"כן?" דודי הרים את הפלאפון באדישות ובחוסר-סבלנות, הוא כבר תיאר לעצמו מי זאת.

"דָוִד," מהצד השני ענתה אישה בקול שברירי ועדין, מעט רועד ומפוחד.

"כבר לא קוראים לי דוד," אמר והמשיך לענות בעוקצנות; "אם היית פה היית יודעת."

"אני לא אשמה." אמרה, מתחננת שיתן לה הזדמנות להסביר.

"תגידי לי לעזאזל איך את לא אשמה? תסבירי לי איך לא ראית אותי 17 שנים ועכשיו את באה בדרישה להיפגש איתי!"

"אל תצעק, ילד שלי," אמרה והניחה את היד על השפופרת, עוצמת את עיניה. הדמעות שאיימו לפרוץ, זולגות כעת על לחיה הצנומות. היא פקחה את העינים וניגבה את הדמעות עם שרוול החולצה הקרועה.

"אל תקראי לי ילד שלי, את לא אמא שלי." ענה. אם זה היה תלוי רק בו, היה סיכוי - קלוש, אבל עדיין קיים - שהוא יתן לה צ'אנס, שהוא יסכים להיפגש איתה. אבל היות וזה לא תלוי רק בו, שלאביו יש חלק נכבד בהחלטה, הוא חייב לגבש עמדה חד משמעית וברורה - אסור לו להסכים.

"דוד..." אמרה ומיד חזרה בה, "דודי, אני צריכה לסיים, אבל תדע שאני אוהבת אותך." לחשה אל הטלפון, "אתה הנשמה שלי, אתה זה שמחזיק אותי בחיים. אם לא היית קיים, מזמן הייתי מתאבדת. אם תגיד לי שאתה לא רוצה לראות אותי - אתה תיתן לי את האישור למות." אמרה כשגוש רוק עומד בגרונה, "לוחצים עליי לסיים, אני צריכה ללכת, ילד שלי."

הוא רצה לצעוק עליה שלא תקרא לו יותר "ילד שלי", שתפסיק להתקשר, שתשכח ממנו כמו שעשתה במשך כל השנים שעברו, אבל בתוך תוכו הוא רצה לראות אותה, להיות מצוי תחת זרועותיה החמות והאוהבות, צמא לאהבת אם.

***

לקראת שתיים לפנות בוקר, טל הסתובבה בביתה ולא הצליחה להפסיק לחשוב על דודי. בחיים לא תיארה לעצמה מה זה לחיות בלי אמא, וברגע האחרון לגלות שהיא רוצה להיפגש איתך.

למרות שכאב לה לשמוע על משפחתו, היא רצתה לצעוק עליו ולהחזיר אותו למציאות; לא הכל טוב, אבל תמיד אפשר לראות את הצד החיובי.

היא נאנחה ויצאה מחוץ לביתה, ישבה על מדרגות הבית ונשענה על המעקה. הציצה על הבתים ועל המכוניות שעושות את דרכן למקומות שונים ואפילו על האנשים העוברים והשבים. ככל שניסתה להסית את מחשבותיה היא רק הלכה והעמיקה בעניין ולפתע חשבה על ליאן וגיא, על המשפחה שכולם חשבו שתיהרס אבל להפתעתם הם חיים באושר יותר מכל אחד אחר.

ורק טל מסתירה, לא מגלה. חוששת לשים את כל הקלפים על השולחן, פוחדת שינעצו בליבה סכין חד, רק לא להיפגע.

כשהיא התכוונה לקום ולהכנס לתוך הבית, היא ראתה את חן שנופפה לה לשלום והתקרבה אליה.

"מה את עושה בחוץ כל כך מאוחר?"

"אני כבר נכנסת," טל היססה ולא הבינה לפשר בואה, ואילו זאת לא זזה ממקומה, "את צריכה משהו?"

"כן," חן ענתה, "אני צריכה עזרה."

