שגיב שתק, הוא לא ציפה לשמוע בשורות כאלו מפי אמה של נעמה.

"מה אמרת?" שאל, הוא לא היה בטוח אם הוא שמע את הדבר הנכון.

"שנעמה בולימית," אמרה "אני יודעת שזה קשה לשמוע דבר כזה. תיראה איך אתה מגיב, תחשוב איך אני הגבתי בתור אמא שלה."

"את בטוחה?" הוא שאל, נעמה היא הדבר החשוב לו ביותר כרגע. מתקופת ההיכרות שלהם, הוא לא היה מעלה בדעתו את האפשרות הזאת.

"כן," היא לקחה לו את כף ידו והחזיקה אותה חזק "אני יודעת שזה קשה לשמוע את זה, שהידידה הכי טובה שלך בולימית. אבל לצערי, זה נכון."

"חייבת להיות טעות, זה.. זה לא נכון, זה לא הגיוני. איך נעמה בולימית?" הוא קם מהכיסא ושאל. הוא רצה לצעוק ולהתפרץ, אבל בסיטואציה הזו זה לא היה אפשרי.

"שגיב, במקום לחפש טעויות ותירוצים, או דברים שולים, תנסה לעזור לה. אני בבית משגיחה שהיא לא הולכת להקיא, ואני משגיחה על כמויות האוכל שהיא אוכלת, אם היא אוכלת, בכלל. חשוב לי שתשגיח עליה בבית ספר."

"כן," אמר, "ברור. אני חייב ללכת, אני.. ביי." אמר בקול צרוד ויצא מהבית.

הוא התהלך ברחוב, היה אפשר להבחין בהבעות פניו שהוא לא במצב רוח טוב. כל הדרך הוא ניסה לחשוב אם זה נכון ואיך בכלל זה התחיל.

הוא רצה להיות בטוח במאת האחוזים שהבדיקה מדויקת, אבל הוא ידע שאמה לא תשקר, או לא תגיד דברים כלשהם מבלי להיות בטוחה בכך.

הוא הרגיש שמרבית כוחותיו נעלמו מהיום הקשה שעבר בבית הספר, ואחרי ידיעה מרעישה שכזו כל כוחותיו אזלו. הוא ראה בפינת הרחוב את תחנת האוטובוס והתקדם אליה. כשהגיע, הוא התיישב ושם את ראשו בין ידו.

אורות סינוורו אותו. הוא הרים את ראשו, וראה את האוטובוס שמסיע את הילדים לבית הספר.  

הוא הסתלק משם, כדי לא לראות את נעמה, אבל לדאבונו בדיוק כשהסתובב ללכת היא קראה בשמו, והוא בלת ברירה הסתובב אליה.

"איך היה הדבר החשוב הזה, שבגללו היית צריך להבריז מבית הספר ולהשאיר אותי לבד?" קרצה לו עין.

ראשו לא הרפה מהדברים שלילי סיפרה לו על נעמה, פניו נהיו חמוצות יותר ויותר.

"הכל בסדר?" שאלה.

"כן," ענה בקרירות והמשיך ללכת, היא לידו.

"אתה בטוח? כי אתה ממש לא ניראה טו-"

"אמרתי שאני בסדר, נכון?" קטע אותה.

"לא ידעתי שאתה עצבני היום. סליחה אם הפרעתי לך." אמרה גם היא בקרירות והסתובבה כדי ללכת לכיוון הנגדי, אבל באותו הרגע שגיב הסתובב אליה ותפס את ידה.

"למה לא אמרת לי שאת מקיאה?" הוא שאל פיתאום. הוא בכלל לא רצה להראות לה שהוא יודע על זה, הוא רצה להתאפק ולא לספר דבר עד שיגיע הזמן המתאים.

היא הסתובבה לאחור, כדי לראות שאף אחד לא שמע, והתקדמה אליו "מה?"

"מה ששמעת, נעמה. אני יודע שאת בולימית, שאת מקיאה. את שיקרת לי, אמרת שהכל בסדר."

"הכל באמת בסד.." אמרה, תיכננה להמשיך לשקר, אבל הרגישה שהגיע הזמן שידע את האמת "איך אתה יודע?"

"מה זה חשוב מאיפה אני יודע?" שאל בטון שלא היה אופיני לו "תעני לי, או שלא?"

"עם הדיבור הזה ממש לא," אמרה והלכה משם.

הוא לא היה מוכן לתת לה ללכת, והדביק את המרחק בינהם ועצר אותה. "אני מצטער." הוא נאנח "בואי נדבר."

היא הביטה בעיניו החומות שהפעם הראו שהוא מיואש, והינהנה בראשה כאות הסכמה. שניהם הלכו לעבר התחנה, שבאותו רגע היתה ריקה מאדם, ונשענו על המעקה.

"אין לי כוח להסביר ולהגיד למה בחרתי ככה ואיך הכל התחיל. אני אהיה מוכנה לדבר איתך רק אם תגיד לי שאתה לא תישאל שאלות, ואתה תתן לי לדבר בזמן שיתאים לי."

"אוקיי," לא הייתה לו ברירה, אלא להסכים.

"זה התחיל לפני כמה חודשים," הסבירה "התחלתי לצמצם באוכל, כדי לרזות. יום אחד אחותי ואני אכלנו, והרגשתי שאכלתי קצת יותר, אז ניצלתי את ההזדמנות שמאיה עלתה לחדר שלה ושמה מוזיקה, הלכתי לשירותים. להקיא."

"למה הקאת?"

"כי אני מרגישה שמנה. אתה יכול להגיד לי שלא, אבל אני לא אאמין לזה, כי זה מה שאני מרגישה."

"כמה את שוקלת?"

