אתם בטח כועסים שלא עדכנתי הרבה זמן, וזה באמת היה הרבה זמן. אני יודעת שאיבדתי חלק מהקוראים (וחלקם אפילו היו קוראים קבועים מאז הפרק הראשון - וזה עוד יותר מכאיב לי), אבל אם תתנו לי צ'אנס - אני מבטיחה שלא אאכזב אתכם שוב.

"אמא בת 16" פרק 27.

הדמעות מיהרו לצאת ולזלוג על לחיה, ונעמה מיהרה לרוץ לחדרה. היא לא רצתה שאף אחד לא יראה שהיא בכתה, שאף אחד לא יראה שהיא חלשה.

***

דלת החדר של נעמה נסגרה בכעס ונעמה שכבה על המיטה ובכתה על הכר.

הסטירה לא כאבה לה כמו שהאירועים שקרו בפרק הזמן הקצר הכאיבו לה, היא הושיטה את ידה אל השידה ותלשה חתיכת טישו, אבל הפילה בטעות צלחת עם תפוח וסכין שהייתה על מונחת על השידה.

היא נאנחה והחזירה את הצלחת חזרה, "בטח מאיה אכלה כאן."

לפני שהחזירה את הסכין היא אחזה בו חזק ולא רצתה להרפות. היא קמה בעדינות מהמיטה ונעמדה לצד המראה הארוכה שהייתה תלויה על הקיר. היא הרימה את קצוות שרוולי החולצה מָעלה וגם את החולצה עצמה ואמרה לה כמה היא שמנה. הסכין הייתה בידה האחת, בידה הרועדת אשר התקרבה לבטנה והתחילה לחתוך.

בהתחלה זה כאב אבל היא הרגיעה את עצמה ואמרה "אין לך מה לדאוג, זה מה שכל הבנות שלא מרוצות מעצמן עושות." וכך היא התגברה על הכאבים, אבל ברגע אחד של שפיות היא נעצרה וזרקה מבטים על בטנה עם החתכים המדממים.

"את.. את לא נורמאלית, מה עשית?" היא מלמלה וזקרה את הסכין על הרצפה.

נעמה הרגישה שהיא משתגעת, היא לא הבינה למה היא עשתה את זה. היא נגעה בחתכים ונרתעה בהתחלה אבל הפסיקה "זה בסדר, זה כבר לא כואב." מילמלה.

***

הצלצול בבית הספר בישר על סוף היום. דלתות הכיתות נפתחו ויצאו מהן המוני תלמידים.

בכיתה של עידו, יסמין עמדה לצידו עם התיק הקטן על גבה ודיברה אליו בקול רך. "אל תשכח היום לבוא אליי בחמש."

"בחמש?" שאל בהיסוס וגירד את ראשו כמנסה להיזכר במשהו.

"כן. קבענו כבר, אתה לא יכול להבריז." היא חייכה. "אתה בא?"

"אל תדאגי, אני אף פעם לא מבריז." הוא הניח את התיק על כתפו והכניס את הפלאפון שלו לתוך הכיס.

"אני ממש שמחה שאתה בא, אני לא יודעת כלום בהסטוריה.בגלל שאני חדשה אני רוצה להשאיר רושם טוב על המורים."

"אני בטוח שתשאירי." הוא התקדם לדלת הכיתה כשיסמין לצידו. הוא התפלל שהיא לא תיצמד אליו יותר מדי כדי שאחת מחברותיה של מאיה לא תראה ותספר למאיה. או אפילו, מבחינתו, יותר גרוע - שמאיה תראה את זה בעצמה.

אבל המחשבה שהם רק ידידים ולא יותר מזה הרגיעה אותו, הרי הם לא עושים שום דבר שמאיה לא צריכה לדעת עליו. בינתיים.

יסמין נפרדה ממנו לשלום כשהם עמדו ליד השער, "אני גרה פה ליד, אני אלך ברגל."

"אז את לא באה באוטובוס?" הוא נשם לרווחה.

"לא, זה ממש קרוב." אמרה, "אתה רוצה לבוא אליי מעכשיו?"

"לא." אמר. "לא, אני..  אני צריך להתארגן." הוא חייך חיוך מתנצל והתרחק משם לעבר האוטובוס שלו.