"עזרה?" תהתה, למה שחן תבקש עזרה? ועוד מטל, הרי אף פעם לא דיברו. "ממני?"

"גיא פגע בי," פתחה, "הוא היה חבר שלי וזרק אותי אחרי יום. אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לקרוא לו חבר, אבל אהבתי אותו והוא לא כיבד אותי."

"חן," קטעה אותה, "אני יודעת מה קרה ביניכם, אבל אני לא קשורה לזה. למה את מספרת לי את זה?"

"את דווקא כן קשורה. הוא אוהב אותך."

"מה?" טל האדימה, "מה פתאום, אילו סתם שטויות." אמרה והתקדמה לדלת, "את צריכה משהו? אני עייפה."

"כן, אני צריכה משהו," אמרה, "אני צריכה את העזרה שלך."

"אמרתי לך כבר - אני לא קשורה לכל זה בכלל."

"את אוהבת אותו?" חן לא הרפתה.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"אז תעזרי לי."

"למה שאני אעזור לך? אם הוא לא אוהב אותך, אני לא יכולה לעשות כלום בקשר לזה."

"את יכולה, הוא הרי אוהב אותך ויעשה כל מה שתבקשי."

"הוא לא אוהב אותי. הוא לא יאהב אף אחד, הוא סתם בוגד בחברות שלו ומחליף אותן כל שניה."

חן חייכה חיוך מרוצה, "רואה? אפילו את נפגעת ממנו. אז לא תעזרי לי?"

"אני חושבת שהגזמת," טל רגזה, "אני לא נפגעתי ממנו, לא היה בינינו שום קשר!"

***

כמדי יום שבת טל קמה בשעת בוקר מוקדמת, היא משכה את השמיכה מעליה וקמה בעייפות. למרות שרצתה לישון עוד כמה שעות היא הייתה חייבת להתעורר ולמלא את התחיבותה, היא הסיטה את הוילון ופתחה את החלון כדי שיכנס אויר קריר לחדר. במצמוץ חד ומהיר היא ראתה מישהו מוכר מתקרב לביתה, אחרי שבדקה בוודאות שזה הוא היא רצה מהר למקלחת. עוד לפני שהספיק לעלות במדרגות ולנקוש בדלת, היא עמדה בפתח הבית והזמינה אותו להיכנס.

"דודי," אמרה בחיוך כשראתה אותו משיט את ידו בצורת אגרוף לנקישה על הדלת.

"אני מפריע?" הוא שאל כשראה את שיערה המבולגן ואת עיניה המותשות. היא לבשה חולצה שגדולה עליה בכמה מידות שהגיעה לברכיים.

טל הציצה במראה ושלחה לו מבט תוהה, אחרי חיוך נבוך הזמינה אותו להיכנס.

הוא התקדם לתוך הבית וטל שלחה אותו לחדרה, בזמן שחיממה מים לתה היא סידרה את השיער. "בבקשה," היא הניחה לידו כוס תה חם.

"לא אמרת לי מה אתה עושה פה כל כך מוקדם."

הוא הניח את שתי ידו בכוס, עוצם את עיניו ונהנה מהמגע החם, "הייתי חייב לדבר איתך."

"הכל בסדר?"

"כן, כן, אל תדאגי," אמר, "אני בסדר. פשוט.. היא התקשרה עוד פעם."

טל שתקה.

"היא אמרה שהיא אוהבת אותי, ושאם אני אגיד לה לשכוח ממני, אז היא תמות."

"נו?" שאלה בחיוך קטן, "זה לא מראה לך שהיא אוהבת אותך?"

הוא הרים את מבטו אליה, "אז מה היא עשתה כל הזמן הזה? היא הייתה יכולה להיות איתי, לתמוך בי. היא לא יודעת עליי כלום," הוא אמר וניזכר בשיחה של אתמול, "אפילו את השם שלי היא לא יודעת."

