היי, מה נשמע?

אני יודעת שאתם כועסים עליי, רואים את זה לפי התגובות.

לא עדכנתי מסיבה אישית, פרטית שנוגעת אליי ואני לא חושבת שיהיה נכון אם אני אפרסם אותה כאן. למי שחשב שנטשתי, אז לא, לא נטשתי  ואני אף פעם לא אנטוש. היתה לי תקופה לא מי יודע מה...

בגלל שלא עדכנתי הרבה זמן ואני מניחה שחלק מכם שכח מה היה בפרקים הקודמים, אז אני אעשה הקדמה קטנה קודם. תהנו

תקציר הפרקים הקודמים -

מאיה ועידו, הזוג שנחשב להכי רומנטי ומתוק בשיכבה הולך ובונה לעצמו תדמית שונה - עידו קבע עם יסמין (התלמידה החדשה שמנסה לפרק את הזוגיות בינו לבין מאיה) לעזור לה בחומר הלימודי בהיסטוריה, אבל שעה אחרי הוא קבע להגיע לביתה של מאיה וביחד לספר להוריה על ההריון.

הוא היה אצל יסמין והזמן עבר, כך שהוא שכח את הפגישה עם מאיה. מאיה התקשרה לעידו, אבל עידו הלך לשירותים ובמקומו יסמין ענתה.

המצב של נעמה ממשיך להידרדר, היא כמעט ולא אוכלת ומתחילה לחתוך את עצמה. שגיב מרגיש שהוא חייב לעשות מעשה - הוא רוצה את חברתו שפויה ובריאה מבחינה נפשית ופיזית.

אמא בת 16 - פרק 28.

"מאיה." לילי קראה לה מהסלון.

מאיה נאנחה, היא הלכה לעבר המדרגות עד שראתה אותה מלמעלה "מה?" היא שאלה, למרות שידעה בדיוק מה אמה רוצה.

"את אמרת שאת רוצה לספר לנו משהו," היא אמרה, "אבא צריך ללכת לעבודה, אז בואי."

היא נשכה את שפתה, "אני..." היא נשמה נשימה עמוקה וירדה במדרגות לעברם. "רציתי שעידו יהיה כאן כדי שנספר את זה יחד." היא אמרה ועצמה את עינייה - מדמיינת לעצמה מה יקרה כשהם ישמעו את הבשורה.

"תתחילי. מה רצית להגיד?" אמה שאלה קצת בחוסר סבלנות.

"ש..." היא פקחה את עינייה והתכוונה לספר, אבל בין-רגע היא נשברה, "כלום. אני מעדיפה שעידו יהיה כאן."

אביה איבד את סבלנותו ומלמל שהוא איחר וצריך ללכת . הוא הניח את כוס התה שלו בעצבנים על השולחן ויצא מהבית.

מאיה נפגעה מההתנהגות של אבא שלה, אבל יותר מזה היא פחדה - אם כך הוא התנהג אחרי שמאיה לא הייתה מסוגלת לומר משהו בלי עידו - מה יקרה כאשר הוא ישמע על ההריון?

לילי ראתה את הבעת פניה של מאיה והתקרבה לחבק אותה "די מותק, את יודעת שהוא מתעצבן מדברים כאלו, את לא צריכה לקחת את זה אישי."

"אני יודעת." היא אמרה.

"אז מה רצית לספר? התחלת להפחיד אותי כשאמרת שאת רוצה לדבר עם עידו," היא אמרה בשקט, "תספרי לי מה קרה."

"אני לא יכולה עכשיו."

"מתי שתרצי לספר, אני תמיד פה." היא אמרה, "אגב, איפה עידו?"

***

בבית של יסמין, החומר בהסטוריה היה מונח על הרצפה ופירורים של חטיפים מפוזרים עליו. יסמין ועידו ישבו אחד ליד השני מול המחשב של יסמין.

"זאת אני," היא אמרה ולחצה על תמונה שלה בפייסבוק, "צילמתי את זה לפני שבועיים, עוד לפני שעברתי לכאן. ואלו הילדים מבית הספר הקודם. וואו, איך אני מתגעגעת."

"למה עזבת את בית הספר הקודם שלך?" הוא שאל.

"כי..." היא נאנחה ונדמה היה שלא נוח לה עם השאלה.

"את לא חייבת לענות." הוא מיהר לומר.

