עדכון -

אני מצטערת שזה יצא ככה, אבל הסיפור נגמר לתקופה. פרטים אח"כ.

אוהבת אחד אחד מכם, ואני מצטערת שגרמתי לכם לחכות כ"כ הרבה.

"למה אתה לא רוצה שידעו עלינו?" קול עצבני ונרגז נשמע מצידו של החדר, "אתה פוחד שידעו שאתה הומו?"

"לא," הוא נצמד אל החלון ואחרי אנחת עצב הסתובב אל חברו, "אני לא יכול, לא עכשיו."

"חשבתי שאתה אוהב אותי."

"אני כן-"

"לא." קבע, "אם אתה לא מספר כי אתה מפחד מהתגובות של חברים שלך, אולי זה סתם בזבוז זמן מצידי."

***

"תעזוב אותי, יראו אותנו," טל לחשה לגיא, שאחז בידה ולא איפשר לה ללכת.

"קודם תגידי שאת אוהבת אותי."

"למה שאשקר?"

"בחייך, את יודעת שזה נכון! אולי פשוט תגידי את זה וזהו?" אמר, "זה יחסוך הרבה."

"מה בדיוק יחסוך, גיא?"

"את לא תחיי באשליות," אמר, "ואני אהיה איתך."

"היינו פעם ביחד וזה לא הלך, אין סיכוי שהקשר בינינו יצליח."

"למה שלא פשוט תתני לנו צ'אנס?" אמר, "את יודעת מה נעשה? נקבע למתישהו, אם זה לא ילך - אני אשחרר ויתן לך לעשות מה שרק תרצי. סגרנו?"

היא עמדה מולו והירהרה במשך שניות ארוכות, "סגרנו."

***

מתן התקרב לליאן. הוא היה במרחק כמה צעדים ממנה, בזמן שעשה דרכו אליה הוא סקר אותה וניסה להבין מה פשר החיוך שהיא חושפת. היא נישקה אותו נשיקות בודדות על הפה ואז הפסיקה, המחשבות על אתמול צצו במוחה והיא התחילה להרגיש רע, יותר מכל חששה שתפגע במתן. ואילו מהצד השני, מתן נהנה מהנשיקות אבל הרגיש שמנצל אותה ומשחק על שתי חתונות, הוא חייב להגיע להחלטה.

"אני צריך לספר לך משהו."

ליאן התפלאה לנוכח הדרמטיות, "קרה לך משהו?"

"לי לא," אמר, "אבל אולי לנו."

"מה זאת אומרת?"

"אולי הקשר בינינו לא עושה טוב אחד לשני, אולי עדיף שפשוט ניקח הפסק-"

היא מיהרה להגיב, רק שלא תשמע את הסוף המר, "יש צילצול עוד מעט והבטחתי לנעמה שאעזור לה לצלם כמה דפים. אני חייבת לזוז!" אמרה ובלי להוסיף מילה היא הסתלקה משם, התרחקה ממתן שעמד והביט בליאן שנגעה שאחזה במעקה המדרגות ועלתה עליהן עד שרגליה נחו.

'שלא יפרד ממני, רק לא זה,' היא התיישבה ונשענה עם חצי גופה על הקיר. לפתע היא שמעה צעדים והבחינה בירון שעמד מולה.

"היי, מה קורה?" היא התיישרה ופינתה לו מקום.

הוא ישב לצידה וניסה לחקור, "איתי מצוין, השאלה היא מה קורה איתך. את לא ניראית ממש טוב, את בסדר?"

"כן," אמרה, במשך כל השיחה הקצרה היא לא הביטה בו, היא מיקדה את מבטה בנקודה על הקיר ולא זזה ממנה.

"אני יודע לזהות שקרנים," אמר ומיהר להתנצל, "אני לא אומר שאת שקרנית, כן? אבל את מסתירה משהו."

"אני לא מסתירה שום דבר."

"זה בגלל מתן?" הוא לא הרפה.

"מה אתה יודע על מתן?"

"שהוא התעסק עם מילי," אמר והסתכל על ליאן שהופכת לאדומה מכעס וקנאה, אבל אחרי מספר דקות היא התעשתה וחייכה חיוך מאולץ. הוא לא הבין.

"אולי התבלבלת, אולי שמעת או ראית לא נכון," ניסתה לשכנע אותו ובעיקר את עצמה, "מאיפה אתה מכיר אותה בכלל?"