"אני כבר לא יודעת מה להגיד," אמרה, "אבל אתה צריך לשמוח, זו אמא שלך שאוהבת אותך ורוצה לראות אותך."

"אם היא הייתה אוהבת אותי - היא לא הייתה עוזבת אותי."

"אני כבר לא יודעת מה להגיד," טל התיישרה ושוב לא מצאה מילים מול דבריו הקשים מנשוא.

הוא מצא את עצמו קם במהירות מהכיסא, "אני לא יודע מה אני עושה פה, אני מצטער אם אני מנדנד לך אבל את היחידה שדיברתי איתה על זה."

היא קמה גם היא מהכיסא, "לא, אל תלך. לא התכוונתי לזה." הרגיעה, "אתה רוצה לדבר?"

הוא הביט בה במבט מתחנן לאוזן קשבת. טל הציצה בשעון והושיבה אותו חזרה, "חכה פה, אני כבר חוזרת."

היא לקחה בגדים ואחרי כמה דקות חזרה כשהיא מאורגנת. "אני הולכת למרכז נזקקים עכשיו," הסבירה, "יהיה נחמד אם תבוא."

הוא הנהן בראשו כהסכמה ושניהם יצאו למרכז סיוע.

"איפה היא הייתה כל הזמן הזה?" דודי המשיך לומר בדרך, "אני אפילו לא יכול לקרוא לה אמא."

טל לא אמרה מילה במשך השיחה, לא הצליחה לומר דבר שיעזור לו להירגע, דבריו היו כואבים והיא הרגישה שכל מה שתגיד לא ירגיע את ליבו התוסס.

כשהם דרכו על פתח המקלט הוא נעצר, ראה בחלק המרוחק של המקלט איש מבוגר עם זָקָן, כובע על ראשו וצעיף עוטף את צווארו. הוא לקח צלחת מרק ובמהירות קירב אותה לפיו והתחיל לשתות בזריזות, מבקש עוד, מפחד שיגמר.

טל הסתכלה עליו מזוית העין, "זה לא טוב שהבאתי אותך לכאן, הסיפור עם אמא שלך ועכשיו זה. אולי עדיף שלא תראה את זה." היא אחזה בידו, מתכוונת ללכת. אבל הוא סירב והוריד את ידה. אחרי כמה מבטים על דודי וניסיון להבין מה אומרות עיניו, היא שמעה את אחראית המקום קוראת לה, שמחה שהביאה מישהו לעזרה. היא שלחה אותם אל פינת ההגשה של האוכל, אנשים עניים עם בגדים מלוכלכים וקרועים עמדו בתורים, הם היו רזים והיה נדמה כי לא אכלו כמה שבועות.

"אתם עושים עבודת קודש," לחש לטל.

טל גררה שולחן והניחה מעליו שני סירים ענקים של מרק, היא ודודי עמדו לצידם וראו איך אנשים מתחילים להתקרב ולהצטופף בתור. הם פתחו את המכסה ומזגו להם מנות. דודי היה יכול לראות שרוב האנשים חוזרים שוב לקבל עוד אוכל, הוא אף פעם לא ראה אנשים כאלו, הוא חיי חיים טובים ומאושרים וברגע שראה את זה, עברה בו תחשובת צמרמורת, כמו בומרנג שחוזר אלייך בהפתעה.

"יש אורז?" מול דודי עמדה אישה מבוגרת וגבוהה, פניה היו רזות ועל ידיה היו כתמים כחולים, כמו סימני מלקות. כשהביט בה, היא ניראתה מבועתת. היא שמטה את הלסת מרוב תדהמה והתרחקה מהמקום ההוא.

"חכי, גיברת!" הוא צעק לה בעודה בורחת מהמקום כשמדי פעם היא מסתובבת לשבריר שניה במבט חטוף על דודי, "יש אורז!"

"מה קרה?" טל, שהייתה עסוקה עם האוכל שאלה למראהו המבולבל.

"ראית את האישה הזאת?"