"לא, זה בסדר. בבית הספר הקודם רבתי עם כל הבנות, זאת אומרת הן רבו איתי. הן כל הזמן קינאו ורצו להיות איתי, ואחר כך הן דיברו עליי מאחורי הגב, ריכלו והפיצו שקרים בכל בית הספר. אז רציתי לעבור לבית ספר אחר, לבנות לי תדמית חדשה." היא אמרה. יותר נכון - שיקרה.

עידו לא ידע מה לומר, הוא רק ראה אותה בתור צדיקה "אני... אני בטוח שכאן זה לא יקרה, אין הרבה דברים כאלו כאן. וחוץ מזה אם תרגישי רע את תמיד תוכלי לבוא אליי."

היא חייכה בליבה חיוך מנצח - זה בדיוק מה שרצתה לשמוע.

"איפה השירותים?" הוא שאל.

"בסוף המסדרון." היא אמרה ועידו יצא מהחדר.

היא שמעה צלצול של מנגינה מוכרת, היא סובבה את ראשה לעבר מקור הקול וראתה את הפלאפון של עידו זרוק מתחת למיטה.

היא התקרבה לשם בהיסוס והרימה את הפלאפון - "מאיה" הופיע על הצג.

יסמין חיכה חיוך ערמומי וענתה "הלו?"

"עידו, סוף סוף אתה עונה!" היא פלטה אבל הבחינה שזה לא הקול של עידו "ע.. מי זה?"

"יסמין. מי את?"

"יסמין?" היא בלעה את הרוק, "איפה עידו?"

"הוא הלך שניה, הוא תכף יחזור. אני אמסור לו שהתקשרת?"

"תביאי לי אותו."

"הוא בשירותים, את רוצה שאני אפריע לו?" שאלה.

"מה אתם עושים?" מאיה המודאגת מיהרה להסיק מסקנות.

"לומדים להיסטוריה." היא אמרה. והוסיפה "לא ממש. אנחנו בינתיים עושים הפסקה." היא אמרה והייתה יכולה להרגיש שמאיה זועמת, "אני אגיד לו שהתקשרת?"

"לא, אל תגידי לו כלום." היא אמרה בקרירות, "או שכן... תגידי לו משהו. תגידי לו שהוא ואני גמרנו."

***

מאיה זרקה את הפלאפון על הריצפה וישבה על המיטה בעוד שהיא עוצמת את עינייה ומנסה לא לבכות, בטח שלא עליו, חשבה.

"שקרן אחד," היא מילמלה לעצמה והתקרבה אל החלון - מסיטה את הווילון ומביטה על השמיים המעוננים מתחילים להחשיך.

החלון השקיף על הגבעה ליד הבית של עידו, הגבעה שהיא נהגה לשבת עליה כשהיא הייתה במצב רוח רע.

היא נעלה נעליים ויצאה מהבית.

***

"אני לא נישקתי אותו, למה אתה לא מאמין לי?"

"כי ראיתי אותך, שלי." מורן המשיך ללכת ברחבי המושב כששלי, חברתו ניסתה לשכנע אותו שהוא מאשים אותה ללא כל סיבה.

"אבל לא נישקתי אותו נשיקה שמראה שאני אוהבת אותו, זאת סתם נשיקה בלחי."

"וואו, לא ידעתי שהלחי זה באזור של הפה."

"זה קרה מזמן."

"אז את מודה?"

"לא! אני רק אומרת שזה קרה מזמן. אם היית רואה את זה במדויק, ולא היית מציץ מהצד - היית רואה שאני נישקת אותו בלחי, והוא זז לצד שלי ככה שאולי ראית שנישקתי אותו בפה. אולי."

"טוב, אנחנו סתם מתווכחים. אמרתי לך שאני לא מוכן לקשר הזה גם אם לא היית מנשקת אותו."

"למה אתה רוצה שניפרד?" שלי שאלה.

מורן עצר והחזיק את ידה, "אני לא בנוי לקשר כזה, לא כרגע."

"קשר 'כזה'?" היא עזבה את ידו, "למה את מתכוון?"

"לקשר כמו שהיה ביניינו."

"למה לא? תסביר לי למה אתה רוצה שניפרד. מגיע לי הסבר לפחות, לא?"

"אני מצטער, שלי..."

"אל תצטער, להתראות." שלי עזבה את המקום בקרירות, ומורן המשיך ללכת כשידיו בתוך כיסי מכנסיו.

***

מאיה ראתה את שלי, הילדה הסנובית והשחצנית מבית הספר, יוצאת כרוח סערה ממרכז המושב.