"היא..." הוא היסס אם לומר את האמת, " היא אחותי החורגת."

"מה?" היא התקשתה להאמין וניסתה להסתיר את ההבעה המופתעת, "ואיך היא? חמודה?"

"אני לא מכיר אותה, רק אתמול נפגשנו."

"למה?" שאלה בתימהון, "זאת אומרת, אתם אחים."

"היא הייתה גרה עם אבא שלה בחו"ל, ולא יצא לנו להכיר אחד את השניה."

"הבנתי," היא הניחה את התיק על כתפה וקמה על רגליה, "העיקר שהכל מאחורינו."

"מה זאת אומרת מאחורינו?" שאל, "את לא כועסת?"

"על מה יש לי לכעוס?"

"ליאן, שכחת על מה דיברנו הרגע? לא שאני מנסה לסכסך, אבל אם חברה שלי הייתה עושה לי משהו כזה, הייתי מת."

"מה פתאום, אתה בטח הבנת לא נכון," אמרה באדישות, מנסה להיראות כמה שיותר רגועה, "מאיפה אתה יודע על זה בכלל?"

"שמעתי אותם," הסביר, "אבל שתדעי שמילי לא פראיירית, אם היא רוצה אותו - היא תשיג."

"טוב,  אני אלך לכיתה, נדבר אחר כך." היא התרחקה משם, הרגישה איך ליבה פועם בחוזקה, איך שערותיה מצטמרות וגורמות לה להרגיש כאב חד בכל חלקי גופה. אף פעם לא בגדו בה, והיא לא ידעה שהפעם הראשונה תהיה הכואבת מכולם.

היא רצתה להתרחק מהמקום ואולי ללכת לבית, לא היה לה כוח לאף אחד ובטח שלא למתן. לפתע היא הרגישה מכה בכתף והסתובבה הצידה, הופתעה לגלות שנתקלה בנעמה.

"אוי, את בסדר?"

"כן." ליאן ענתה.

"הכל טוב? קרה לך משהו?"

"לא. איפה את מלמדת עכשיו?"

"אני לא מלמדת, יש לי שעה פנויה," אמרה, "ואת?"

"יש לי הסטוריה."

"עם נטלי? אני אדבר איתה והיא תבין, היא ממש חמודה."

"תבין מה?"

"שלא היית בשיעור שלה." הסבירה, "אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר."

"לא קרה לי כלום," ליאן אמרה בפעם העשירית. "אני רק עייפה קצת, וזהו."

"זה לא קשור למתן?"

"איך גם את יודעת עליו?" התעצבנה, "מוזר שפתאום כולם יודעים!"

"אז כן יש משהו," נעמה התיישרה וחיכתה למוצא פיה של אחיניתה, "אני כמו דג, את יכולה לדבר ואני לא אספר."

"זה כן קשור אליו." ליאן מילמלה ושפכה את ליבה בפני נעמה, "הוא רוצה להיפרד ממני." סיכמה.

"למה?" התפלאה, "אתם זוג כל כך יפה."

"תגידי את זה לו."

"אם את רוצה."

"לא!" היא נרתעה, "לא התכוונתי לזה באמת. פשוט, הוא... הוא רוצה להיפרד, ואני לא."

"אם את רוצה, אני יכולה לדבר איתו."

"ומה כבר תגידי?"

"שאת רוצה אותו."

"לא, זה לא יעבוד." פסקה.

"איך שאת רוצה," נעמה אמרה, "מה אמרת לו ברגע שאמר שהוא רוצה להיפרד?"

"הוא לא אמר לי," הסבירה, "הוא התחיל להגיד אבל הפסקתי אותו באמצע. אני לא מוכנה שניפרד, אני אוהבת אותו."

***

מילי עמדה מול המראה בשירותים והחזירה את מברשת השיער למקומה, הציצה בשעון הקיר שהורה על השעה : 11:18.

בקלילות וקצת עייפות, היא הלכה אל המטבח והכינה לעצמה תה בעוד שאמה מביטה בה בכעס.

"מה?"

"את היית אמורה להיות היום בבית הספר!"

"אני לא רוצה ללמוד שם," מילי נשענה בכיסא והחזיקה את המשקה החם.

"את כן תלמדי שם, זה מקום טוב. חוץ מזה, ירון לומד שם והוא אמר שזה בית ספר נהדר!"

"אבל אני לא רוצה!" החזירה גם היא בצעקה, "יש שם ילדים שאני לא רוצה לראות," אמרה וניסתה להעלות הצעה; "אני יכולה ללכת לבית ספר אחר."

האם נאנחה בכבדות, הציצה במראה וסידרה את שרשרת הפנינים שעל צווארה. "אני יוצאת היום עם תומס, כשאני אחזור אני אאסוף אותך משם."

"אמא!" מילי קמה מהכיסא ונעמדה מול אמה, אבל לפני שהספיקה לומר מילה היא ראתה איך זאת עולה במדרגות ונעלמת בתוך חדרה. "אוף! למה לא נישארתי אצל אבא? הכל היה הרבה יותר טוב," מילמלה בזמן שהגיעה לחדר, לובשת מכנס ג'ינס וחולצה עם סמל בית הספר. על כתפה הניחה תיק קטן ובו הספיקה להכניס את הנייד וכמה מחברות עם כלי כתיבה.

כשסגרה את הדלת והייתה בדרכה לבית הספר, היא התפללה שלא תראה את מתן, אבל כנראה שבקשותיה לא נענו כי מבטיהם הצטלבו. הוא מיד התקרב אליה.

"אל תדבר איתי, אני לא רוצה לשמוע תירוצים." הבהירה עוד לפני שפצה את פיו, ונשענה על ידית הדלת כשהיא מחזיקה בפיסת דף תלוש, מותשת מניסיון למצוא את הכיתה, "אבל אולי אתה רק יכול להגיד לי איפה זה חדר 301?"

"בדיוק פה," הצביע על הדלת הסמוכה.

בלי מילים, אפילו לא הכרת תודה, היא הסתובבה לכיוון שאליו מתן הורה. הוא נאנח והתקרב אליה, מחזיק את ידה ומסובב אותה חזרה אליו.

"אני אוהב אותך, תביני," הסביר, "אני באמת אוהב אותך!"

מילי חייכה חיוך ציני, "אתה אוהב אותי, ואני... אני עציץ. אני לא אאמין לך אפילו אם תגיד שקוראים לך מתן!"

"נו, בחייך."

"רגע, זה נכון? באמת קוראים לך מתן? אני פשוט לא יודעת מתי אתה משקר ומתי לא."

"אוקיי," הוא התיישר, "יש לי חברה אבל ברגע שדיברתי איתך הבנתי שאני אוהב אותך, לא אותה. בגלל זה ניסיתי להיפרד ממנה."

"ניסית?" גיחכה," אתה זה שאומר את המילה האחרונה, הא גבר?"

"מילי, תפסיקי." לרגע נמאס לו מההערות שלה, "אני אוהב אותך ורק אותך. אני אפילו אפרד מליאן בשבילך." הוא אמר ברצינות והביט לתוך עיניה שגלשו לצד והביטו על נעמה. מתן הסתובב לאיזור אליו מילי הסתכלה, והשתתק.

נעמה עמדה מולם והרגישה איך הייתה רוצה - אילו רק היתה לה הזדמנות - ללמד את מתן לקח, אבל לא הייתה יכולה לעשות דבר. אחרי כמה מבטים צולפים במתן, היא חזרה לעצמה, "היה צילצול, לא שמעתם?"

"כ... כן," הוא הסתכל עליה מבולבל ופתח את דלת כיתה מספר 301.

"רגע, אתה לומד איתי?" מילי שאלה.

לפני שנעמה הספיקה ללכת, היא הסתובבה אליהם, "גם עם ליאן."

***

"אני לא מבינה למה גיא לא רוצה לבוא איתנו." ליאן נכנסה לתוך המכונית יחד עם נעמה, "אל תביני אותי לא נכון, זה בסדר שהוא בא באוטובוס, ככה יש לי רבע שעה של שקט ממנו." קרצה לה וחיכתה לתגובה של דודתה.

כשנעמה העצבנית חיפשה בתיקה המבולגן את המפתחות ללא הצלחה היא פלטה קללות והרביצה על ההגה בכעס, דבר שלא היה אופיני לה וגרם לחשדנות מצד ליאן.

"הכל בסדר?"

"כן, לא. כן."

"החלטית."

