יותר בחיים!"

דודי לא הבין, הוא הביט לאחור כדי לראות עם מי היא מדברת, הרי חשב שהיא צועקת על מישהו אחר, וכשהבין שהיא צועקת עליו הוא לא הבין, "מה?"

היא הלכה משם, התרחקה ממנו. "טל, את בורחת ממני?" הוא הצליח לתפוס אותה בסוף, הוא אחז בידיה וחיכה שתסתכל עליו אבל היא לא הורידה את מבטה מהרצפה. "מה קורה לך?"

היא שיחררה את ידו מעליה, "אתה רוצה להגיד לי שזה לא אני, זה אתה, שאתה לא בנוי לקשר. ואת האמת גם אני לא, אני לא רוצה שתחשוב שאני נודניקית, אתה תחיה את החים שלך ואני את שלי!" היא אמרה, מוציאה הכל מליבה. "אתה זבל, לפחות תגיד את זה לי בפנים! אל תדבר עליי מאחורי הגב!"

הוא תלה בה עיניים שואלות, "למה את חושבת ככה?"

היא נאנחה והסתכלה עליו בעיניים כועסות, "שמעתי אותך."

"לא דיברתי עלייך," הוא אמר.

"כן." מילמלה והשפילה מבטה, הייתה בטוחה שהוא משקר ושאלו אחד מהנסיונות הכושלים שלו לגרום לה להאמין לו.

"אני רציני," הוא אמר והרים את ראשה אליו. היא לא הייתה יכולה לעמוד בפניו, העינים המסקרנות האלו, עינים תמימות שלא מסוגלות להזיק לאף אחד הביטו עליה, הפשיטו אותה וגרמו לה לחשוב. "אם זה לא עליי... אז על מי?"

הוא הסתכל לאחור וגירד את ראשו, תר אחר תשובה, "אני לא יודע איך להגיד את זה-"

"אז אל תגיד," היא שוב הייתה בטוחה שהוא משקר.

"אמא שלי," הוא אמר, מרגיש איך היא מורידה מעליו שכבות גדולות ועבות של אשמה ומצוקה נוראית.

"מה?" היא שאלה בבילבול, עדיין לא בטוחה בצידקת בדבריו, "למה שתדבר ככה על אמא שלך?"

"אין לי," הוא אמר בעירפול, "יש לי, אבל אין."

"אתה עושה ממני צחוק?"

"לא," הוא אמר בקול רם ואז החליש אותו , "פשוט... חשבתי שאת יודעת."

"יודעת מה?"

"את פשוט לא ראית אותה אף פעם-"

"יודעת מה?" שאלה שוב, מאיצה בו לדבר.

"כל החיים שלי חייתי עם אחי ואבא שלי, הוא אמר לי שאמא מתה בלידה שלי. אבל לפני כמה שבועות היא התקשרה אליי ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותי," הוא אמר ובלע את הרוק, "אמרתי לה שהיא שקרנית, מתחזה, כי לי אין אמא."

טל בהתה בו בתימהון, מופתעת מדבריו ותולה בו מבט סקרן שצמא לעוד.

"אבא שלי ראה אותי מדבר איתה, הוא לקח את הטלפון וצעק עליה. אחרי שהוא הבין שהוא נסחף ושם לב שאני עומד לידו ושומע את השיחה, הוא אמר לי ללכת." דודי הסביר, משחזר את הרגע, "הלכתי אבל בכל זאת שמעתי אותם, ואז הבנתי שיש שם משהו מסריח, שהוא משקר, שחייתי בסרט כל הזמן הזה."

"מה אתה אומר בעצם?" היא שאלה, "שהיא חזרה?"

"בדיוק," הוא הנהן בראשו, "היא חזרה כדי לראות אותי."

למרות כל העצב היא חייכה חיוך קטן, "אתה תפגוש את אמא שלך."

"אני לא רוצה." הוא אמר וטל הורידה את החיוך בפתאומיות.

"למה?"

