"אישפוז?" נעמה שאלה בקולה התמים, וכחכחה בגרונה, "אתם חושבים שאני צריכה להתאשפז?" היא רצתה לצעוק, להראות להם את דעתה ההפוכה משלהם, אבל באותו הרגע היא שתקה ועלתה לחדרה.
"נעמה," הם קראו לה, אבל היא המשיכה בדרכה ולא אמרה מילה.
היא סגרה את הדלת, ישבה על המיטה וצרחה לתוך הכרית.
***
"אני אלך לדבר איתה," לילי הניחה את המפית שהחזיקה בידה, על השולחן.
"לא, עזבי אותה." מאיה אמרה וקמה מהכיסא, "אני אלך לראות מה קורה איתה."
מבלי לחכות לתשובת הוריה, היא הלכה לחדר של אחותה, נשענה על הדלת ונקשה עליה. היא לא שמעה דבר פרט לרישרוש המפתחות מבעד לדלת.
מאיה, שהייתה זרירה מנעמה, וחשבה שהיא מתכוונת לנעול את הדלת, פתחה אותה במהירות - וכצפוי, היא גילתה את נעמה מנסה לסובב את המפתח שנמצא בתוך הדלת.
"לכי מפה," נעמה רגזה ונסתה לגרום למאיה לצאת מהחדר, אבל מאיה החזיקה את ידיה של אחותה וגררה אותה לתוך החדר.
"מה חשבת, נעמה? שלא יעלו עלייך?"
"טוב, אמא. עכשיו את מוכנה לצאת לי מהחדר?"
"לא, עד שתקשיבי לי!" אמרה, "את באמת חושבת שלא היו מגלים שאת מקיאה, שלא היו רואים שאת מצמצמת באוכל? לא היו רואים את הירידה במשקל? את באמת חושבת שאנחנו מטומטמים עד כדי כך שלא נשים לב לזה?"
"אני לא חושבת שאתם מטומטמים," אמרה," אבל אולי אתם חושבים שאני מטומטמת שאתם שולחים אותי לאשפוז."
"עכשיו את מסובבת את זה כלפינו?" נאנחה, "אני אחותך, ואלו ההורים שלך, שדואגים לך כל כך. אנחנו לא רוצים לבקר אותך בבית חולים, מחוברת לצינורות. את יודעת מה זה להתאשפז? יבדקו אותך כל בוקר וערב, יגלו אם את מקיאה, כולם יכניסו את העיניים שלהם לתוך הצלחת שלך כדי לראות מה את אוכלת."
"את רואה? בגלל זה אני לא רוצה להתאשפז!"
"אבל את מביאה את זה לעצמך!" הסבירה, "את תתאשפזי בכל מקרה. אבל כדי לגרום לזה לעבור בסבבה, את צריכה להתרגל לעובדה הזאת, ולהראות לנו שאת בסדר עם זה. תחשבי על זה, נעמה." מאיה סגרה את הדלת וירדה במדרגות לתוך המטבח.
"נו?," פניה המודאגים של לילי נעצו בה מבטים סקרנים, "מה היא אמרה?"
"היא כועסת,"
"אבל מה היא אמרה? היא אמרה משהו עלינו?"
"כן, היא אמרה שהיא כל כך אוהבת אתכם והיא מבינה את זה. סתם לא, מה את חושבת? בטח שהיא כועסת, אבל.. בואי נגיד שהשארתי לה חומר למחשבה."
***
נעמה, שהמשפט האחרון שמאיה אמרה לה, הדהד בראשה וחזר על עצמו כמה פעמים; "את תתאשפזי בכל מקרה.. את תתאשפזי בכל מקרה.."
"אה, כן, מאיה? בואי נתערב שלא." היא קמה מהמיטה, ניגשה לנעול את הדלת, והסתובבה להוציא תיק גדול מתוך הארון שבתוכו היא שמה בגדים וכלי רחצה.
היא דחפה את מכשיר הפלאפון לתוך כיס מכנסי הג'ינס שלה ואת המטען היא גילגלה ושמה בתיק הצד. נעמה התקרבה לחלון ונאנחה בקול, "חבל שאני לא גרה בקומה הראשונה."