הוא עלה על האוטובוס וראה את מאיה יושבת בסוף האוטובוס כשהיא מניחה את ראשה על המושב ומסתכלת על החלון. הוא ניסה להתעלם ולהמשיך ללכת כאילו לא ראה אותה, אבל היא סובבה את ראשה וקראה לו.

"מאיה." הוא חייך חצי חיוך והתיישב לידה.

"אתה מכיר אותה?" היא שאלה אותו והצביעה על יסמין.

"אותה?" הוא היסס וחשב מה לענות. "לא."

"אתה לא מכיר אותה?" שאלה, "מוזר, אני הרגע ראיתי אתכם מדברים."

"אהה! אותה?" הוא שאל והצביעה שוב על יסמין שהתרחקה מבית הספר, "אותה אני מכיר. חשבתי שהתכוונת למישהי אחרת."

"אז אתה מכיר אותה? איך?"

"היא תלמידה חדשה בכיתה שלי."

"או-אה. וכבר התחלתם לדבר כאילו אתם מכירים שנים?"

"הו," הוא נאנח, "מה זאת הקנאה הזאת? את לא סומכת עליי?"

"אתה צודק, אתה צודק, מצטערת." אמרה, "אני פשוט ראיתי אותה בהתחלה והיא ניראתה לי מוכרת. איך קוראים לה?"

"יסמין."

"אה, אז זאת לא היא. אני לא מכירה אף אחת בשם יסמין."

***

מאיה הגיעה לבית שלה. היא סגרה את הדלת ונכנסה לתוך הבית, היא ראתה את אביה יושב על הספה והתפלאה - זאת הפעם הראשונה שהוא לא בעבודה בשעות כאלו. "מה אתה עושה כאן?"

"היה בלאגן עם נעמה. עכשיו הכל הסתדר."

"אני יודעת על נעמה, אני זאת שאמרתי לאמא איפה היא." היא נאנחה, "אבל עכשיו הכל בסדר, למה אתה לא הולך?"

"את רוצה שאני אלך?"

היא התעצבנה, "אני לא רוצה שתלך, זה פשוט מוזר לי שאתה בשעות כאלו בבית, זה הכל."

"גם את עם זה? לא מספיק נעמה אמרה לי- עכשיו גם את?"

"די!" לילי צעקה על שניהם מהמטבח "אי אפשר קצת שקט?"

"צודקת." מאיה סיננה ושילבה את ידיה. היא הסתובבה כדי לעלות לחדר שלה, אבל נעצרה ונשמה נשימה עמוקה. "אבא, אתה תהיה פה בשעה שש?"

"אני חושב שכן. למה?" הוא שאל.

"ואָת, אמא?"

"כן. קרה משהו?"

"קרה משהו," היא נשכה את שפתה, "אני צריכה לדבר אתכם."

"אז תדברי, למה את מחכה?" אביה שאל.

"כי עידו ואני צריכים להגיד את זה יחד. בשש הוא יבוא לכאן."

***

עידו יצא מהמקלחת ושלח מבט חטוף לשעון הקיר "16:55" אמר לעצמו ונעל את נעלי הספורט שלו.

לאחר דקות בודדות הוא היה מוכן ללכת ליסמין. כשהוא הגיע אליה היא פתחה את הדלת בחביבות והזמינה אותו להכנס. "ההורים שלי בעבודה, יש לי בית ריק. בוא, 'כנס."

הוא חייך ונכנס לתוך הבית "ואם הם היו כאן, לא היית מזמינה אותי?"

"בטח שכן, פשוט אבא שלי כל כך לא רוצה שאני אתקרב לבנים. הוא יהרוג אותי אם הוא ישמע שהיית פה."

"את רוצה שנלך למקום אחר?" שאל, "שהוא לא יבוא פתאום."

"לא, עד 22:00 הוא ואמא שלי לא כאן." היא חייכה.

"אוקיי," הוא הביט ביסמין הולכת לחדרה והוא הלך אחריה. "בואי נתחיל ללמוד."

הם נכנסו לתוך החדר הגדול והמרשים של יסמין. הוא ציחקק בליבו כשראה את כל הצבע הוורוד שבחדרה.