"חמישים קילו."

"את שחיפ-"

"אתה רואה?" היא נאנחה "זאת פעם ראשונה שאני מדברת ככה ואני פתוחה בנושא הזה עם מישהו. אתה מנצל את ההזמדנות וצוחק?"

"אני לא צחקתי."

"אז אל תגיד דברים כאלו."

"אוקיי, סליחה," הוא אמר, "תמשיכי."

"זהו בעצם. אמא שלי גילתה, ושלחה אותי לעשות בדיקות, התוצאות הראו שאני בולימית. וזהו, אני לא יודעת מה יקרה."

הוא לא הבין, אבל היה מוכן לנסות להבין מה עובר לנעמה בראש. הוא החזיק את כף ידה חזק, נתן לה הרגשה שהיא לא לבד.

"תלכי לטיפול,"

היא עזבה את ידו מידיה וסובבה את ראשה לצד השני. הוא דאג לה כמו שאף אחד אחר לא דאג לה, אבל למרות זאת היא כעסה על מה שאמר. "מה אני, חולת נפש?"

"לא, לא, לא" מיהר להגיד ולהבהיר לה שזו לא הייתה כוונתו "אם תלכי לטיפול זה לא אומר שאת חולת נפש. אני התכוונתי ללכת לפסיכולוג, או לראות רופא."

"שגיב, כשאני ארגיש שאני רוצה ללכת לטיפול אני אלך. אבל עכשיו לא, בינתיים." אמרה, למרות שידעה שהיא לא תלך לטיפול אף פעם.

"אוקיי," אמר "אבל כמו שאני מכיר את אמא שלך, אם את לא תלכי היא תקח אותך גם בלי לשאול אותך. עדיף שזה יבוא ממך."

היא ידעה שהוא צדק, אבל החליטה לדחות את זה בינתים כמה שאפשר.

***

מאיה נכנסה לתוך הבית כמו רוח סערה, היא זרקה את התיק ליד גרם המדרגות ועלתה לחדרה בטריקת דלת.

"מאיה?" לילי ניבהלה מהתנהגותה, וקראה לה.

"מה?" היא ענתה מתוך החדר.

"מה קרה לך?"

"כלום!" צעקה ונשכבה על המיטה. היא אחזה בכרית והוציאה עליה את כל העצבים שלה. היא צעקה, התעצבנה, כעסה ולא נירגעה.

הפלאפון שלה צילצל, והיא ראתה על הצג שעידו מתקשר.

"אני מתחת לבית שלך, תפתחי לי את הדלת" הוא אמר.

"מה אתה רוצה?"

"דכר ראשון - שתדברי אליי יפה, לא כמו עכשיו," אמר "ולדבר."

"אין לנו על מה לדבר."

"יש, ועוד איך יש."

"עידו-"

"אני מתחת לבית שלך, את באה או לא?"

היא ניתקה לו את הפלאפון וזרקה אותו על הריצפה. לא היה לה כוח לדבר עם אף אחד, בטח ובטח שלא עם עידו.

"מאיה?" עידו שאל, ושם לב שהיא ניתקה את השיחה. הוא עלה לתוך הבית שלה, וראה את אמה פותחת לו את הדלת.

"איפה מאיה?" שאל.

"בחדר. היא עלתה ניסערת, אתה יודע מה יש לה?"

הוא התקדם לתוך הבית, נעצר והסתובב ללילי "אני לא יודע, אני עולה לברר." אמר בקול רגוע, הוא לא רצה להבהיל אותה יותר מהבהלה ששמע על נימת קולה.

הוא הגיע לחדר של מאיה ונכנס לתוכו. מאיה, ששכבה על המיטה קמה ומחתה את הדמעות - שלא יראה דימעה אחת. "מה אתה רוצה, עידו?"

"קודם כל, תירגעי." הרים את קולו ואחז בזרועותיה של מאיה, ולא איפשר לה לזוז. היא לא אמרה מילה.

"בואי," הוא לקח את ידה והושיב אותה על המיטה, בעוד שהוא יושב לידה "למה את מתנהגת ככה?"

"כי אף אחד לא מבין אותי, לא עדי וגם לא אתה. אני לא רוצה את התינוק הזה, אני צעירה, יש לי את כל החיים לפני. אני רוצה ללמוד, לעבוד, לגדול, ורק אז אני רוצה תינוק" אמרה והדגישה את המילים האחרונות.

"את יודעת למה באתי?" שאל והמשיך "כדי להגיד לך שאני תומך בך. שלא משנה מה תעשי, אני אהיה שם לצידך. אבל," אמר והפסיק לשניה "את לא צריכה להחליט בפזיזות, תשני על זה יום-יומים ואם תראי שאת לא בנויה לזה - תעשי הפלה."

"אתה לא רוצה את התינוק הזה?" היא שאלה בפליאה. בהשיחות הקודמות, הוא אמר לה שלא משנה מה יהיה, אפילו אם התינוק הזה מרועי - הוא רוצה אותו.

"אבל את לא."

היא חייכה חיוך קטן, היא שמחה שהוא מבין אותה.

"את יודעת, שחוץ מזה," הוא הזיז את שיערה לאחור וליטף את פניה "גם לנו יכול להיות תינוק קטן."

"נכון" צחקה, היא הייתה בטוחה שהוא צוחק איתה. הוא נישק אותה והשכיב אותה לאחור. הוא שכב לצידה, והמשיך לנשק.

אני חולה, אז נשארתי בבית וכתבתי פרק. הוא לא יצא כ"כ טוב.

אני לא מבינה, אתם מקללים אותי וקוראים לי זונה אבל בכל זאת בתגובה הזאת אתם שואלים מתי יהיה פרק?