"מה?" נעמה שאלה. היא לא ידעה אם היא שמעה לא טוב, או הייתה עסוקה במחשבות שלה, כך ששמעה משהו לא נכון.

שרית החזיקה את ידה של נעמה בחום, וחזרה שוב על המשפט בעוד שהיא מביטה בעיניה, ואומרת בקול רגוע "אישפוז."

"את לא רצינית," היא הרפתה את האחיזה ועזבה את ידיה של שרית, "אני.. את שולחת אותי לאישפוז?"

"נעמה, די." לילי סיננה, למרות שגם לה היה קשה לשמוע שהבת שלה צריכה להתאשפז.

"אמא, אני לא מבינה, את תומכת בה?" נעמה שאלה. "את תשלחי אותי לאישפוז? אַת, אמא?"

לילי פצתה את פיה כדי לדבר, אבל שרית הקדימה אותה. היא ניראתה שליוה, ולא התרגשה מההתנהגות של נעמה - שהייתה צפויה לדעתה. היא הייתה רגילה למקרים כאלו כל יום. "זה לא מה שאת חושבת. כשאני אומרת 'אישפוז', הראש שלך מתרגם את זה למונחים שונים לגמרי. רוב הנערים בני גילך חושבים שזה בדיוק מה שהם רואים בסרטים, אבל אם תביני ש-"

"עזבי אותי עם התיאוריות הפסיכולוגיות שלך," רגזה, "אני לא אלך לשום אישפוז!"

"נעמה, מתוקה, אם היית מתנדנדת על הגבול של אישפוז, היינו דוחים את האפשרות. אבל אי אפשר, אישפוז זו הדרך היחידה בשבילך. אני מבינה-"

"את לא מבינה כלום," קטעה אותה בפעם השניה.

לילי החזיקה את רצועת התיק שלה, כמצפה ללכת, "אני מציעה שנחשוב על זה, ונחזור בפעם הבאה."

שרית חייכה חצי חיוך ואז התחילה להסביר, "אין אפשרות לחשוב על זה, אלא אם כן את רוצה שהיא תמצא את עצמה חולה באופן מוגזם, שעלול להוביל למותה. זאת ההחלטה שלך, לילי, אם תחליטי לאשפז את הבת שלך - כך יקרה. אבל אם את רוצה בת חולה - זו גם ההחלטה שלך, אבל אל תתני לרעיונות של נעמה להשפיע עליך. זאת אומרת, הדעה שלה חשובה, "אמרה והסתכלה על נעמה כדי להראות לה שגם לה יש צד בעניין, "אבל היא לא רוצה להתאשפז. אם זה היה תלוי בנעמה - היא לא תתאשפז, אבל היות וזה תלוי בך - זו ההחלטה שלך, האם להציל את חייה, או לא."

נעמה גיחכה, "להציל את החיים שלי? מי ישמע, כאילו אני עומדת למות."

"את לא עומדת למות. התכוונתי שללא אשפוז, אין דרך להבריא מזה."

מי אמר שאני רוצה להבריא, חשבה.

"את מבינה, נעמה?" היא המשיכה, "אחרי הכל, אני לא ארצה שנעשה את זה בכוח. אני רוצה שתגיעי להחלטה עם עצמך, שאת מסכימה וחושבת שזה נכון להתאשפז במצב שלך."

נעמה שילבה את ידיה זו בזו, וניסתה לשדר לשרית שהיא חושבת על דבריה בכובד ראש, אבל מה שבאמת חשבה זה כמה היא רוצה להסתלק משם ולהוכיח לאמה שאשפוז זו היא לא הדרך היחידה.

"אוקיי, אני חושבת ש.. אנחנו נלך, ונחזור עם תשובה."

"תחשבו על זה," שרית אמרה, ונעמה ואמה יצאו מחדרה.

"אז מה את אומרת?" נעמה שברה את הדממה ששררה בזמן שהן המתינו למעלית.

"על מה?" שאלה לילי, כאילו דבר לא קרה.

"את יודעת, נו. על מה ששרית אמרה."

"אני צריכה לחשוב על זה."

"לחשוב על זה?" גיחכה, "את תשלחי אותי לאשפוז?"

"נעמה, מספיק לעשות לי רגשות אשם, גם ככה זה קשה לי."

"אני לא רואה שזה קשה לך! אם זה קל לראות את הבת שלך סובלת-"

"בדיוק! - אני לא רוצה שתסבלי,"

"טוב." נעמה אמרה, ונכנסה לתוך המעלית שזה הרגע נפתחה.

***

למאיה היתה דילמה קשה, היא הייתה אחראית לגורל של מישהו, ולא סתם מישהו - גורל בנה. היא התקשרה לעדי, כי לה תמיד היה מה להגיד והיא ידעה איך להשכיח את הצרות ממנה.

"הלו?" היא ענתה.

"עדי,"

"כן? מה נשמע?"

"לא משהו. אני יכולה לבוא אליך?"

"בטח. עוד חמש דקות אני אצלך." אמרה וניתקה.

"מה, רגע. התכוונתי שאני אבוא אליך.." מאיה אמרה, אבל הצליל ששמעה מתוך הפלאפון בישר לה שהשיחה נותקה.

מאיה ישבה על הכורסא והניחה את ראשה על השידה, היא עצמה את עינייה ונהנתה מהשקט ומציוץ הציפורים. רק שפתאום דלת הבית הראשית נפתחה, וקולן של אמה ואחותה נשמע בצרחות.

"אבל למה את לא מבינה? אני לא צריכה אשפוז!"

"הבדיקות הראו שכן. וזה אחרי שראית רופא ופסיכולוגית!"

"אמא," אמרה בחשש, "את תשלחי אותי לאשפוז?"

"אני צריכה לחשוב על זה ברצינות, ולדבר גם עם אבא - זו לא רק החלטה שלי." היא התקדמה אל החלון הסגור כדי לפתוח אותו.

נעמה נאנחה, "אז זה אומר שכן. תודה רבה!" אמרה בציניות מוחלטת ועלתה לחדרה.

"חכי רגע," לילי אמרה והסתובבה לעבר ביתה, אבל כשהסתובבה היא כבר לא ראתה אותה שם, ושמעה את דלת חדרה נטרקת.

כמה דקות אחרי, לילי שמעה נקישות בדלת, זו הייתה עדי.

"היי," חייכה, "איפה מאיה?"

"בחדר. את יכולה לעלות אליה, מתוקה."

"ביי," אמרה בחביבות והלכה לחדר של מאיה.

היא פתחה את הדלת, וראתה את מאיה משקיפה דרך החלון אל השכונה. "שלום שלום," הפתיעה אותה מאחור.

"הבהלת אותי." מאיה הסתובבה לעדי שהייתה לבושה במכנס ג'ינס כהה, חולצה דקה לבנה ועליה ג'קט חום.

"לא לבשת את זה בבית הספר, נכון?" מאיה שאלה ובחנה את בגדיה היטב.

"לא, מצחיקה. אנחנו יוצאות."

"לאן?"

"אמרתי לך להתארגן, מה לאן?" עדי נאנחה.

"לאן הולכים?"

"את שואלת לאן? לשופינג, ברור. זה תמיד עוזר כשמרגישים רע."

"אוקיי, נלך לקניות." מאיה תיקנה אותה והדגישה את המילה האחרונה, "אני רק אחליף למשהו יותר נורמאלי, מחולצת בית-ספר למשל."

אחרי שמאיה התלבשה, ועדי חיטטה לה - כרגיל - בהודעות הפלאפון, הן תפסו מונית והיו בדרכן לעיר הסמוכה.

עדי הורתה לנהג היכן להוריד אותן ושילמה לו עבור שתיהן, כשהגיעו למקום מאיה עצרה "לא אמרת לי שנלך לכאן."

"אז לאן חשבת?" ציחקקה.

"לחנות החדשה שפתחו." אמרה, "פשוט המקום הזה.. זה איפה שקנינו את הבדיקת הריון."

"מאיה," היא התקרבה אליה, "חשבת מה תעשי בקשר להפלה?"

"עידו אמר לי שהוא תומך בי בכל מה שקשור להפלה, ואם זה מה שאני רוצה לעשות - אז אני אעשה. אבל מאז, הרבה דברים השתנו, אני התחלתי לחשוב על כיוון אחר. אפילו חלמתי שאני מוציאה את הילד מהגן." נאנחה בעצב, וחייכה חצי חיוך כשתיארה את החלום שחלמה.

עדי ליטפה את ידיה, ואחר כך הובילה אותה למסעדה, "בואי נדבר שם."

הן הזמינו לכל אחת אייס-קפה, והתחלקו בסלט יווני גדול, עם לחם וגבינות.

עדי לקחה חתיכת לחם, ועליה מרחה שכבה דקה של גבינה, "תיראי, זה הילד שלך." עדי המשיכה את השיחה, ובמאיה עברה צמרמורת. "אני יכולה רק לייעץ לך ולהגיד לך מה דעתי, אבל את זו שמוציאה לפועל את ההחלטה."

"אוף," נאנחה ושתתה מהאייס-קפה, "מצד אחד עידו ואני, שחושבים לעשות את ההפלה, ומצד שני - את, שאומרת שלא."

"אבל עידו ואני אומרים לך מה אנחנו חושבים, ולא מחליטים בשבילך."

"אני לא יודעת מה לעשות. מה את היית עושה במקומי?"

"אמרתי לך," היא נעצה במזלג עגבנית שרי, ואכלה, "אני לא אעשה הפלה. בואי נעשה טבלה של היתרונות והחסרונות של זה, אוקיי?"

"החסרונות הם שאני בת שש-עשרה - זה גיל כל כך צעיר, אני צריכה ללמוד ולהמשיך את החיים שלי. חוץ מזה, הילד הוא מרועי," אמרה במהירות ומנתה בעזרת אצבעות ידה את החסרונות.

"היתרונות. או אולי בעצם היתרון היחיד, אבל בעל הרבה משמעות - הוא שזה ילד. ילד חי ונושם, עם רגשות ומחשבות. זה ילד בדיוק כמוך וכמוני, ובדיוק כמו הילדים הקטנים שרצים בגן המשחקים ביום שבת. זה ילד, כמו השאר." אמרה בקול רציני שגרם למאיה להשתתק, אבל עדי חייכה והוסיפה "לא כמו השאר - ילד מיוחד ומקסים."

"מי אמר שהוא ילד? אולי ילדה?" חשבה.

"את רואה?" עדי ציחקקה, "לא חבל לך להרוס חיים של מישהו?"

מאיה נאנחה, "אני לא יודעת."

"רגע," אמרה עדי אחרי כמה שניות של הרהורים, "סיפרת להורים?"

מאיה, שליקטה עלי חסה מתוך הסלט ואכלה, השתעלה כששמעה את עדי. "לספר להם?" היא העבירה את התחושה עם האייס-קפה, "אני לא חשבתי על זה. אבל איך אני אספר להם דבר כזה?"

"את תיהי חייבת לספר,"

"לא אם אני אעשה את ההפלה."

"גם אם תעשי וגם אם לא - את צריכה לספר."

"ניראה לך? הם יהרגו אותי,"

"אל תגזימי. הם יבינו-"

"יבינו?" שאלה בפליאה, "ניראה לך שהם יבינו שהם שלהם בהריון, בגיל שש-עשרה?!" כמעט צעקה.

"אולי הם לא יבינו ברגע שתספרי להם, אבל עם הזמן הם כן."

"את לא מכירה אותם. הם ישחטו אותי על המקום."

"את סתם גורמת להם להראות רע עכשיו. אם תספרי להם, תגידי את האמת."

"מה זאת אומרת, איזה אמת?"

"שזה קרה כתוצאה מאונס."

מאיה שתקה, והעבירה נושא "את יודעת מה אמא שלי סיפרה לי היום?"

"מה?"

"אבל שלא יצא לך מהפה. אל תגידי לאף אחד."

"את מכירה אותי, אני לא אספר."

"אחותי-"

"נו?"

"בולימית."

"איזה אחות, נעמה?"

"את מכירה אחרת?"

"את לא רצינית. היא בולימית?"

"כן, ככה היא אמרה לי. היא עשתה לה בדיקות, והכל."

"ומה אמרו לה?"

"שהיא צריכה להתאשפז."

***

שעת הערב הגיעה, ונעמה חזרה מחברתה.

במטבח חיכו לה אמה, אביה ומאיה, יושבים לצד השולחן המלא באוכל.

"נעמה, בואי תאכלי ארוחת ערב," היא שמעה את אביה קורא לה, אבל היא ידעה מה מכינים בדרך כלל לארוחת ערב, ורצתה לוותר רק כשהיא חושבת על המאכלים המשמינים המלאים בשמן.

"אכלתי אצל מירב," הודיעה, "אני לא רעבה."

"אז בואי שבי איתנו."

"אני באה," נאנחה בקול, והתיישבה לצידם.

"נעמה, חשבנו על מה שהרופא אמר." לילי הודיעה.

"רגע, סיפרת לכולם?" נעמה שאלה מופתעת.

"זה לא שסיפרתי סוד, הרי עם הזמן הם ידעו."

"היית יכולה להגיד לי לפני שאת מספרת." אמרה מעוצבנת.

"נעמה, מספיק," אביה עצר אותה מלדבר, שמא לא תדבר שטויות.

"רגע, גם מאיה יודעת?" לא הפסיקה, והביטה על מאיה, שהרשהשפילה מבטה כאילו עשתה משהו רע. "גם לה סיפרת." נאנחה.

"אני לא מבינה למה את מתעצבנת, היא אחותך!"

"אבל לפחות צריכים להודיע לי לפני שמספרים לכל העולם ואשתו."

"למה את מגזימה? זו בסך הכל אחותך ואבא שלך, שחייבם לדעת."

"טוב," שילבה את ידיה זו בזו ולא נראתה מרוצה כלל, "מה החלטת? או שאני צריכה להגיד - החלטתם?"

לילי התעלמה מהערה והתחילה לדבר, "אחרי שיחה ארוכה - ותאמיני לי שהיה קשה להחליט - מצאנו לנכון שאנחנו רוצים בת ואחות בריאה, שחייבת להתאשפז."

סליחה סליחה סליחה, הפרק לא מושקע, פשוט כל הימים האלו היו לי מלא עבודות ומבחנים, אז לא היה לי זמן לפרק ארוך, או לכתוב בצורה טובה יותר. חתימה טובה, וצום קל! אני צמה, מה איתכם?

בקרוב עיצוב חדשלמי שיש תמונה לכותרת הבלוג, או רקע נחמד, אני אשמח לקבל ^^