"אתה יכולה לשבת." היא אמרה וישבה לצידו. "תספר לי קצת על עצמך, עידו. אני לא יודעת עלייך כלום."

"מה את רוצה לדעת?"

"לא יודעת. תספר."

"אוקיי אז, אני אהיה בן שמונה-עשרה השנה, יש לי חברה..."

"לא להרבה זמן." סיננה. "ומה אתה אוהב לעשות?"

"לשחות."

"באמת? אולי תלמד אותי פעם."

"בשמחה." הוא חייך.

שעה שלמה עברה במהירות. הם דיברו וצחקו, ולא הספיקו ללמוד. עוד חמש-עשרה דקות עברו.

"לא הגיע הזמן שנלמד?" עידו שאל ובידו החזיק את מחברת הסטוריה.

"כן, אתה צודק." היא חייכה והתקרבה אליו.

"אוקיי, אז עם מה נתחיל?" הוא שאל ופתח את המחברת, אבל דף אחד נפל מתוכה. הוא התכופף להרים את הדף, אבל כשהרים אותו הפלאפון שלו נפל אל מתחת למיטה.

שעון היד שלו הורה על השעה 18:15.

***

מאיה הסתובבה בחדרה הלוך וחזור, מקצה אחד למשנהו. היא זרקה את הפלאפון על המיטה והתעצבנה שעידו לא עונה לה.

"הוא הבטיח שיבוא והוא לא היה מבטיח סתם. אולי קרה לו משהו?" היא שאלה והתקשרה לבית שלו. אמו ענתה והן התחילו לדבר.

"לא," האם ענתה. "הוא לא בבית, הוא יצא לפני שעה וקצת מהבית."

"את בטוחה?" מאיה שאלה.

"כן. את צריכה אותו דחוף?"

"לא. לא דחוף." שיקרה, "את יודעת איפה הוא?"

"כן." היא ענתה. "הוא אמר שהוא הולך ל... יסמין? כן, ליסמין."

עריכה.

פתחו בלוג חדש שנקרא "אמא בת 16 - המשך."

ה'כותבת' טוענת שאני גנבתי את הסיפור. כשנכנסתי לבלוג שלה אני הייתי בשוק.

היא פתחה בלוג חדש (אבל התאריכים שונים - לפני שנה) ושם יש 5 פרקים של "אמא בת 16".

את הסיפור הזה אני כתבתי, אני חשבתי על הרעיון, אני חשבתי איך לקרוא לדמויות ואיך הם יראו בעיני הקוראים. חשבתי על הכל.

פתאום היא באה וטוענת שהוא שלה.

אני לא יודעת איך התאריכים שונים, אבל יכול להיות שזה היה בלוג ישן עם 5 פוסטים, והיא החליטה ללכת עם זה עד הסוף אז היא מחקה את הפוסטים הישנים ובמקומם היא העתיקה את 5 הפרקים הראשונים מהבלוג.

זה נשמע מוזר, נכון. ובגלל זה אני חושבת שאף אחד לא יאמין לי - אבל מי שיראה את סגנון הכתיבה, יראה שזה שונה.

וזה ניראה מוזר שרק עכשיו היא ניזכרה להגיד את זה, בעוד שאת הבלוג החדש היא פתחה לפני.

תאמינו כל אחד למי שהוא רוצה  להאמין ולמי שנשמע לו הכי הגיוני, אבל אני באמת לא משקרת. הדבר שאני הכי שונאת זה שקרים ואני לא אשקר או ארמה אף אחד. לכו עם הלב שלכם ותחליטו אתם למי אתם רוצים להאמין.

תודה על התגובות המחממות מהפוסט הזה, חשבתי שאף אחד לא יחזור לקרוא כאן. תודה ענקית, אני אוהבת אתכם.

"אני חושב שאת צריכה לחזור." שגיב פנה לנעמה.

"לא, אני לא חוזרת," קבעה, "אני לא אחזור לשם ואראה להם שאני מוכנה להתאשפז. חשבתי שדיברנו על זה כבר."

"אני יודע, אבל תבינ..."

"בלי אבל. אני לא אהיה כאן הרבה זמן, אני אלך מפה עוד כמה ימים. אתה רק צריך להבטיח לי שבמהלך הימים האלו אתה לא תספר דבר לאיש."

