נעמה לא הייתה מופתעת, היא ידעה שזה מה שהולך לקרות, אבל התעצבנה עד מאוד. אביה סיים לדבר ויצא מהחדר בטריקת דלת, היא לקחה את אחת הכריות שהיו מונחות על המיטה וזרקה אותה על הדלת בעצבים.

***

"לא הייתָ צריך להגיד לה את זה עכשיו," לילי גערה בבעלה, אשר הסתכל על החדר של מאיה והתקרב אליו. הוא ראה אותה ואת עידו צמודים מאוד אחד אל השני.

"מאיה" הוא השתעל עד שגרם לשניהם להבחין בנוכחותו, עידו מיהר להתנתק ממאיה - "לילה טוב." הוא אמר ויצא מהחדר. למרות שהוריה ידעו שהם חברים, הוא לא הרגיש בנוח לידם.

כשיצא מהבית, הוא כתב למאיה הודעת טקסט - 'אני שמח שהכל בסדר עכשיו.'

***

הבוקר עלה ונעמה התלבשה לבית הספר, היא כבר הייתה מוכנה ורצתה לצאת מוקדם כדי לא להיתקל בהוריה, אבל הם כבר היו ערים. "אני הולכת," היא הודיעה.

"יש לך עוד זמן," אימה זרקה מבט על השעון ואמרה, "בואי תקחי את האוכל."

על השולחן היו מונחות שתי לחמניות, אחת לה ואחת למאיה. היא הכניסה אחת בתוך התיק ושתתה חצי כוס מים.

היא הניחה את רצועת התיק על כתפה, "ביי אמא." הודיעה, ויצאה מהבית והציצה לאחור, התקרבה לפח אשפה וזרקה בו את הלחמניה.

***

השעה הייתה עשר בבוקר, השיעור השלישי התחיל. המורה דיברה והסבירה על מלחמת העולם הראשונה, הייתה דממה בקרב התלמידים שלא העיזה לקטוע את דיבורה.

"אף פעם לא חשבתי ששיעור היסטוריה יכול להיות יותר משעמם מזה." שגיב, שישב ליד נעמה מילמל והסתכל על השעון כל מספר שניות.

"הזמן לא עובר." היא נאנחה והניחה את ידה על השולחן ואת ראשה הטתה הצידה לכיוון הדלת. הדלת, כמראה קסם, נפתחה וממנה יצאה ליאת שהתקרבה אל המורה ולחשה לה משהו באוזן.

שגיב הזדקף וחייך בליבו כשראה את ליאת, הוא קיווה שהתכנית תעבוד.

"ליאת?" היא שאלה בליבה וסרקה אותה שוב ושוב כדי להיות בטוחה שזאת באמת היא.

"נעמה, את יכולה לצאת." המורה אמרה.

"אני?"

"כן, נעמה, בואי." ליאת ענתה במתיקות שנעמה כלל לא אהבה. היא קמה מהכיסא ויצאה מהכיתה ממתינה לדברי ליאת. הן יצאו מבניין הכיתות ונשענו על הגדר בפתח בית הספר, "למה קראת לי?"

"רציתי לדבר איתך." ליאת ענתה, "את זוכרת את הפגישה הקודמת שלנו?"

"כן." נעמה קמה מהגדר והתיישרה.

"אני לא רוצה שתברחי לי שוב, אני רוצה שנדבר. את מוכנה להיות כנה איתי? אני חושבת שהשיחה הזאת תועיל לשתינו."

"כן," היא ענתה בשקט והרגישה שזה הזמן לפרוק הכל.

ליאת הייתה רזה וגבוהה, עם שיער חלק שלעיתים הייתה אוספת אותו לאחור והייתה נראית כמו דוגמנית אצילה. וכשהייתה לובשת מכנסי סקיני ג'ינס עם מגף ארוך ומשקפי שמש, זה היה ניראה כאילו שלפו אותה ממגזין אופנה נחשב. לדבר עם מישהי כזאת על נושא כמו הפרעות אכילה היה ניראה לנעמה כמו משימה בלתי אפשרית.

