מאיה קראה את המכתב של רועי פעם אחר פעם, נשימותיה הפכו למהירות וליבה פעם בחוזקה.

היא הביטה בקיר הלבן ודמותו של רועי הופיעה. היא תהתה האם הוא באמת רואה אותה מהשמיים, האם הוא באמת ישמור עליה.

הרוח שרקה והעיפה את העלים היבשים על המדרכה. רעש רעם נישמע ומיד אחריו ברק האיר את האזור. בלי לחשוב פעמיים מאיה קיפלה את המכתב במהירות, הכניסה אותו לתוך התיק, וירדה במדרגות לעבר עדי, שנשענה על שולחן האוכל כשבידה תפוח עץ.

"מה קרה לך?" עדי שאלה בבהלה לאחר שראתה את פניה החיוורות של מאיה ואת עינייה הדומעות.

"ראיתי-" מאיה דיברה וניסתה להסדיר את נשימותיה.

"מאיה, אל תלחיצי אותי. דברי כבר, מה ראית?"

"ראיתי את המכתב שרועי כתב לי."

"מה?" עדי שאלה "איזה מכתב?"

"מסתבר שהוא כתב לי מכתב לפני שהוא התאבד."

"ומה הוא כתב?"

"הוא כתב למה הוא התאבד. הוא אמר שזה בגללי, אבל לא בגללי. זאת אומרת, למעני."

"למענך?" שאלה בבילבול.

"כן. כדי שאני לא אפחד, וארגיש בטוחה כשהוא לא נמצא."

"אז למה את בוכה?"

"כי נבהלתי שם למעלה, עם הרעמים והברקים האלו. גם המכתב הזה הלחיץ אותי."

"טוב, תירגעי ותינשמי עמוק" עדי ליטפה את פניה של מאיה והסתכלה לתוך עינייה הנוצצות "אני אלווה אותך הביתה ותעשי את הבדיקה מחר בבוקר."

***

צילצול השעון המעורר העיר את מאיה בשעה שבע בבוקר. היא קמה במהירות ובציפייה, אבל מצד שני בפחד.

היא גררה את רגליה אל השירותים ורעדה מקור, אבל גם מפחד עז בגלל בדיקת ההריון.

היא יצאה מהחדר, לאחר עשר דקות בהן ציחצחה את שיניה, הברישה את שיערה והתלבשה. היא סגרה את הדלת והערכה לבדיקת הריון הייתה בידיה.

היא פזלה לעברה לראות אם היא לא חולמת, אבל לצערה היא ראתה שוב את שני הקווים המבשרים על הריונה.

***

בשעה שמונה בבוקר מאיה הגיעה לבית הספר, היא פגשה את עידו שאמר שהוא רוצה לדבר איתה בהפסקה על נושא חשוב. ובנוסף לחברותיה, היא פגשה את עדי ששאלה אותה על הבדיקה.

מאיה גררה אותה לשירותים והסתכלה על החלק התחתון של התאים כדי לראות שאין שם אף אחד.

"אני בהריון."

עדי ידעה שהפעם זה נכון, הפעם היא באמת בהריון. הזמן והעובדה ששתי הבדיקות הראו את אותה התוצאה, לא איפשרו לקבל תוצאה אחרת.

היא לא ידעה איך להגיב, ומה להגיד למאיה - שמא זה לא יעזור למאיה כלל. היא רק ליטפה את ידיה.

"אז למה את עצובה?" ניסתה לנחם אותה.

"כי אני מאוד רוצה את זה עכשיו. זה בא לי בזמן כל כך מתאים!" אמרה בציניות ובעצבים, ושילבה את ידיה זו בזו.

"מה ההבדל אם זה יהיה עכשיו או עוד כמה שנים? עדיף להיות אמא צעירה."

"אמא צעירה זו אמא בת 23 או אפילו יותר, אמא צעירה זו לא אמא בת 16."

"זה לא קשור. מה שחשוב זה שיש לך כאן תינוק או תינוקת."

"עדיין לא."

"בסדר, עדיין לא. עוד תשעה חודשים."

"גם אז לא."

"פחות או יותר, לא התכוונתי במדיוק."

"גם אז לא" חזרה על אותו משפט.

"מה זאת אומרת?"

"אני אעשה הפלה" אמרה בנחישות.

"מה?"

"אסור שעידו ידע מזה, תביני אותי."