הוא הרכין ראשו, ואז הרים אותו והיישר מבט בפנים מתנצלות, "אני לא יודע... אני לא רגיל לשקר, אני לא יודע לשקר." הוא פצה את פיו כדי לדבר, אבל היא השתיקה אותו בדבריה;

"מה שאתה אומר לי זה שאתה לא תשמור את זה בסוד, ואתה תלך לספר?"

"לא. מה שאני אומר זה שאני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק מעמד עם השקר הזה. אם ישאלו אותי איפה את, אני אמור להגיד שאני לא יודע, ואחר כך יתפסו אותך אצלי בבית?"

"מה מוזר? לא להגן על מישהי - שבמקרה הזה, זאת אני - שמנסה לשמור על הזכויות שלה?"

"איזה זכויות?" רגז.

"אתה יודע מה?" התעצבנה, "אני לא צריכה את זה. אני אתארגן ואלך מפה,"

"את הולכת?" התבלבל, "לא התכוונתי שתלכי,"

"אבל זה מה שיצא,"

"אז את נוסעת? את לא יכולה לנסוע עכשיו."

"למה לא? אני אקדים את הנסיעה שתיכננתי. והכי חשוב, אני לא אוציא אותך השקרן." מילמלה בציניות מורגשת, ונכנסה לתוך השירותים כשמברשת השיניים בידיה.

***

מאיה יצאה מתוך ביתו של שגיב עם לב פועם בחזקה, היא הוציאה את הפלאפון שלה מתוך ילקוטה וחייגה לאמה.

"הלו? אמא?"

"כן מאיה. מצאת אותה?" שַאלה בתקווה, אבל נימת קולה הסגירה את מחשבותיה, שאין רמז לעקבותיה של נעמה.

"כן."

"מה?" לילי עצרה בפתאומיות את המכוניות שאיתה נסעה ברחבי הישוב, "איפה?"

"אצל שגיב. את זוכרת אותו?"

"לא..." אמרה, ואז לפתע ניזכרה, "אה, כן! היא אצלו? את בטוחה?"

"כן, אני בטוחה. את יכולה לבוא לכאן?"

בטח שאני באה. איפה הוא גר?"

"ברחוב ליד בית הספר, הבית השלישי מימין."

"אני בדיוק נסעתי לעשות כאן סיבוב באיזור ואני ליד בית הספר." היא חזרה לנסוע לפי הנחיותיה של מאיה, "היי, אני רואה אותך!" אחרי מספר שניות היא הבחינה בה מרחוק. היא זרקה את הפלאפון על רגליה וחנתה ליד הבית שלצידו עמדה מאיה.

לילי יצאה מתוך המכונית לצד מאיה, "נו, איפה?"

"היא בבית הזה," אמרה והצביעה על הבית מאחוריה, "אבל תיהי בשקט, כי היא לא יודעת שאנחנו כאן."

"מה זאת אומרת? אז איך את יודעת?"

"כי דיברתי עם אמא של שגיב. היא זכרה את נעמה ואמרה שהיא כאן."

"אז למה את מחכה? בואי, תיכנסי," היא התקדמה לפתח הדלת. מאיה לצידה.

שתי נקישות נשמעו על הדלת. לילי עמדה על מפתן הבית וידיה רעדו, "את בטוחה שהיא כאן?"

"כן, אמא, כן." היא התייאשה מלחזור על דבריה שוב ושוב.

הדלת נפתחה.

"הו, היי." אמו החביבה של שגיב פתחה להם את הדלת.

"שלום, אורנה," לילי אמרה עם חיוך מאומץ, "הבת שלי כאן, נכון?"

"כן. לא הבנתי למה היא הגיעה כל-כך מאוחר אתמול בלילה, חשבתי שקרה משהו." אמרה בסקרנות; "קרה משהו?"

"לא קרה כלום. בערך." אמרה בהתרגשות, "איפה היא?"

"שם." אורנה הצביעה על דלת חדרו של שגיב, ולילי התקדמה לשם.

מאיה ואורנה, אמו של שגיב נשארו לעמוד בפתח הבית, אורנה סגרה את הדלת ושיפשפה את ידיה זו בזו "ממש קר היום."

"כן," מאיה הסכימה ושלחה מבטיה לעבר אמה, שמתקדמת בצעדים קטנים לחדר.