היא פתחה את החלון ויצאה ממנו כשהתיק הגדול על גבה ותיק הצד מונח על כתפיה, היא ירדה מהחלון בזהירות ונפלה לתוך ערימת דשא מכוסח.
היא השתעלה וניערה את הלכלוכים מבגדיה, והסתלקה משם - היא ידעה היטב לאן היא הולכת.
***
אחרי שכולם סיימו לאכול את ארוחת הערב, לילי הניחה את כל הכלים בתוך הכיור ועלתה לחדר של נעמה.
היא נקשה בדלת מספר פעמים, אבל לא הייתה תשובה.
מאיה יצאה מתוך השירותים אחרי מספר נסיונות להקיא, בגלל הבחילות העזות שתוקפות אותה מדי פעם בזמן האחרון, וגילתה את אמה ליד החדר של נעמה כשהיא קוראת לה לפתוח את הדלת.
"אמא," מאיה התקרבה אליה, "עזבי אותה. היא לא תדבר איתך אחרי מה שקרה, וגם אם כן היא תתעצבן כל כך עד שהיא תסתגר פה ימים ולילות."
"אבל היא לא עונה לי, אולי קרה לה משהו."
"מה כבר יקרה לה? היא סתם מתעצבנת מזה, והיא בכוונה לא עונה לך, מה ציפית? שהיא תדבר איתך?"
"אולי את צודקת, אבל.. אם תראי אותה יוצאת מהחדר, תגידי לי."
"אין בעיה," אמרה וחייכה, אך כעבור מספר שניות החיוך נמחק, וידיה הונחה עליו.
"מה קרה?" לילי שאלה.
"אוי, זה מעצבן," רגזה, "בזמן האחרון יש לי בחילות."
"אולי את לא מרגישה טוב. תכיני לך תה וחם ותנוחי."
"כן," מילמלה, "אולי באמת אני לא מרגישה טוב."
***
נעמה עמדה באמצע הפארק וישבה על אחד מספסלי העץ.
"שגיב?" היא התקשרה אליו וחייכה כאשר שמעה את קולו.
"היי נעמה, מה נישמע?"
"בסדר. האמ, לא משהו. בערך."
"מה קרה?"
"זה סיפור ארוך, אתה יכול לעשות לי טובה?"
"בטח, מה שתרצי, קרה משהו?"
"תבוא לפארק מתחת לבית שלך, אני נמצאת כאן."
"שתי דקות ואני מגיע," הוא ניתק והלך לכיוון הפארק.
היא דחפה את הפלאפון לכיס וראתה את שגיב רץ לעברה, "הכל בסדר?" הוא שאל עוד מרחוק כשהבחין בה.
"בוא," היא נופפה בידה, והוא התקרב אליה.
"אני מרגישה לא נעים שבאת, ואני מצטערת שהטרחתי אותך, אבל.."
"לא, שטויות, זה עדיף מאשר לשמוע את החברות בנות שתיים-עשרה של אחותי מדברות על בשמים ועל בנים," הוא צחק וישב ליד נעמה, לפתע עיניו קלטו את התיק הגדול שהונח לצד נעמה. "מה זה?"
"תיק," אמרה, "עזבתי את הבית."
"מה?" הוא שאל, "למה? איך? מתי?"
"הם רוצים שאני אתאשפז, אתה יודע שאני לא רוצה, הייתי חייבת לעזוב."
"נעמה, לעזוב את הבית בגלל דבר כזה?"
"ה'דבר הזה' זה משהו שאני לא מוכנה לעבור אותו! ידעתי שלא תבין, אני אפילו לא מבינה למה באתי אלייך, ולמה חשבתי שתסכים לי לישון אצלך," היא קמה מהספסל והתרחקה מעט. "לישון אצלי?" שגיב תפס את ידה של נעמה וסובב אותה אליו.
"האמ לא, זאת אומרת כן.. עזוב."
"לא, אני לא אעזוב. את תיכננת לישון אצלי?"
"כן, וזה שטות, כי עכשיו אני מבינה שהייתי מטומטמת, מה חשבתי?"
"שאני אסכים," אמר, "וצדקת."
"מה? מה זאת אומרת?"