"ליאן, אני... אני צריכה קצת שקט." אמרה והוציאה את המפתחות שהצליחה למצוא לבסוף, "זה לא קשור אלייך, אני פשוט קצת עצבנית. רונה, מנהלת חטיבת הביניים, היא המנהלת הכי רעה!" היא ניסתה למצוא תירוץ.

"היא רעה," השוותה, "ואת שחקנית גרועה. את יודעת שפתחתי בפנייך את הלב שלי בקשר למתן, את יכולה לספר לי הכל."

היא הסתכלה על ליאן במעין רחמים, לא מבינה איך היא התאהבה במתן שעומד לשבור את ליבה. "אגב מתן, מה קורה איתכם?"

"אין שינוי, הוא רוצה להיפרד, אבל אני..." נאנחה , "אני כבר לא יודעת מה לעשות."

***

בשעה שתלמידי בית הספר חיכו לאוטובוס שהיה אמור לאסוף ולקחת אותם היישר לבתים, מזכירת בית הספר הסתובבה וסרקה את התלמידים זה אחר זה. גיא נשען על הגדר יחד עם חבריו, בעוד שאחד מהקבוצה הזהיר אותם מפניה, "אל תעשנו עכשיו, חכו שתלך."

אבל הם לא ידעו שהיא כלל לא מחפשת אחר תלמיד סורר, אלא אחר תלמיד מסוים. "גיא."

גיא ששמע את קולו, הסתובב לאחור וראה מולו את המזכירה, הוא הביט בה בהפתעה וחיכה לדבריה. "המנהל ביקש לדחות את הפגישה עם ההורים שלך לתאריך אחר, ל12 בחודש."

גיא הנהן בראשו והביט בה הולכת ומתרחקת מהם.

"מה קרה?" שאל אחד מחבריו, "הסתבכת?"

"הציונים שלי," אמר גיא בקולו של המנהל, וגרם לחבריו לצחוק. "הוא אמר שאם אני לא אשתפר, אני יכול לעוף מכאן."

"תירגע, אחי," אמר, "תמיד אפשר לשנות במחשב את הציונים."

"רק הם יכולים," קבע גיא ותהה אחרי כמה שניות; "חוץ מזה, מה לי ולזה? אני לא מבין במחשבים."

"ואתה לא מכיר מישהו שכן מבין?"

"אתה רציני?", שאל גיא, "לפרוץ למחשב? יעיפו אותי מיד לפנימיה צבאית!"

"תבקש את זה ממישהו שלא ישאיר עקבות אחריו, ממישהו שיודע. יש מלא ילדים שמבינים בזה, אני בטוח שהם יכולים לעשות לך טובה."

"עזוב," אמר גיא, "יהיה מה שיהיה."

"אז אתה רוצה שיסלקו אותך מפה בגלל הציונים שלך? סבבה,"אמר והסתכל לאחור לראות שהמזכירה לא באיזור, "אתה רוצה שכשההורים שלך יראו את הציונים שלך הם ישלחו אותך לפנימיה? אחלה, תעשה מה שאתה רוצה," הוא הכניס סיגריה לפה והוציא מצית מהתיק, "אבל תזכור שאתה יכול לשנות את הציונים פה ושם. במקום 60 תשים 70, אל תרשום 100, שלא יחשדו."

גיא הירהר, "אבל מי יעזור לי? אף אחד שאני מכיר לא יודע לפרוץ למחשבים."

באותו רגע גם חברי הקבוצה לא דיברו, אלא תהו בינם לבין עצמם מי יהיה האחד שיעזור לחברם בצרה.

"היום, ליאן?" הם ראו את טל מיישרת את חולצתה וחוזרת לשיחת הפלאפון, "בסדר, אז בשש אני אהיה אצלך."

כל המבטים שמקודם הופנו כלפי גיא - עכשיו מופנים כלפי טל, וכך חלפו מאחד לשניה.

"אין מצב," פסק, "אין סיכוי שבעולם שהיא תעזור לי."

"אבל היה ביניכם משהו," חברו אמר.

"לא היה כלום."

"אז סתם השמועות אומרות שהיה בינכם משהו? בחייך, אנחנו חברים שלך, אין לך מה להסתיר."

"שימותו השמועות," אמר והתקרב לאוטובוס שהגיע, "אני לא צריך טובות מאף אחד."

***