"תספרי לי קצת על עצמך, נעמה..." ליאת ביקשה, ומאותו רגע נעמה התחילה לדבר וליאת הקשיבה בסקרנות. היא הייתה כמו החברה הטובה שמקשיבה לכל. נעמה סיפרה לה על החברים, משפחה, על הרגעים הטובים ואפילו על העצובים, ובין היתר על הפרעות האכילה.

"אז ככה בעצם הכל התחיל?"

"אפשר לומר," היא אמרה, "תמיד רציתי להיות יותר טובה מכולם; בלימודים, בחברה ואפילו גם מבחינה חיצונית."

ליאת פצתה את פיה כדי לדבר, אבל הפלאפון שלה צלצל. "הלו? אוקיי... אני כבר באה."

"אני מצטערת, נעמה, אבל אני צריכה ללכת."

"אני רק רציתי לשאול אותך משהו," היא אמרה, מצפה בקוצר-רוח לשמוע מה קורה בענין האישפוז.

"אני מצטערת, מותק, אנחנו נדבר בפעם הבאה, קוראים לי דחוף." היא אמרה, "אבל שמעתי שאת לא מחבבת את שיעורי היסטוריה, אז אני מקווה שאת שמחה שקיבלת פטור מהשיעור." היא צחקה.

"כן, איך את יודעת שאני לא אוהבת היסטוריה?" היא שאלה, "נו בטח, הרי אין אף ילד שאוהב הסטוריה."

"אני דווקא בתור ילדה תמיד אהבתי את השיעור הזה," היא אמרה וסידרה את החולצה, "הידיד שלך אמר לי, אם אני לא טועה קוראים לו שגיב..."

"שגיב?" היא שאלה, "מה זאת אומרת, איך את מכירה אותו?"

"הוא התקשר אליי, את לא ידעת מִזה?" היא שאלה בהיסוס.

נעמה בערה מבפנים, "הוא ביקש ממך לבוא?"

"כן." היא אמרה והפלאפון שוב צילצל, "אני מצטערת, נדבר יותר מאוחר, להתראות!" היא יצאה מהשער ונכנסה לתוך המכונית שלה.

***

למאיה ולעידו הייתה שעה חופשית, שניהם ישבו יחד על הדשא. "אתה חושב ששמנתי?"

"לא," הוא צחק ונישק את ידה, "גם את כן את תמיד תישארי יפה."

"איך לא שמנתי אם אני בהריון?" שאלה, "אתה יודע, אפרופו הריון, אנחנו צריכים לדבר על זה עם ההורים שלי."

"את בטוחה?"

"מה זאת אומרת אם אני בטוחה? אתה רוצה שאני אפיל את התינוק?"

"לא, מה פתאום!" הוא נרתע, "התכוונתי אם את רוצה לספר להם את זה בשלב הזה של ההריון."

"אני חייבת," היא אמרה וקולה היה חסר ביטחון, "או שלא... אני כבר לא יודעת."

הוא לקח שוב את ידה, אחז בה חזק והניח על בטנה, "את מבינה שיש פה תינוק?"

"הוא עדיין לא תינוק." היא אמרה, "ואם זו תינוקת?"

"ואם אלו תאומים?"

היא צחקה, "אולי שמינייה!"

"ואם הם יהיו דומים לך, הם יהיו מדהימים, פנימית וחיצונית."

היא חייכה ונשמעה כמו אמא אמיתית; "אבל העיקר שיהיו בריאים."

העונה הראשונה של "אמא בת 16" עומדת להסתיים, ואחריה תעלה עונה שנייה. לכבוד פרק הסיום, אני רוצה את עזרתכם - למצוא שם/שמות לתינוק/תינוקת של מאיה.

אתם מוזמנים להציע כל שם שרק תרצו ולפני פרק הסיום נערוך מעין סקר ובו ייבחר השם. כל שם שתציעו אני ארשום כאן

בן הרפה את אחיזתו ביסמין. מזווית העין הוא ראה את המעיל והפלאפון שלו שאותם יסמין הביאה לו קודם. הוא לקח אותם ויצא מהבית.