"17 שנה היא לא ראתה אותי, פתאום היא ניזכרה בי?" הוא אמר כמעט בצעקות, אבל נרגע והחליש את קולו כשהבין שעלולים לשמוע אותו.

"אתה לא יודע מה עבר עליה," היא הסבירה, "אם היא... היא...."

"את רואה?" הוא גיחך בעצב, "אפילו את לא מצליחה למצוא לזה הסבר הגיוני."

"אבל בטוח יש."

"אין," הוא פסק, " אם לא היה לה דחוף לראות אותי, גם לי לא דחוף לראות אותה."

היא שתקה, ממשיכה לדבריו, שירוקן את ליבו בפניה.

"מילא, אם היא הייתה אומרת שהיא לא מתה, אבל היא שיקרה. את יודעת מה זה לחיות עם ידיעה כזאת, ואחר כך להבין שהיא חיה ונושמת, ובעצם בכלל לא התעניינה בי?"

***

ליאן שכבה על המיטה הרכה בעוד שהיא קוראת מגזין אופנה מפורסם, היא דיפדפה בו בקפידה ותלשה דפים מסוימים, גזרה את העיקר והדביקה אותם בקלסר עם תכני אופנה. היא שמה את הדפים האלו בחוצץ שנקרא "איפור" והעבירה מבט במגזינים אחרים שנחו על המיטה.

הפלאפון צילצל והיא מיהרה לענות, היא הרימה גבה כשראתה את המספר.

"רון," אמרה בחיוך, אבל השתדלה להישמע כמה שיותר רצינית.

"כן, זה אני, חתימות אחר כך."

היא צחקה, "האמת שאני רוצה גם תמונה."

"עד לפה, יש גבול!" אמר בצחוק ושתק למספר שניות, "יש מצב שאני בא אלייך לקחת את הדפים לטקס?"

"יו,"פלטה, "נכון! שכחתי."

"קבענו להיפגש בהפסקה, אבל... מישהי הבריזה."

"דודה שלי התחילה ללמד בבית ספר אז היא ביקשה ממני להראות לה את המקום, אני-"

הוא חייך, "שטויות, זה בסדר. אז אני יכול?"

"כן," היא הניחה את הפלאפון על הכתף והצמידה את האוזן אליו, מפשפשת בתיקה ומחפשת את הדפים, "אתה יודע איפה אני גרה?"

"כן."

"אחלה, ביי," ניתקה את השיחה והוציאה מהתיק את חבילת הדפים שחיפשה.

היא קמה מהמיטה והסתכלה על עצמה במראה, שמה קצת גלוס בשפתים ועיגלה את הריסים. כשריססה על עצמה בושם מתוק והסיטה את הווילון היא נעצרה ותהתה למה היא משקיעה כל כך, היא לא צריכה להרשים אף אחד, יש לה את מתן. אבל מחשבותיה נקטעו כשהדלת נפתחה ורון עמד מולה.

"הנה," היא לקחה את הדפים והניחה אותם בידו, היא חייכה חיוך חושף שיניים והוא כמובן לא הוריד ממנה את העיניים. בכל פעם שהתקרבה אליו או דיברה איתו היא הרגישה צביטה בלב, כאילו היא בוגדת במתן.

"את פה?" הוא הסתכל עליה, קוטע את מחשבותיה ומביט בה צוחקת ואומרת; "כן, אני רק קצת עייפה."

"היי", מאיה עמדה בכניסה לחדר והביטה עליהם, הוא קם והציג את עצמו. "האוכל מוכן, אתה יכול לאכול איתנו אם אתה רוצה," היא הציעה והוא נענה בשמחה.

כשירדו מהחדר אל פינת האוכל גיא התרווח על הכיסא והסתכל עליהם בבוז, "ואת מדברת עליי" הוא לחש לה כשישבה לצידו.

היא הסתכלה בו במבט מזלזל, "אני לא מחליפה חברות כמו גרביים," הבהירה, "וחוץ מזה הוא לא חבר שלי."