"תגידי," הסתקרנה והתקרבה למאיה, "אמא שלך ניראית לחוצה. קרה משהו?"

"לא." אמרה, ואז אמרה בליבה; 'לא משהו שאת צריכה לדעת'.

"כי אם אמא שלך דואגת שהם יעשו שטויות," היא כיחכחה בגרונה, "את כבר גדולה, את יודעת לאיזה שטויות אני מתכוונת. אז אין לה מה לדאוג. בגלל זה היא מודאגת?"

"לא!" נירתעה, "מה פתאום."

***

נעמה יצאה מתוך השירותים ומיהרה להכניס את מברשת השיניים לתיק שלה. "אני כבר הולכת, אל תדאג." עקצה את שגיב, שנשען על הקיר והסתכל עליה.

"אני לא דואג לזה. אני דואג לך, את באמת רוצה לנסוע?"

"כן," התעצבנה, "כמה פעמים אפשר להסביר?"

"למה את מדברת ככה? אני לא רגיל לשמוע אותך..." הוא התחיל לדבר, אבל נעמה נאנחה בקול והסבירה לו.

"אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה לי," היא התיישבה על המיטה והניחה את ראשה על כפות ידיה.

הוא התקרב ועודד אותה, "זה בסדר. לכולנו יש ימים כאלו, אבל אני ממש לא רגיל לראות אותך ככה."

"לא, אתה לא מבין, אלה לא 'הימים האלו'... פשוט כל העניין הזה מעצבן אותי. וזה שאמרת שאתה תספר, זה עוד יותר עיצבן אותי."

"לא אמרתי שאני אספר,"

"רמזת שיש סיכוי. אבל אני החלטתי לנסוע בכל זאת, גם אם תספר וגם אם לא."

"זה בגללי?"

"לא, ממש לא. אולי הוצאתי את העצבים שלי עלייך, אבל אני מעדיפה לנסוע בלי שום קשר."

"את בטוחה? כי אני לא אגלה לאף אחד, את יכולה להישאר כאן."

"כן, אני בטוחה." חייכה חצי חיוך והניחה את התיק הגדול על כתפיה.

"רגע," התבלבל, הכל קרה כל-כך מהר, "את נוסעת עכשיו? ברגע זה?"

"כן. עוד חצי שעה הרכבת יוצאת, שאני אספיק."

"את רוצה שאני אלווה אותך?"

"לא, זה בסדר. אני אסתדר."

"אז תתקשרי כשתגיעי."

"טוב," חייכה וניגשה לפתוח את הדלת.

***

לילי הגיעה לחדר של שגיב. אחרי שהתבלבלה ופתחה דלת אחרת, היא הייתה בטוחה שזהו החדר.

היא החזיקה בידית הדלת, אחזה אותה חזק והתחננה בליבה שביתה נמצאת כאן.

אבל כשבאה לסובב את הידית, היא הרגישה שהיא מסתובבת מעצמה, ונפתחת למחצה. היא סובבה את ראשה מעט הצידה, וראתה את ביתה.

"נעמה." אמרה בהקלה וחיבקה אותה חיבוק חזק, "את.. את בסדר? את יודעת מה עשית לי? איך נבהלנו! למה ברחת? שלא תעזי לעשות את זה שוב!" אמרה, ומצאה את עצמה מביטה בנעמה המפוחדת, "אוי, מסכנה שלי." פאמרה וחיבקה אותה שוב.

נעמה לא אמרה דבר. היא הייתה מופתעת שאמה מצאה אותה במקום הזה, ושהיא מצאה אותה בכלל. אבל הייתה עוד יותר מופתעת שהיא גילתה איפה היא, והאפשרות היחידה שעלתה בראשה, היא - שגיב.

"את בסדר? את מרגישה טוב? אני אכין לך מרק חם כשנחזור הבייתה..." גל של דאגה התפרץ. היא חיבקה אותה שוב ושוב, שמחה לדעת שביתה הקטנה נמצאת איתה.

"בואי הביתה," לילי לקחה את התיק שנעמה הניחה על גבה, והחזיקה את היד של נעמה ויצאו מהחדר. כששתיהן עמדו בצד לדלת, נעמה הסתובבה לשגיב בעיניים אדומות, ולחשה לו בקול רועד "אתה כן סיפרת."