היא הרגישה הקלה כשהלך, אבל בכל זאת - הפחד לא נעלם. היא אף פעם לא הרגישה כנועה לרגשות של בן ואף פעם לא הרגישה צורך לעשות את מה שהוא רצה. וכמובן, אף פעם לא התנהגו אליה באלימות.

***

עידו הלך לצד המדרכה בכביש שמוביל לביתו, היה קריר והחל לרדת גשם. הוא שם את הכובע של המעיל על ראשו, ורץ לעבר בניין נטוש עד שהגשם יחלוף.

***

נעמה עדיין נישארה לשבת ליד המקלט. השמיים החשיכו, נהיה קר יותר, אבל היא לא הייתה מוכנה לחזור לביתה. מאידך היא פחדה, לא היה כמעט אף אחד בחוץ ומנורות התאורה שהאירו את הרחוב הבהבו עד שכבו.

"אולי כדאי שאני אלך למקום אחר," מילמלה בליבה וקמה על רגליה, אבל כששמעה קולות מוזרים כשל צעדים מתקרבים לעברה, היא קפאה במקום וליבה פעם בחוזקה עד שהיא יכלה לשמוע את פעימותיו.

***

עידו נעמד לצד הבניין וראה שזה מקלט עם ציורי ילדים על כותליו, הוא סרק אותו מרחוק והתקרב לשם. הוא ראה צללית של מישהו, צללית שהתרחקה לאחור ברגע שהבחינה בעידו.

"לא, רגע!" עידו קרא והתקרב לאותה צללית, "הכל בסדר?" הוא שאל. הוא חשב שזה אחד מאותם ילדים חסרי בית ורצה לעזור. הוא התקרב אליו ואחז בידו, "עזוב אותי!".

הקול היה לו מוכר, "נעמה?" הוא שאל.

גם נעמה זיהתה את הקול, "עידו..." היא אמרה בהקלה. "הבהלת אותי."

"מה את עושה פה?" הוא שאל, מוריד את המעיל שלו ועוטף את נעמה. הוא האיר את המקום בעזרת הסלולארי שלו כדי שיוכלו לראות יותר טוב אחד את השניה.

"עשיתי סיבוב קצר..." שיקרה.

"בואי, אני אקח אותך הביתה. הגשם פסק."

"לא, זה בסדר" נרתעה, "אני אלך עוד מעט."

"זה מסוכן," הוא סירב, "בואי."

"מה אתה עשית כאן?" היא שאלה ונענתה לבקשתו, הם הלכו לביתה יחד.

"אה..." הוא הירהר. אם יגיד שהיה אצל יסמין, רוב הסיכויים שהיא תגיד למאיה, הרי היא אחותה. "גם אני הסתובבתי פה."

הם הגיעו לבית שלה, עידו דפק בדלת אבל נעמה פתחה את הדלת, "זה הבית שלי, אתה זוכר?" היא ציחקקה, אבל החיוך נעלם כשראתה את הוריה עומדים אחד מול השניה, נואשים.

"איפה היית?!" שניהם קראו והסתכלו על נעמה המבוהלת.

"היא חיכתה עד שיפסק הגשם, לא ראיתם איזה גשם היה?" עידו ענה בהגזמה וליבן את העניינים כי העדיף שלא יכעסו על נעמה עוד יותר, "אני גם צריך לחזור לבית שלי, לילה טוב." הוא חייך אליהם והתכוון לצאת, אבל ראה את מאיה מציצה עליו מהקומה העליונה. "אני יכול ללכת לשירותים?" הוא שאל, והם ענו בחיוב.

הוא עלה במדרגות, לכיוון השירותים, אבל למעשה הוא לא הלך לשירותים, אלא לחדר של מאיה. "אנחנו צריכים לדבר."

"לא," ענתה, "אנחנו לא." היא אמרה בקרירות ופצתה את פיה כדי לומר לו ללכת, אבל היא הרגישה שהיא חייבת להקיא, היא התקדמה אל השירותים ואטמה את פיה בעזרת כף ידה. "אתה יכול ללכת?"

"מה קרה? את בסדר?" הוא שאל בבהלה.

היא רצתה להגיד לו שיעזוב, אבל הכל עלה. היא הרימה את כיסוי האסלה והקיאה.