"הכל בסדר?" היא שאלה, אבל שלי רק הסתכלה עליה והמשיכה לדרכה.

מאיה הגיעה אל הגבעה ונשענה על העץ שבצעירותה חרטה עליו: מאיה ♥ עידו.

היא אהבה אותו אז, וגם היום. היא עצמה את עינייה והרוח החזקה העיפה את שערה הפזור לכל עבר, היא רצתה שהרוח תעיף גם את אהבתה לעידו, אבל כנראה שהאהבה היתה חזקה יותר.

רעשים נשמעו מאחוריה והיא הסתובבה וראתה את מורן - הילד שהוכתר על ידי הבנות לילד הכי חתיך בבית הספר - ולא סתם, יש לו שיער קצת ארוך ופרוע בצבע שחור ועיניים ירוקות בהירות. כולם ידעו שהוא החבר של שלי ואף בת לא העיזה להתחיל איתו, כי כולן ידעו ששלי תפעל.

"את מבית הספר, לא?" הוא שאל והתיישב לידה.

"כן." היא קימטה את מצחה ולא הבינה מה קורה. "בשיכבה מתחתיך."

"וואלה, נכון." הוא נגע באדמה הלחה, תלש דשא ושיחק איתו עד שעברו מספר דקות של שקט.

"אז מה קרה? את מבואסת?" הוא שאל.

"אה..." היא זקפה את גבה והייתה מופתעת מהמעמד שהחתיך של בית הספר מדבר איתה, "סתם, חב..." היא רצתה לדבר ולפרוק הכל, אבל הפסיקה.

"חבר שלך?" הוא המשיך את המשפט.

"כן," היא מילמלה. "גם אצלך? ראיתי את שלי יוצאת מכאן כמ... אופס, אני מצטערת." היא אמרה בהיסוס כשהבחינה שחדרה לו יותר מדי לפרטיות.

הוא ציחקק, "כן, גמרנו. בזמן האחרון אני מרגיש כאילו היא ואני לא ביחד. אני אספר לך משהו, אבל שלא יצא מכאן, כן?" הוא שאל, והיא לא הבינה מאיפה הפתיחות הזאת כלפיה.

הוא מצידו הרגיש שהוא חייב לפרוק את זה, ולדבר אל מאיה זה כמו לדבר לדג, כי הוא יודע שהיא לא תספר.

"כ... כן, כן, בטח." היא ענתה.

"אמרתי לחבר שלי  לנשק אותה, רק כדי שאני אעבור - במקרה - לידם ואראה, ואז אני אפרד ממנה."

"רגע, אתה בעצם אומר ש..."

"זה אומר שאני לא רוצה אותה, שרק מצאתי תירוץ לזרוק אותה."

"כן, ברור." היא אמרה ותלשה גם היא חתיכת דשא מהאדמה. בראשה רק עברה לה הסיטואציה עם עידו ויסמין, ואולי עידו גם תיכנן תכנית כזו כדי להיפרד ממנה.

"תגידי, מה איתך? אני רואה שאת על-הפנים. מה קרה עם החבר?"

היא נאנחה וחייכה חיוך מאולץ "סתם שטויות."

"טוב," הוא קם וניער את מכנסיו, "אני הולך. ואל תתעצבני על החבר, למרות שגם אתן, הבנות, לא צדיקות."

היא חייכה חיוך מאולץ.

"איך קוראים לך?"

"מאיה." היא ענתה.

"טוב מאיה, ביי." הוא זרק לה חיוך והתקדם לעבר ביתו, היא הסתובבה אליו וקראה לו.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

"כן, פשוט רציתי לשאול אותך משהו." היא התקרבה אליו ואזרה אומץ ,"אם אתה, בתור בן, היית קובע עם חברה שלך ומבריז לה. ולא סתם מבריז, אתה נפגש עם ילדה שמתנהגת כמו..."

"זונה?" הוא שאל, ושוב המשיך את המשפטים של מאיה.

"משהו כזה. אז אם היית נפגש איתה והיא הייתה אומרת לך שהם לומדים ביחד, אבל לא ממש לומדים, אלא  'עושים הפסקה'.. אם היית עושה דבר כזה, וחברה שלך הייתה יודעת מזה, אז מה זה אומר? שאתה רוצה לזרוק אותה, כמו שעשית כשהבאת את החבר שלך לנשק את האקסית שלך."

