"רגע, עידו." מאיה הסתובבה באי-נוחות על המיטה לצד השני.

"מה קרה?" שאל, כששם לב לתגובתה.

"כלום. אני חושבת שזה.. מוקדם מדי."

הוא התקרב אליה, וכתשובה חיבק אותה ונישק לה את המצח, "זה בסדר. מתי שתרצי, אני לא אלחץ עליך."

היא חייכה, מישהו כמוהו היא אף פעם לא תמצא. "אני אוהבת אותך."

"אני יותר,"

"אין מצב." ציחקקה. הוא נישק אותה נשיקה על השפתיים, ולה היא נענתה בשמחה.

***

נעמה ושגיב התרחקו מהתחנה בלי לומר מילה. הם אחזו זה בידו של זו, והתקדמו לכיווני בתיהם.

נעמה הסתכלה על שגיב, והוא חייך. אבל מתחת לחיוך, היו רגשות אחרים לגמרי, הוא תהה וניסה להבין אותה - אבל ללא הצלחה.

נעמה גם היא חייכה, אבל מתחת לחיוך האצילי של אותה הנערה, היו, כמו לשגיב, רגשות אחרים, "הוא לא יספר?"

שגיב ליווה את נעמה לבית שלה, ואמה פתחה להם את הדלת. אביה ישב בסלון עם פנים רציניות, ועל פי תנועות ידיו היה ניתן להסיק שהוא מוטרד.

"קרה משהו?" נעמה שאלה.

"כן. אבא ואני רוצים לדבר איתך,"

נעמה פזלה לעבר שגיב, עם פרצוף שאומר ' עלו עליי ', הוא הבין את הרמז, נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.

אביה כיחכח בגרונו, ונעמה התקדמה אליו עם לב פועם בחוזקה.

"אנחנו יודעים על זה. את יודעת את זה," לילי התקרבה אליהם, כשרעש העקב גרם לאווירה להיות לחוצה יותר. "מה שאת עוד יודעת, זה שחייבים לעשות משהו בנוגע לזה."

"אמא ואני דיברנו," אביה אמר, "והחלטנו לקחת אותך לרופא."

נעמה ניזכרה בדברים ששגיב אמר, היא ידעה שאין בכוחותיה לריב איתם, לכן אמרה בקול שקט, "אני יודעת שאתם דואגים לי, ואתם חושבים שרופא זו הדרך היחידה. אבל לא, אני יכולה לצאת מזה לבד."

"את רוצה לצאת מזה?" האב שאל.

"כן," שיקרה.

"אבל לפעמים הרצון לצאת מזה לא גדול מספיק כדי להוציא אותך מזה."

"במקרה שלי לא. אני אלחם כדי לצאת מזה," אמרה בקול  משכנע, "אבל במו ידיי, בלי עזרה של אף רופא."

האב כמעט האמין, אבל לילי, שראתה שהוא עומד להשתכנע, התחילה לדבר ואמרה שאין בכוונתה לאפשר לה לצאת מזה לבד, היא חייבת השגחה, ולראות רופא.

"אבל אמא!" רגזה, "למה את לא מאמינה לי?"

"שאני אאמין, כמו בפעם הקודמת שאמרת לי שאת לא בולימית?" שאלה, "או בפעם הקודמת שאמרת לי ששום דבר לא קורה?"

"אבל עכשיו אתם יודעים. אני לא יכולה לשקר יותר"

"אני מצטערת, נעמה." לילי אמרה. נעמה, שידעה עד כמה עקשנית אימה, עזבה אותה לנפשה ורק הסתכלה על אביה כמי שמצפה לתשובה.

"נעמה, אני.." הוא גימגם, "אני מסכים עם אמא." אמר בהיסוס.

היא הלכה משם בעצבים, וקראה "אתם אף פעם לא תבינו. אוף!"

***

כעבור שבוע;

"אמא," נעמה חלפה מחדר לחדר והפכה את תכולות המגירות, עד שמצאה זוג גרביים מתאים. "רק שתדעי, שאני לא אשתף פעולה. חבל ללכת סתם." היא ישבה על המיטה וקשרה את שרוכי הנעליים.

"אם את לא תשתפי פעולה עם הרופא, יהיה חבל מאוד."