הוא הסתכל עליה בתחושה מעורפלת, זו הפעם הראשונה שהוא באמת הרגיש שיהיה לו ילד, או ילדה. הוא חייך.

"ביקשתי שתלך." היא הייתה חיוורת.

"את מקיאה כבר הרבה זמן?"

"אני בהריון, שכחת?" היא שאלה בציניות.

"תיהי רצינית רגע. אני רוצה שנהיה יחד, זה התינוק שלנו." הוא התקרב אליה והחזיק את ידיה בעדינות.

"הוא לא שלך. אתה יודע מי האבא."

צמרמורת הייתה בגופו, הוא הרגיש שסוּפַה חלפה על פניו. הבעת פניו המאושרת השתנתה. הפעם זה היה הוא שרצה ללכת. הוא צעד לאחור אך הוא עדיין ליווה את מאיה במבטיו.

היא הרגישה רע שאמרה את זה, היא לא התכוונה. היא רצתה שהם יגַדלו יחד את הילד, וידעה שעידו יהיה כמו האב הביולוגי שלו.

"רגע, עידו." היא אמרה והתקרבה אליו, "אני לא התכוונתי, עידו, חכה!" מאיה תפסה את ידו בכל כוחה, למרות שהייתה חלשה. "אני מצטערת."

"את מצטערת?"

"כן, אני מצטערת!" עיניה, שהסתכלו במבט אוהב על עידו, התחילו להאדים ולהיות מבריקות מהדמעות שזלגו על לחייה החיוורות.

שניהם היו מלאי חרטה, עמדו אחד מול השני עד שמאיה עשתה את הצעד הראשון וחיבקה את עידו ולחשה לו שהיא מבקשת סליחה.

הוא עזב אותה כשהיא התחילה להתנשף, "מאיה, את בסדר?"

"כ... כן." היא נשמה נשימות עמוקות וישבה על הכיסא שהיה צמוד לקיר.

"את צריכה לנוח, אני לא אסכים שתרגישי רע. זה מסוכן לך ומסוכן לתינוק." הוא מילא לה כוס מים קרים והגיש לה, היא החזיקה את הכוס וחייכה.

"מה?" הוא שאל.

"אתה תהיה אבא מקסים."

***

"אני הולכת לישון." נעמה אמרה והתקרבה למדרגות.

"את לא הולכת לשום מקום," אביה לגם מכוס הקפה שהחזיק ביד וקרא, "בואי לפה."

"אני עייפה, אפשר לדבר מחר?" היא רצתה להתחמק מזה, "זה דחוף?"

"את מוכנה לבוא רגע?"

היא התקרבה אליו בלית ברירה וישבה מולו ולצד אימה.

"שני דברים, דבר ראשון זה שאנחנו צריכים לדבר על מה שהיה היום, דבר שני..."

הוא המשיך לדבר, אך נעמה קמה מהכיסא והרגישה חסרת ביטחון מולם, אבל הייתה חייבת לפרוק את רגשותיה. "אתם לא תכריחו אותי לעשות כלום" היא אמרה ורצה לחדרה.

אביה קם מהכיסא, המום מההתנהגות שלה והתקרב אליה, אבל לילי עצרה אותו, "נדבר איתה מחר, שניכם עייפים וסתם יהיה ריב."

"שום מחר ושום נעליים!" הוא סירב ועלה לחדרה.

"ההתנהגות שלך בלתי נסבלת, נעמה" הוא נכנס לתוך החדר ואמר, "ואת תלמדי לכבד אותנו, אנחנו ההורים שלך!"

היא לא ענתה, רק עמדה במקום. לילי באה אחריו וניסתה להרגיע אותו, אבל ללא הועיל.

"את לא יוצאת מהחדר הזה, חוץ מללכת לבית הספר, עד לתחילת השבוע הבא," הוא אמר, "עד לאישפוז."

אני אשתדל להעלות את הפרק הבא ביום שבת. אני מצטערת על הפרק, לא מושקע כל-כך, אבל היי! עמדתי בזמן, אמרתי שיהיה פרק היום וקיבלתם