***

בבית הספר החל השיעור הראשון. בכיתה של עידו, יסמין הציגה את עצמה לכולם, וכבר עשתה עיניים לכמה בנים שנראים טוב.

"יסמין, את הכרת כבר מישהו כאן?" המורה שאלה.

"כן," אמרה בחיוך, "את עידן."

"עידן?" המורה שאלה בהיסוס, "יש לנו עידן בכיתה?"

"עידו." הוא תיקן אותה, וכמה מחבריו גיחכו.

"אז זה מעולה! את תשבי לידו."

יסמין חייכה את אחד מהחיוכים הממזרים שלה והתיישבה לידו. היא שמחה שהיא יושבת לידו ולא ליד ילד לא מקובל. אבל יותר מכל, שמחה שהיא יושבת לצד כל הבנים שחייכה אליהם קודם. היא הסתובבה אליהם, "היי. אני יסמין."

הם הציגו את עצמם בפניה, והיא הרעיפה מחמאות לכל אחד, למרות שלא התכוונה אליהן כלל.

"שקט," המורה פנתה ליסמין וחבורתה שישבו ופיטפטו, "אז מי זוכר מה למדנו שיעור שעבר?" המורה התחילה ללמד.

השיעור נגמר אחרי ארבעים וחמש דקות, ויסמין כבר חשבה איך לעבור לשלב הבא. "עידו, אני לא מבינה את החומר הזה בכלל.. אתה טוב בהיסטוריה?"

"יחסית. מה את לא מבינה?" הוא ענה, למרות שהתנהגותה לבנים לא מצאה-חן בעיניו, הוא יודע שמאיה לא תעשה את זה אף פעם, במיוחד שהוא לא נמצא בסביבה. אבל משהו בהתחנפות ובקול של יסמין, הוציא אותו מדעתו, היא הייתה יפה וידעה איך לשחק עם כולם.

"הכל!" נאנחה, "אתה תוכל לעזור לי?"

"בטח." הוא הכניס את ידו לתוך כיסיו, "מתי שתרצי."

"מתי שאני ארצה? אז.. היום? אני אשמח לראות את הבית שלך."

"אה, אצלי?" שאל בהיסוס.

"כן. אתה יכול?"

"אני לא יודע. אני אשמח, שלא תביני לא נכון, אבל..."

"חברה שלך?" ניחשה.

"כן, איך ידעת?"

"היא צחקה, "אני מכירה את זה. אז היום, בשעה חמש, אצלי."

"מעולה." אמר, אבל היא הספיקה ללכת משם מבלי לחכות לתשובתו.

***

"אמא, תורידי אותי בבית הספר," מאיה ישבה במושב האחורי, במכונית, ליד אחותה.

"טוב, מותק. את נעמה אני אחזיר לבית."

הן נסעו, וכל הדרך שררה דממה בין נעמה לאמה ואחותה.

"את יכולה לדבר, להגיד תודה, אל תעשי פרצוף." מאיה רגזה.

"מה את רוצה?" נעמה היתממה.

"כלום! כל הזמן הזה אנחנו כמו משוגעים חיפשנו אותך, ואת בשלך - לא אכפת לך."

"מה זה קשור? אני לא..."

"טוב, דיי בנות. מספיק לריב. מה שחשוב זה שמצאנו אותה. נכון, מאיה?" לילי הביטה בה דרך המראה.

"טוב,תעצרי לי כאן." מאיה אמרה ויצאה מתוך המכונית, "ביי."

***

מאיה נכנסה לתוך בית הספר.

היא ניתקלה בעידו. "מה קרה?" הוא שאל.

"כלום," נאנחה.

"אל תגידי כלום, אני רואה שקרה משהו."

"סתם, אחותי מחרפנת אותי."

"מה את רוצה? אחים," הוא צחק.

"כן, הא?" חייכה חצי חיוך. "אנחנו באמת צריכים לדבר עם ההורים שלי, אל תשכח את מה שאמרתי לך היום. אנחנו צריכים להגיד להם את זה יחד."

"אל תדאגי, מאיה, לא יקרה כלום. נספר להם והכל יהיה טוב." עודד אותה.