הוא לקח בקבוק קולה חדש והציע לרון לשתות, "חבר של ליאן, רוצה לשתות?" הוא שאל והרגיש את כל המבטים נעוצים בו.

"הוא לא חבר שלי." היא הרימה את קולה.

רון צחק והגיש לו את הכוס,אבל גיא - כמו שכולם מכירים אותו - לא השתנה, ואם הציע למישהו לשתות כנראה שהוא זומם משהו. בתנועות ידים זריזות הוא ניער את הבקבוק וכשפתח אותו הוא דאג שיופנה כלפי רון. ברגע שפתח את הבקבוק הוא ראה איך הקולה התוססת משפריצה על פניו ומלכלכת את בגדיו.

"גיא!" ליאן קמה מהכיסא והגישה לרון מגבת, "מה יש לך?!" בעוד גיא צוחק בקול מתגלגל היא לקחה את רון למטבח, ושמעה את גיא צועק ומצטדק; "החזרתי לך, רק שהפעם זה לא היה עם מים!"

ליאן גילגלה עיניים, הרטיבה מגבת והניחה אותה על החולצה שלו. יד אחת שלה נוגעת בבטנו קרוב לחזה, והיד השניה מנקה את הכתמים. הוא הרגיש בטוח כשנגעה בו, כאילו המגע שלה מחייה אנשים.

"אני מצטערת, הוא סתם מטומטם." אמרה בהתנצלות, "תגיד לי, אנחנו נראים לך תאומים?"

הוא שתק, לא מסיר ממנה את המבט.

"אני חושבת שזה בסדר עכשיו," אמרה בהיסוס כשראתה שהוא לא מפסיק להסתכל עליה, היא התרחקה קצת כי הייתה כל כך קרובה אליו.

הוא שלח מבט קצר לחולצה, "לא, עדיין קצת מלוכלך," הוא אמר והתקרב אליה, שניהם לא מסירים זה מזה את העינים.

הוא הוריד את החולצה שלו וזרק אותה על הריצפה. היא שתקה, לא יודעת מה לעשות או מה לומר, מצאה את עצמה מולו, מול בטנו העירומה, שולחת יד לגופו השרירי ומטיילת באצבעותה על שרירי הבטן.

"ליאן? רון?" הם שמעו את מאיה קוראת להם, ומיהרו להתנתק אחד מהשניה. הוא הרים את החולצה ולבש אותה, נשען על הכיור ומסתכל עליה בחיוך שובב.

"הכל בסדר?" מאיה נכנסה לתוך המטבח, מתקרבת לרון ובוחנת את החולצה, "ירד," אמרה בחיוך רגוע, "אבל אני בכל זאת מצטערת, אם היית מכיר אותו היית יודע שהוא צוחק. הוא לא עשה את זה מרוע."

"מה פתאום," הניף את ידו באוויר כאות ביטול, "אני חושב שאני אלך. לילה טוב." אמר ופנה אל הדלת.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לאכול?" שאלה מאיה, "הוא לא יעשה דבר כזה שוב."

הוא צחק, "זה בסדר. כבר מתחיל להחשיך," אמר והסתכל על ליאן, "נתראה מחר."

"ביי," היא אמרה ברצינות, לא לגרום לאמה לחשוד.

"את באה? האוכל יתקרר." מאיה אמרה כשהלך.

"כן, אני רק אשתה מים." ליאן התקרבה למכשיר המים הקרים ושלפה כוס מהצד.

מאיה חזרה לשולחן וליאן נשארה במטבח, כשהיא נותנת למים הקרירים להחליק בגרונה ולרענן כל חלק מגופה. היא התקרבה לחלון והסיטה את הוילון, מביטה על רון שעושה את דרכו לביתו. היא הניחה את ידה על החלון, כאילו היא נוגעת בגופו, היא עקבה אחריו במבטיה וכשאף אחד לא ראה היא הרשתה לעצמה להגניב חיוך קטן.