הוא ציחקק, "זאת אומרת שאני מסכים. זה מעולה מבחינתי, זה עדיף מאשר לשמוע את הקשקושים של החברות האלו שאחותי הביאה לבית. סתם, אני צוחק, את יודעת שאת תמיד מוזמנת."
"אתה רציני?"
"בטח. אבל אנחנו חייבים לדבר ותסבירי לי למה עזבת ולמה מאשפזים אותך." הוא הניח את רצועת התיק של נעמה על כפתיו והתקדם לעבר ביתו, כשהוא מחזיק את ידה של נעמה "רגע, זה אומר שאני לא אגלה להורים שלך שאת נמצאת אצלי?"
"לא, תבטיח לי שאתה לא תספר לאף אחד."
"ואם הם יגלו?"
"אף אחד לא יגלה, אם אתה לא תספר."
"אני לא יודע, נעמה.. לשקר זה לא בדיוק.."
"אז," היא עזבה את ידו ועצרה, "אני חושבת שאני אלך."
"בואי, נדבר על זה כבר בבית שלי."
***
למחרת בבוקר לילי המודאגת נקשה בדלת של נעמה והרימה את קולה כדי שתשמע אותה, אבל לא הייתה תשובה.
היא קראה לבעלה כדי שיעזור לה, הוא צעק גם הוא אבל שוב לא הייתה תשובה, "היא לא עונה,"
"אני יודעת שהיא לא עונה. אז תעשה משהו!"
"מה אני אעשה?"
"תפרוץ את הדלת."
הוא פצה את פיו כדי לדבר, אבל היא הביטה בו במבט כזה שהזהיר אותו מלומר דבר. הוא בעט בדלת, ניסה לשבור אותה, אבל שום דבר לא עזר.
מאיה, שהביטה בהוריה המותשים ציחקקה, "תגידו, אין לכם עוד מפתח לחדרים?"
הם הביטו אחד בשני מובכים, ולילי הוציאה מתוך אחד הארגזים בחדר הסמוך את אחד מצרורי המפתחות שפותח את החדר של נעמה.
כשנכנסו לתוך החדר, להפתעתם, הם גילו את המיטה מוצעת ואת החדר מסודר. הרוח שנשבה מתוך החלון הפתוח הדליקה נורה אדומה, "אתה חושב שהיא ברחה?" לילי שאלה ופתחה את ארון הבגדים שלה.
"את סתם נכנסת לפאניקה, אמא."
"אבל היא ברחה!"
"מאיפה את כל כך בטוחה?"
"היא לקחה את כל הבגדים שלה,"
מאיה התקרבה לארון וראתה בגדים בודדים חסרים, "אפשר לספור אותם על אצבע אחת, הם בטח בכביסה."
"אני לא זוכרת שכיבסתי אותם. אם היא לא ברחה איפה היא יכולה להיות עכשיו?"
"בטח היא הלכה מוקדם לבית הספר כי היא לא רצתה לראות אותנו," אמרה, "אפרופו בית ספר, אני צריכה ללכת, ביי. אני אתקשר אלייך כשאני אראה את נעמה שם."
***
במהלך הלילה הגשום, שהיה מלווה ברוחות סוערות ובברקים ורעמים חזקים, שגיב הורה לנעמה לישון על המיטה, והוא יִשן על כמה סדינים פרושים על הרצפה.
למחרת בבוקר, נעמה התעוררה מצלצול הפלאפון שלה - אמא, היה כתוב על הצג.
היא נאנחה בקול והשתיקה את הפלאפון. הצילצול הרס את שנתו שגיב, הוא התעורר והביט בנעמה כשחיוך מתנוסס על פניו.
היא הציצה דרך החלון וראתה את הגשם מטפטף - מה שגרם לה להתכרבל בתוך שמיכות הצמר המחממות, כשהיא הזיזה את השמיכות והניחה אותם עליה, היא הבחינה ששגיב מסתכל עליה, "מה?" ציחקקה.
"כלום,"
"אין בעיה." אמרה והסתובבה על המיטה לצד השני, כשהיא מפנה אליו את גבה.
"תסתובבי חזרה." שגיב זרק עליה את אחת הכריות, היא הסתובבה ולקחה את הכרית - וזרקה אותה חזרה אליו.