"כן. היא באה לכאן תמיד."

"יש בה משהו מוזר," אמר, "הייתי יכול להישבע שהיא מכירה אותי."

***

"שלום, ישראל!" מילי עמדה ביציאת תחנת הרכבת. כשצעקה את המילים האלו, איש לא היה יכול להתעלם מנוכחותה, במיוחד לא מתן שעמד וחיכה לה בכניסה. היא רצה אליו וחיבקה אותו באושר, הוא ליטף את ראשה והסיט את שיערה מאחרי אוזניה. "מתן, מתן, מתן," היא לא הפסיקה לומר את שמו, "אני סופסוף רואה אותך, והפעם זה לא בתמונות. אתה לא יודע כמה חיכיתי לרגע הזה. התגעגעת אליי?"

הוא צחק, "את בכלל שואלת?"

"אני שמחה," אמרה וליטפה את פניו, מתקרבת אליו לנשיקה, אבל הוא נרתע לאחור והרים את המזוודות שלה, "ניקח מונית?"

"תודה, ג'נטלמן," אמרה.

כשנכנסו למונית הוא ישב לצידה ונזכר בתקופה שהיו חברים, איך נפרד ממנה בדמעות כשעלתה אל המטוס ועזבה לאנגליה, לאביה. אבל עכשיו היא התעקשה לחזור לישראל, התגעגעה לחברים ולמשפחה שנשארו בארץ.

למרות קבלת הפנים המרגשת, במהלך הנסיעה שרר שקט מוחלט. מדי פעם מילי הגניבה מבט למתן, שהסתכל על הנופים המתחלפים דרך החלון.

כשהגיעו, מתן הוציא מהארנק כסף והגיש לנהג המונית, הוא ומילי התקדמו לביתה. אמה פתחה להם את הדלת בחיוך נלהב, במבט ראשון מתן לא היה יכול להבחין אם הן אחיות או שאחת מהן היא האמא והשניה היא הבת, אמה ניראתה צעירה במיוחד.

"זה מתן," מילי הציגה אותו.

"הו, נכון, מתן! בואו תיכנסו," היא פתחה את הדלת וחיבקה את מילי חיבוק חם וגדול שלא יכלה להתנתק ממנו. "כמה היית חסרה לי," האם חזרה לעמוד מולה ולהתבונן בביתה שמחזירה לה נשיקה.

"המון זמן לא הייתי כאן," היא סרקה את הבית והביטה סביב. אמה הספיקה להחליף את צבע הקירות ואפילו חלק מהרהיטים, "שיניתם את החדר שלי?"

"לא. השארנו אותו בדיוק כמו שהיה לפני שהלכת," אמרה, "איך שרצית."

"נלך לראות?" מילי הביטה במתן. בעוד ששניהם התקרבו לחדר, אמה עצרה אותם. "מילי, הוספנו עוד חדר."

"את בהריון?" היא פערה את פיה בהפתעה, דבר שגרם לאמה לגחך, "לא, זה לא זה."

"מזל, אין לי כוח לעוד מישהו כאן."

"האמת ש..." אמרה בהיסוס, "את זוכרת שדיברנו על זה שהבן של תומס יעבור לגור פה?"

"אמא," אמרה בחשש, "איזה עוד דברים עשיתם בבית בזמן שלא הייתי פה?"

"תומס?" קולו של מתן נשמע מהצד.

"החבר של אמא שלי," אמרה, "למעשה, הוא האבא החורג שלי."

"והאח החורג שלך, ירון, יגור איתך באותו הבית."

"אצל אבא הייתה לי פרטיות."

"הוא לא ישן איתך, החדר שלו פשוט סמוך לחדר שלך."

בעוד שהם עולים במדרגות לעבר החדר שלה, היא הציצה לראות את החדר החדש מבעד לדלת שהייתה פתוחה. הייתה לו מיטה זוגית מול טלויזיה שהייתה מונחת על השידה. החלון היה פתוח והרוח הקרירה שנשבה העיפה את הוילון כמו גלי ים.