"ואם הוא יגיד שאני בסדר אתם תעזבו אותי?"

"רק אם הוא יגיד שהכל בסדר."

לאחר עשרים דקות, שתיהן היו בדרכן למכונית המשפחתית. הן קבעו תור לרופא המוצלח באזור, והתמזל מזלן שלא חיכו לפחות חודש לפגישה איתו.

נעמה נירדמה במהלך חצי מהנסיעה, אבל בסופה קמה עייפה יותר ממה שהייתה.

בית החולים היה גדול ומחולק לקומות, הוא היה ישַן לפי הקירות הסדוקים והמלוכלכים. בקומה הראשונה היו קפיטריה, שירותים ומעלית.

הן עלו לקומה השמינית, בדיוק בזמן, שם חיכה להם הרופא המדובר.

הוא היה בשנות החמישים לחיו. שערו שחור עם כמה שערות אפורות, ועל צווארו היתה שרשרת עם משקפת בקצה.

"שלום," הוא אמר בקול סמכותי.

"שלום." השיבו נעמה ולילי, וישבו מולו.

"את האמא, נכון?" הרופא פנה ללילי, וזו השיבה בחיוב.

"אני אבקש ממך לחכות בחוץ, אני רוצה לבדוק את הבת שלך."

"אוקיי." היא אמרה ויצאה מחוץ לחדר, לא לפני ששלחה מבט מזהיר לנעמה.

"את.."

"נעמה." השלימה אותו.

"אני מבין. אני אערוך לך סדרת בדיקות ואחר כך אני אעדכן אותך במצב."

"בסדר." ענתה. הפעם אין דרך להתחמק.

לילי, שישבה על כיסא מרופד בחדר ההמתנה חששה, ושמעה את ליבה פועם בחוזקה. לאחר עשר דקות הדלת נפתחה, והרופא יצא משם. "לילי?" הוא הניח את משקפיו על חוטמו והביט בשלל האנשים שישבו בחדר ההמתנה, עד שראה אותה קמה ומתקדמת לעברו.

"כן?"

"בואי, היכנסי." הוא פתח את הדלת ואיפשר לה להכנס לתוך החדר.

"ערכתי לה מספר בדיקות," הוא ישב על הכיסא והסביר, "היא אכן פיתחה תסמינים של המחלה,"

נעמה השפילה מבטה, וחיכתה שימשיך לדבר.

"לפני שאני אשלח אותה לטיפול-"

"איזה טיפול זה?" נעמה התפרצה.

"רק רגע." ענה והמשיך לדבר, "לפני שאני אשלח אותה לטיפול, אני רוצה שהיא תדבר עם הפסיכולוגית שלנו."

"צריך לקבוע תור, או שאפשר בזה הרגע לדבר איתה?" לילי שאלה. היא הייתה לחוצה כל כך עד שהחווירה.

"לא צריכים לקבוע תור, אבל אתן צריכות לחכות כמה דקות, כי נכנס אליה מטופל קודם. אתן יכולות לחכות בחוץ. החדר שלה נמצא מול החדר שלי."

"תודה," לילי אמרה ויצאה מהחדר.

"איזה טיפול זה?" נעמה שאלה, היא שמעה סיפורים על אנורקסיות ועל הטיפולים שעברו. היא רצתה לוודא באיזה טיפול מדובר, שמא לא מדובר על הטיפול הספציפי שפחדה ממנו.

"על זה היא תענה לך, היא תהיה מאוד ברורה. אני לא רוצה לזרוק השערות לאוויר."

"טוב, תודה," היא קמה משם והלכה יחד עם אמה לחדר הסמוך.

"נו, שיתפת איתו פעולה בזמן הבדיקה?" לילי שאלה.

"כן." ענתה, למרות שזה היה בחוסר רצון.

הן ישבו בספסל מרופד וקרוע ליד הדלת שעליה כתוב שמה של הפסיכולוגית.

הקירות היו צבועים לבן, ורק אנשים ממורמים שהו שם. אם נעמה הייתה אחראית לזה, היא לא הייתה משאירה חלל ריק, והייתה צובעת הכל בצבעים משמחים.

בזמן שהיא תהתה איזה חלקים להשאיר, באיזה צבע לצבוע אותם, ולאן להזיז את הדברים, הדלת נפתחה וממנה יצאה ילדה בערך בגילה של נעמה, לבושה בטייטס צמוד, שהבליט את עצמות רגליה. רגליה היו דקות כשל מקלות, וביניהן היה רווח - בדיוק כמו תמונות ההשראה שנעמה ראתה באינטרנט.

החולצה הייתה פתוחה בחלק העליון, והעצמות היו גלויות לנגד עיניה של נעמה.

היא פערה את פיה ופקחה את עינייה, עד שהבחינה שהילדה מסתכלת עליה.

"מירב, חכי כאן, אני הולכת לברר משהו עם הרופא," אמה של אותה הנערה אמרה לה, והנערה ישבה ליד נעמה.

"אני מירב," היא חייכה.

"נעמה." אמרה בחצי חיוך, "מה הפסיכולוגית עשתה לך?" שאלה בלחץ.

מירב ציחקקה, "אני אצלה בפעם האלף, אני מנחה שאצלך זו הפעם הראשונה. אין לך מה לדאוג, היא סתם שואלת שאלות, ומנסה להיות נחמדה."

"הבנתי," נעמה אמרה ושיחקה עם אצבעותיה. היא רצתה להסתכל שוב על אותן העצמות של מירב, כדי להתפעל ולא לאבד מוטיבציה, אבל החזיקה את עצמה מלהסתכל. "מה היא אמרה לך?"

"שאני צריכה להתאשפז."

"יואו," נעמה פערה את פיה, "להתאשפז?"

"כן. גם אני הגבתי כמוך, כששמעתי את זה, אבל זה בסדר, אני אעבור את זה."

"רגע, זה ה'טיפול '?"

"כן."

"אהה," אמרה וחזרה לשחק עם אצבעותיה.

"בואי מירב," קולה של האמא נישמע. מירב נפרדה מנעמה, והלכה משם.

"אמא," נעמה פנתה ללילי, "אולי נלך?"

"הנה, אנחנו כבר נכנסות, אחרי הילד שנכנס אליה." לילי אמרה, ודקות בודדות אחרי, הדלת נפתחה והילד יצא משם. נעמה בחנה אותו היטב, היא ראתה ילד חיוור ורזה, הניחה שגם הוא נשאב לתוך המחלה, אבל אף פעם לא שמעה על בנים אנורקסים, רק על בנות.

מתוך הדלת, נעמה ראתה פנים של אישה צעירה, עם שיער חום אסוף לאחור. היא חייכה חיוך חושף שיניים, ואמרה בקול מתוק "אתם יכולות להכנס, בבקשה."

לילי ונעמה עשו כדבירה וישבו מולה.

"אני ליאת," הפסיכולוגית אמרה, "אני רואה שאת מתוחה, אבל אין לך ממה להלחץ. אני אדבר איתך, ולא אבדוק אותך כמו הרופאים האחרים, אז אין לך סיבה להיות לחוצה."

כן בטח, חשבה, תשלחו אותי לטיפול ואני אהיה מאוד שמחה. במקום להגיד את זה, היא חייכה חיוך מזויף.

אחרי חצי של דיבורים, הפסיכולוגית קבעה שנעמה ילדה נחמדה, ידידותית ואינטליגנטית. היא אמרה שהיא פרפקטסיונטית, מודאגת מהמראה שלה, ואיך אנשים אחרים יראו אותה.

"לכן, לפי הדוח של הרופא, ולפי מה שמצאתי מהבדיקה הקטנה שערכתי, את צריכה לעבור טיפול."

"איזה מין טיפול?"

"אישפוז." אמרה בהיסוס לאחר שהבחינה בצבעים המשתנים על פניה של נעמה.

אני מצטערת על האיחור של הפרק. היה חג - אני משערת שזה מסביר הכל

בקשר לפארודיה שפתחו,

זה התחיל עם פארודיה אחת - אמרתי אוקיי. פארודיה שניה - סבבה.

ובאמת שניסיתי לא להתייחס לזה, אבל כשצוחקים על דברים שרובם אמיתיים - זה עובר כל גבול.

***

תודה על התגובות שלכם, אתם מדהימים.

שנה טובה, צום קל, וחודש טוב.