"ידע ממה? הוא יודע על האונס, הוא יודע שזה יכול להיות. מאיה, אם תעשי הפלה, זה יהיה הדבר הטיפשי ביותר לעשות."

"אין לי ברירה."

"אז תדברי עם עידו לפחות. זו החלטה משותפת של שניכם."

"לא נכון, ההריון הזה לא ממנו, זו החלטה רק שלי."

"מאיה, זה לא קשור ממי נכנסת להריון. אתם זוג, והוא מחובתו צריך לדעת על זה."

"אני לא מספרת לו, הוא לא ידע מזה בחיים. לא ממך ולא ממני" מאיה הייתה נחושה בדעתה. היא יצאה מהשירותים והותירה את עדי בהלם.

***

נעמה למדה בבית הספר, בחדר גיאוגרפיה. בעוד שהשיעמום גובר עליה, היא קיבלה פתק מקופל על חצי מילדה שיושבת לידה שהסבירה בתנועות יד שהפתק הוא משגיב.

נעמה הסתירה את הפתק בעזרת הקלמר כדי שהמורה לא יראה, וקראה את הפתק.

בפתק, שגיב כתב שהוא מבקש הסבר למה שקרה אתמול, ושלא תשקר ותגיד לו מה מצבה הבריאותי.

היא כתבה לו בחזרה שהם ידבר אחרי השיעור.

צילצול הפעמון המבשר על סיום השיעור נשמע אחרי מספר דקות, ואיתו שגיב הגיע ומשך את נעמה לחצר בית הספר.

שניהם נשענו על הקיר, ושגיב הוציא מהתיק שלו מכשיר MP ושם שיר שקט. אוזניה אחת הוא שם באוזנו, ואוזניה אחרת הוא נתן לנעמה.

הוא החליש את המוזיקה השקטה ופנה לנעמה "אז את רוצה להסביר לי?"

"זה כלום. אמא שלי אוהבת לעשות מכל דבר קטן-סיפור גדול, היא מנפחת דברים וגורמת להם להישמע היסטרים."

"אוקיי" אמר והגביר את המוזיקה. הוא נישמע מאמין, אך לא כך היה.

***

מאיה הכניסה את הקלמר לתוך התיק, ואת הרצועה השמאלית של הילקוט הניחה על כתפה.

היא יצאה מהכיתה ונעצרה בין המוני התלמידים המתרוצצים ממקום למקום, היא נגעה בבטן שלה ועצמה את עינייה, מדמיינת לעצמה מה יקרה.

תפיחה על גבה הבהילה אותה והיא פקחה את עינייה והסתובבה לאחור, היא ראתה את עידו.

"התקשרתי אלייך אתמול" הוא אמר.

"כן, ראיתי. הייתי עייפה והלכתי לישון מהר, שכחתי לחזור אלייך."

"רציתי לדבר איתך."

"אולי יותר מאוחר? כואב לי הראש."

"מה קרה? הכל בסדר?"

"כן. פשוט, אני.. נוכל לדבר יותר מאוחר?" שאלה, ומבלי לחכות לתשובה הסתובבה והתכוננה ללכת משם, אך עידו תפס את ידה ומשך אותה חזרה אליו.

"התקבלתי לעבודה חדשה בחנות בגדים שדיברתי איתך עליה."

"יופי, זה מעולה" חייכה חיוך מאולץ ונשקה לו בלחי, הוא התנתק מהנשיקה ופנה אליה בנימת קול רצינית "ראיתי אותך קונה," אמר בשקט והסתובב לאחור כדי לוודא שאף אחד לא שומע "ערכה לבדיקת הריון."

הפרק שכתבתי נמחק, ואתמול שיחזרתי אותו ובאמת שלא היה לי נעים למרוח אתכם, הייתי חייבת לפרסם - אז אני מצטערת שהוא קצר.

עצוב לי שקוראים קבועים של הסיפור מקללים אותי ושואלים (או יותר נכון, שואלים בכעס כאילו יש זמנים מדויקים לפרקים שאני שמה ולא חושבים שאם אני לא שמה פרק אז אולי משהו קרה).

יש נאצה, ויהיו נאצה.. מהם לא אכפת לי , כי הם מגיבים מבלי לקרוא את הסיפור - מבלי לדעת מה העלילה ולא לדעת כלום.

אבל מה שבאמת מפריע לי זה התגובות של הקוראים הקבועים שלי,

אני לא מדברת על כמה בנות מקסימות ששואלות בצורה יפה, אני מדברת על קללות. זה מתחיל לעצבן.