אחרי שהם ישבו, העבירו חוויות וצחקו, הגיע הזמן לשיחה האמיתית. "אז היה לך חבר?"

"לא," אמרה ופלטה חיוך, "לא הצלחתי לשכוח אותך. ואתה?"

"אה," הוא נאנח והעביר נושא, "רגע, אז לא סיפרת איך היה."

היא הביטה בו בהיסוס, "מתן? יש משהו שאתה לא רוצה לספר לי?"

"לא," הוא חייך חיוך מאולץ, מנסה ככל האפשר להיראות כן ואמיתי, "את יודעת שהתגעגעתי?"

היא התקרבה אליו וניערה את שיערו הפרוע, הוא התפלל בליבו שהיא לא תנשק אותו, ובדיוק אז - ברגע המיוחל - הפלאפון של מילי צילצל. "כן, אבא. הגעתי."

***

"אני אוהב אותךָ," הוא לחש לפלאפון.

"אז מתי תספר עלינו?" הקול מהצד השני נשמע חסר-סבלנות, "אתה לא חושב שהגיע הזמן שידעו שאנחנו חברים?"

"אני לא יכול עכשיו, אבל אני אספר."

"מתי?" הוא שאל, "השאלה היא מתי."

"אני לא יודע, יש לי בעיות בבית," הסביר, "סיפרתי לך כבר מה קורה, אז תנסה להבין."

"טוב," הוא נשמע מהורהר, "רק בגלל שאני אוהב אותךָ."

***

ליאן הגיעה לבית של טל, זאת פתחה לה את הדלת בחיוך.

"טל," ליאן נכנסה לתוך החדר והלכה במעגלים, מנסה לחשוב, "אני נראית לך בוגדת?"

"מה פתאום. למה?"

"כי..." היא התיישבה על המיטה, "אני חושבת שיש משהו ביני לבין ירון."

טל שתקה וניסתה לעכל את דבריה של ליאן, "מה?"

אחרי שליאן סיפרה לה את כל הסיפור, טל חייכה חיוך קטן ומאושר. "מגיע לכלב הזה, למתן, על זה שהוא הרביץ לך."

"אבל אני עדיין אוהבת אותו."

"עכשיו אמרת שאת אוהבת את ירון."

"לא," פסקה, "אולי נדלקתי על ירון, אבל אני אוהבת את מתן."

טל הביטה בה בעיניים שואלות.

"או שלא." היא נאנחה, "אני לא יודעת מה לעשות."

"תיראי," היא ישבה לצידה וניסתה לערוך השוואה בין שני הבנים, "ירון ניראה נפלא."

"-וגם מתן."

"יש לו גוף שרירי."

"-לא ראית את של מתן..."

"הוא מקסים."

"-גם מתן."

"אי אפשר איתך!" טל קמה מהמיטה, "אנחנו צריכות לראות מי יותר טוב. זה שתזרקי עליו מחמאות, לא אומר שהן עוזרות."

ליאן עצמה את עיניה ונאנחה, היא נשענה לאחור ושכבה על הגב. "אני לא מכירה את ירון ממש טוב, אבל הוא נשמע אחלה."

"ומתן? מה איתו? את מכירה אותו מספיק זמן."

"אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא יעשה בשבילי הכל," אמרה בחיוך, "הוא בחיים לא יבגוד בי."

***

"אני גם מתגעגעת, אבל אבוא לבקר. כן, אבא. ביי." מילי ניתקה את השיחה וסגרה את הפלאפון.

"איזה כיף שחזרת," מתן הסתכל עליה בעיניים מהופנטות, היא תמיד ידעה איך לגרום לגבר להסתכל עליה בדרך שהיא רוצה.