"אכזרי יותר מדיי, לא ניראה לי שיש בן-אדם שיעשה את זה." הוא צחק.

היא האדימה, והוא הבין שהיא מדברת עליה.

"את האמת?"

"רק את האמת." היא אמרה.

"הייתי חושב שזה לא היה מקרי, ש..."

"שהוא בוגד בי?" הפעם היא זאת שמשלימה את המשפטים.

"כן." הוא אמר בשקט.

היא נשארה לעמוד והוא התקדם לעבר ביתו.

***

נעמה יצאה מהמקלחת כשהיא עטופה במגבת דקה, היא פתחה את הארון כדי לחפש פלסטר או תחבושת כדי להסתיר את החתכים.

"הנה" היא מילמלה והוציאה מתוך הארון חבילה של פלסטרים והדביקה על החתכים, שיכסה את הכל ושלא יראו רמז לכך שהיא חתכה.

היא הורידה את המגבת מגופה ונישקלה, המשקל לא מצא חן בעינייה, היא הזיזה אותו לצד ועמדה מול הראי הגדול - בוחנת את גופה מכל צד.

"נעמה." היא שמעה את אמה דופקת על הדלת, היא נבהלה ומיהרה לשים את המגבת על גופה, "את יודעת איפה מאיה?"

"לא." היא השיבה.

***

מאיה נכנסה לתוך הבית ורצה אל חדרה. אמה, שראתה אותה מזווית העין קראה לה, אך מאיה לא השיבה, היא רק רצה במדרגות ונעלה את דלת החדר.

היא שכבה על המיטה ונתנה לדמעות לזלוג על  פניה לשטוף אותם מהאיפור העדין ששמה, היא ניגבה את העיניים וראתה את הצללית והעיפרון הכחול ששמה בעיניה מרוחות על ידיה, היא נאנחה בליגלוג וניזכרה שעידו קנה לה אותם.

"הוא לא שווה את זה, מאיה." היא ניסתה להזכיר לעצמה אבל ללא הועיל, עיניה של מאיה האדומות הראו שעל מה שעידו עשה לה אי אפשר להתגבר.

היא ניזכרה ברועי וחשבה לעצמה שלמרות המקרה שקרה ביניהם, הוא אהב אותה אהבת אמת  והוא בחיים לא היה בוגד בה.

"הוא בוגד בי? הוא בוגד בי עכשיו?" היא מילמלה לעצמה ותמונות עלו בראשה - תמונות של עידו ויסמין.. אבל היא פקחה את עינייה בבהלה, לא רצתה לראות את זה.

***

בנתיים במטבח, לילי לא הבינה מה קורה לבנותיה הסגורות מהתקופה האחרונה. השקט גרם לה להרהר, אך השקט נקטע כאשר היא קיבלה שיחת פלאפון ממספר לא מזוהה.

"שלום," היא ענתה. "מי זה?"

"שגיב."

"אה, שגיב, איך אתה מרגיש? אתה רוצה את נעמה? אני..."

"לא!" הוא קטע אותה, "לא. רציתי לדבר איתך."

"איתי?" היא הופתעה.

"רציתי לשאול מה קורה עם נעמה. איך... איך היא מרגישה? את יודעת, מבחינת ההפרעות אכילה."

לילי נאנחה. "אני כבר לא כל-כך יודעת. חשבתי שאתה, שאתה יותר קרוב אליה ממני, יודע."

"אני יודע מה עובר עליה נפשית כי היא מדברת איתי על זה, אבל רציתי לדעת מה קורה בקשר לאישפוז."

"אתה בטוח שהיא לא שלחה אותך כדי לדבר איתי, לברר פרטים?"

"לא." הוא נירתע, "מה פתאום. אני רוצה לדעת, היא חשובה לי."

הוא היה כן, עד כדי כך שלילי הייתה מוכנה לשפוך את ליבה בפניו, "אני רוצה שהיא תתאשפז, שהיא תיגמור עם הסיפור הזה אחת ולתמיד, אבל היא לא רוצה."

"בתור מישהו שמביט מהצד אני... אני חושב שהיא חייבת." הוא בלע את הרוק, כאב לו לומר שהוא רוצה שהיא תתאשפז אבל לא הייתה לו ברירה אחרת.

לילי נאנחה וחשבה שאם הידיד הכי טוב שלה רוצה שהיא תהיה בריאה, נפשית ופיזית - אין ברירה, אלא, לקבוע אישפוז במחלקה להפרעות אכילה.