"אוץ'," אמר והניח את ידו האחת על העין שלו, וביד השניה אחז בכרית.
"שגיב, אתה בסדר? אני מצטערת.." היא קמה מהמיטה וישבה לצידו על הריצפה.
כשהתקרבה לידו וישבה לצידו, בעוד שהיא מנסה לברר האם הוא מרגיש טוב, הוא צחק והוריד את ידו מהעין, וכרך אותה סביב נעמה. הוא דיגדג אותה, והיא ניסתה להשתחרר, אך גרמה לשניהם ליפול אחד לצד השני - קרובים מאוד אחד לשני - הם היו יכולים לשמוע את נשימות ופעימות הלב של האחר.
"אה," נעמה השתחררה וחזרה למיטה, "אתה הולך לישון?"
"כן," אמר וישב לצידה במיטה, "אבל לפני זה אנחנו חייבים לדבר."
***
מאיה עמדה בפתח בית הספר וסרקה חבורה של תלמידים יושבים על הדשא, ביניהם עיניה צדה את עדי.
"יופי," מילמלה והתקרבה אליה, "היי עדי!,"
"היי," נישקה את לחיה וסימנה לה לשבת לצידה.
מאיה התכופפה על ברכיה והתקרבה לעדי "ראית את אחותי?"
"לא. למה באמת אתן לא באתן ביחד?"
"את בטוחה שלא ראית אותה?"
"החבר'ה ואני כאן כשפתחו את בית הספר, וחוץ מתלמידים בודדים אף אחד לא נכנס, בניהם אחותך לא הייתה."
"אה, טוב." היא קמה על רגליה והתכוונה ללכת.
"למה? מה קרה?"
"אמא שלי בהיסטריה והיא חושבת שהיא ברחה מהבית,"
"למה?"
"כי ההורים שלי אמרו לה שהיא חייבת להתאשפז והיא התעצבנה. לא משנה, סיפור ארוך, נדבר פעם אחרת." מאיה נכנסה לתוך בית הספר ונבלעה בתוך המוני התלמידים. היא נתקלה בעידו, רצה אליו ונשקה לו בלחי. "היי,"
"שלום-שלום, מה קורה?"
"או-אה, אתה במצב רוח טוב היום. מה קרה?"
"סתם, אסור לי להיות מאושר?"
"בטח שכן." אמרה, "אתה ראית את אחותי במקרה?"
"לא,"
"אוקיי, אני הולכת לחפש אותה, נפגש בהפסקה." מאיה הלכה והשאירה את עידו במסדרון בית הספר, נשען על אחד הלוקרים.
לאחר שהוא הסתובב לאחור וראה שמאיה התרחקה, הוא הסתובב לתלמידה החדשה שבאה לכיתה שלהם ודיבר איתה.
שיערה היה בלונדיני וארוך, גופה היה שזוף ועיניה היו בהירות. היא עמדה והביטה בכל העוברים והשבים בפרצוף מתנשא - במבט שמזהיר, ואומר שהיא טובה יותר מכולם.
מאיה ידעה שאלו הטיפוסים שעידו אוהב. למרות שהוא נאמן לה, היא ידעה שיש פיתויים, ובנות כאלו הן הסוג שהוא נמשך אליהן.
"אז, איפה היינו?" הבחורה חייכה חיוך שמותיר אחריה שובל של בנים, והתקרבה לעידו.
לא עידנכתי שבוע, בגלל שהייתי בבית מלון. הייתי בוטחה שכשאני אחזור אני אראה מלא תגובות זועמות, אבל דווקא היו פחות 
תודה על התמונות ששלחתם בפוסט הקודם, אני רק אוריד פוטושופ, אתאים צבעים ויהיה עיצוב חדש.
ד"א, למי שיש תמונה, או שסתם רוצה לדעת איך מעלים תמונות לאינטרנט (כי כמה שאלו) הנה כמה אתרים :
2 | 1
בפוסטים הקודמים כמה ביקשו להצטרף לקוראים הקבועים, אבל עכשיו כשחזרתי לחפש בתגובות מצאתי פחות ממה שראיתי.
אז מי שלא הוספתי אותו לקבועים ורוצה להצטרף - רק יגיד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא בת 16.