"כן," היא אמרה, "אתה יודע, במשך כל הטיסה חשבתי עלייך, אם השתנת, אם אתה עדיין זוכר אותי בכלל." היא צחקה ואז הניפה את ידה לאות ביטול," אבל עכשיו אני בטוחה שאתה כאן בשבילי, ששום דבר לא יפריד בינינו."

***

"אבל אני לא מבין מה הקטע, אני בכלל לא אוהב את ליאן."

"אבל אתה אוהב את חן, וחן לא שמה עליך."

ירון נעצר, "אתה לא עוזר, אתה יודע."

"אני כן, זה מה שאני עושה!" תום הסביר, "אם תגרום לה לקנא, היא תחזור אלייך. אתה לא מבין איך חן תהיה שבורה כשתראה ששכחת ממנה ושאתה מתעסק עם בחורות אחרות."

"אולי אתה צודק-"

תום ניראה מרוצה מעצמו, "אני תמיד צודק."

"אבל עד עכשיו זה לא הלך."

"אז זה ילך, אל תדאג, תסמוך עליי." אמר, "מה עם ליאן?"

"אולי נעבור למישהי אחרת, יש לה חבר והיא אוהבת אותו."

"אוהבת או מאוהבת?" תום שאל, "היא בטח עוד אחת מהבנות האלו שמתלהבות כשרואות גבר חדש שמעוניין בהן."

ירון הסמיק וחייך חיוך קטן, "אז אולי הצלחתי."

"מה עשית?"

"בוא נגיד שהשארתי לה טעם של עוד."

כשהתקרבו לבית של ירון, הוא נעצר. הוא הסתכל על החלון שסמוך למרפסת, הוא כבר ידע מי גר שם, ובליבו התרוצצו מחשבות רבות כשהתחיל להבין שאולי אחותו החורגת הגיעה.

הם נכנסו לבית ואמא של מילי פתחה להם את הדלת, "אני מצטערת שלא הודעתי לך קודם, אבל מילי הגיעה."

הוא הנהן בראשו ועלה יחד עם חברו לחדר של מילי.

ירון נקש בדלת וחיכה לתשובה. מולו עמדה אחותו החורגת, שמעולם לא ראה.

"היי."

"היי," מילי אמרה בהיסוס וחיכתה להמשך דבריו.

"ירון."

"אה, נכון!" אמרה והתקדמה לתוך החדר, "תכיר, מתן, זה ירון."

כשהשניים הסתכלו אחד על השני, הם היו נראים מופתעים.

"אתם מכירים?"

"האמת שכן," ירון נשען על הדלת, "אתה לא חבר של ליאן?"

"מה?" מילי עמדה מולו, מבולבלת אך בעיקר כועסת.

מתן לא הבין לאן נכנס, הוא קם מהכיסא והתקרב למילי, "אני לא חבר שלה."

"מוזר," ירון אמר, "היא אמרה שכן."

"אני כזאת מטומטמת," היא גיחכה בעצב, "מתן, תלך עכשיו."

"תני לי להסביר!"

"או שאתה תלך, או שאני," אמרה בתקיפות, "תחליט!"

מתן עזב את חדרה, הוא היה חייב לארגן את הדברים בראשו, אבל יותר חשוב - לארגן את המציאות, את מי הוא אוהב, את מילי או את ליאן? הוא יודע שישבור את ליבה של אחת, ואם היה יכול להיות עם שתיהן הוא היה מסודר. אבל הדברים מתחילים להתבלגן והתמונה הכוללת הפכה להיות הרוסה מאי פעם.

אני ממש צריכה את העזרה שלכם, החודש הוא החודש העמוס ביותר מבחינת ימי הולדת. כל שבוע, יש לפחות ל-2 אנשים שאני מכירה יום הולדת...

הגילאים הם 16 עד 18, בבקשה תציעו רעיונות למתנות. אוהבת המון  

ד"א - אני מצטערת שאני לא עונה לתגובות, אבל מהפוסט הזה - בקשר לשאלות שתשאלו בקשר לסיפור עצמו - מבטיחה לענות.