"אז היום תבוא אליי בשעה שש," אמרה ואז ראתה את עדי, "טוב תקשיב, אני הולכת, ביי. ואל תשכח, בשעה שש!"

היא השאירה את עידו לבד והלכה משם לעבר עדי, "הנה את." קראה.

"מצאת אותה?"

"כן," אמרה באכזבה.

"אז למה את לא שמחה? את אמורה להיות מאושרת."

"אל תגזימי." אמרה, "היא כל-כך עציבנה אותי. עושה לי פרצופים אחרי שמצאנו אותה!"

"למה ציפית? היא לא רצתה שתמצאו אותה, אז רצית שהיא תשמח?"

"אבל היה משהו מוזר בהתנהגות שלה, היא קרה כזאת."

***

לילי ונעמה יצאו מתוך המכונית ונכנסו לתוך הבית. בעלה של לילי עמד בתוך הבית כשהוא מחזיק את מכשיר הפלאפון בידו ומדבר עם מישהו בקו השני.

הוא הסתובב לאחור כששמע את הדלת נפתחת, וניתק את הפלאפון כשראה את נעמה. "הנה את!" צעק, "איפה את היית?!"

היא לא ענתה.

"אל תשתקי, תעני לי. את הבהלת אותנו, ואני עכשיו עשיתי פלאפונים כדי להשיג אותך! אל תעשי את זה שוב, שמעת?"

"אל תצעק עליה, היא רק עכשיו הגיעה."

"מה לא לצעוק? היא צריכה להבין שלא עושים מה שהיא רוצה, היא צריכה להבין שהיא מדאיגה אנשים ופועלת בצורה קיצונית!"

"נו, בחייך, עזוב אותה."

"את מגבה את ההתנהגות שלה?"

"לא. נדבר על זה אחר-כך, אני אכין מרק, היא תתאושש..."

"מה להתאושש?" קטע אותה, "נעמה, בואי הנה."

"מה?" שאלה.

"בואי לכאן, אמרתי, בואי."

היא התקרבה אליו.

"למה ברחת?"

"בשביל זה קראת לי?"

"אל תתחצפי אליי, ותעני."

"באמת להגיד לָמה?"

"כן."

"להגיד את האמת?"

"כן."

"אתה באמת רוצה לשמוע את האמת?"

"כן!"

"אוקיי, אני אספר. אתם הורים רעים, ששולחים את הבת שלכם לאישפוז. אם רק הייתה טיפת אהבה או דאגה, אתם לא הייתם עושים את זה. אתם סתם הורים, אין לכם טיפה של התחשבות. אתם חושבים רק עליכם. אתה, לדוגמא, חושב רק על העבודה שלך. 'אוי, פיספתי פגישה בגללכם.' אני לפעמים חושבת שאתה אוהב את העבודה במקומנו. אני לא אתפלא למה אתה נמצא שם כל-כך הרבה זמן! אולי יש איזו פקידה כוסית, שפשוט מאוד כיף להיות שם במקום להיות איתנו! אולי איתה אתה נחמד, ואיתנו לא!" צעקה. היא הוציאה את הכל החוצה, כל מה שחשבה, כל מה שרצתה לומר אבל לא העזה.

לפני שהבינה מה אמרה, ולפני שעיכלה שאמרה הרבה דברים שלא הייתה צריכה לומר אותם אפילו אם היא חשבה עליהם, היא ראתה את כף ידו של אביה מתקרבת לעברה, והרגישה את לחיה חמה ושורפת.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאביה הרים עליה את ידו, הפעם הראשונה שסטר לה. היא לא הבינה מה קורה; רק הדמעות שזלגו וקיררו את הלחי החמה, הורו לה לעלות לחדר.

היא הסתובבה כדי שאביה לא יהיה מרוצה ויראה את הבכי, רָצה לחדרה והסתגרה בתוכו.

תורה רבה לשיר בפוסט הקודם ששלחה לי את השין הזה- http://www.shin1.co.il/user.php?id=1071063

מישהי החליטה להתחזות ולהעתיק את הסיפור. אין לי שין והבנתי שצריך שין כדי לכתוב תגובה. אבל אם למישהו יש, אתם יכולים בבקשה לכתוב לה תגובה או משהו? בבקשה בבקשה (: