"אמא, אבא?" נעמה המופתעת שקעה בתוך הכיסא הגדול, "מה אתם עושים כאן?"

"מה אנחנו עושים כאן?" אביה שאל את אותה השאלה והפנה אותה כלפי נעמה, "או שאולי אנחנו צריכים לשאול; מה את עושה כאן?"

"אני..." בין הבילבול וההפתעה הלא צפויה ולא נעימה, היא ניסתה למצוא תשובה שתצדיק את שהותה בחדר של ליאת, ואילו ליאת הבינה את המתרחש ומיד ניסתה לבוא לעזרת נעמה.

"דיברנו," ליאת אמרה בקול שקט בעוד שניסתה להרגיע את ההורים, אבל אביה לא היה רגוע כלל.

"ליאת, את לא מבינה שהיא כאן על חשבון הלימודים, ואני לא מסכים לזה."

"נכון, אבל..."

"שום נכון או אבל, זה לא בסדר." הוא נזף בליאת ומיד אחר כך הוא פנה לנעמה; "את באה עכשיו הביתה."

"אבא..." היא ניסתה להשחיל מילה ולצודד בליאת.

"עכשיו!" הוא אמר בעצבים ויצא מהחדר. נעמה קמה מהכיסא והסתכלה על ליאת במבט שאומר 'תודה', ליאת חייכה בהבנה וצפתה בהם עוזבים את החדר.

הם יצאו מהבניין ונכנסו למכונית, שררה דממה. אביה כיוון את המראה והביט דרכה על נעמה שנראתה מוטרדת.

"את חייבת לנו הסבר, נעמה, מה עשית אצל ליאת?"

"היא כבר אמרה לך. אנחנו דיברנו."

"אני יודע שדיברתן, לא חשבתי שעשיתן משהו אחר. אם אני אחדד את השאלה, אז - מה עשית שם במקום ללכת לבית הספר?"

"יש היום גם ככה יום קצר, זה יום שישי, אנחנו משתחררים ב..."

"אם זה יום קצר אז זה אומר שאת לא הולכת ללימודים?" הוא היה נשמע עצבני.

היא לא ענתה.

"אני מבין שאת לא רוצה לענות. וזה בסדר, כן?" הוא אמר במעט ציניות, "אולי תחשבי על זה הרבה בזמן שתיהי מרותקת."

היא בערה מבפנים, היא הייתה כל-כך עצבנית עד שרצתה להרים את קולה ולצעוק עליו. היא רצתה להראות לו שלא כדאי לו להתעסק איתה ושלא יאיים עליה ויפחיד אותה בעונשים. אבל היא ידעה שתשלם על זה ביוקר.

היא התיישרה ונשענה על המושב, פותחת את החלון למחצה ונותנת לרוח הקרירה לחדור לעצמותיה.

***

מאיה חזרה מבית הספר והגיעה לפתח ביתה. היא פתחה את התיק והוציאה משם צרור מפתחות, על מפתח אחד הייתה מדבקה ועליה רשום 'בית', היא מיהרה לפתוח את הדלת ולרוץ לשירותים. זו הפעם השנייה השבוע שהבחילות מגיעות באופן קבוע.

כשסיימה, היא הסתכלה על גופה במראה וחייכה חיוך קטנטן, היא הביטה על הבטן שהלכה וגדלה עם הזמן.

***

הדלת ניפתחה בעצבים וממנה יצאו נעמה והוריה.

"אבא..."

הוא הוריד את המעיל ותלה אותו על הוו שהיה בפתח, "את בעונש, לא? לחדר." הוא אמר בקול הקשוח שלו.

"רק רציתי להגיד לך למה הלכתי לליאת, רציתי לשאול אותה משהו שאני יודעת שלא אקבל את התשובה מכם."

"אני משער שאני יודע מה רצית לשאול."

"אז אתה יכול להבין למה הייתי סקרנית והלכתי לשם."

"זה לא משנה, הסקרנות הזו יכולה לחכות. עשית פה שני דברים חמורים; לא הלכת לבית הספר, ופעלת מאחורי גבינו כשהלכת לליאת."

היא נאנחה בעצבים, "זה לא שעשיתי משהו רע! אם כבר, אתם אלו שעושים לי רע, זו זכותי לדעת את הדברים האלו, הם קשורים אליי," היא צעקה ועלתה במדרגות לחדרה, "אתם ההורים הכי גרועים בעולם!" היא טרקה את הדלת ושכבה על המיטה כשהיא מציפה את הכר בדמעות.

***

"מה, עוד פעם הקאת?" לילי ראתה את האור דולק בשירותים, היא התקרבה וראתה את מאיה מנגבת את פיה.

"הבהלת אותי. לא ידעתי שאתם כאן."

"הקאת?" היא שלחה מבט אל האסלה.

"כן," היא אמרה, למרות שהייתה רוצה לומר שלא הקיאה, אבל הריח ושאריות הקיא הסגירו את התשובה.

לילי התקרבה לביתה ונגעה לה במצח, "אין לך חום, אבל את מרגישה טוב? כבר תקופה שאת מקיאה."

"כן." היא ענתה ולא הבינה איך האינטואיציות הנשיות של אמא לא ידעו שעובר על מאיה משהו.

"אני אכין לך משהו חם לשתות?"

"לא." היא ענתה, "אמא, זה בסדר אם עידו יבוא היום לארוחת ערב?"

"בטח, אין בעיה."

לילי יצאה ומאיה נישארה בשירותים, מסתכלת במראה ואומרת לעצמה, "היום זה יקרה. היום הם ידעו עלייך." היא חייכה וליטפה את בטנה.

היא יצאה מהשירותים ונכנסה לחדר, סוגרת את הדלת בשקט ומחייגת לעידו; "עידו," היא אמרה, "אמרתי לאמא שלי שאתה בא אלינו היום לארוחת ערב. אני רוצה..." היא אמרה ונאנחה, "אני רוצה לספר להם על ההריון."

יום עצמאות שמח! :)

ראיתי את התגובות שלכם בפוסט הקודם ואני רוצה להודות לכם על ההבנה עם כל הלחץ של הבגרויות, אני מבטיחה לפצות אתכם על זה אח"כ. יום נעים שיהיה לכולם

"זה לא יכול להיות," נעמה נכנסה לכיתה כרוח סערה וישבה ליד שגיב, "אתה דיברת עם ליאת?"

"מה?" הוא גירד את ראשו כמחפש תשובה ראויה.

היא נאנחה ויישרה את דפי המחברת בעצבים. הצילצול נשמע ונעמה יצאה מהכיתה, שגיב התקרב אליה ועצר אותה, "אני דואג לך."

"היית מראה לי שאתה דואג לי יותר אם לא היית עושה דברים מאחורי הגב שלי."

"זה לא בכוונה רעה!" הוא הצטדק, "אבל זה לא עזר?"

זה בהחלט עזר, היא חשבה בליבה, אבל לא אמרה דבר.

***

יום הלימודים עבר ויום שישי הגיע. נעמה חיכתה כבר מאתמול לשאול את ליאת לגבי האישפוז, אבל היא לא התקשרה ומאז הן לא התראו.

הלימודים מסתיימים בשעה 13:00 ביום שישי, והיא הייתה בטוחה שהיא תבזבז זמן רב ותגיע מאוחר לביתה אם תלך אחרי יום הלימודים, אז היא החליטה לא ללכת לבית הספר - וזאת מבלי שאף אחד ידע.

היא הלכה מוכנה ללימודים; לבשה את חולצת בית הספר והלכה עם ילקוט, אבל ברגע שיצאה מהבית היא תפסה מונית ונסעה לליאת.

כשהגיעה היא דפקה על דלת חדרה אבל הדלת הייתה נעולה.

"אני אחכה לה כאן," היא מילמלה וישבה על הספסלים שהיו צמודים לקיר. רגליה רעדו, אולי מקור ואולי מפחד, היא בחנה את המקום היטב והצטמררה רק מהמחשבה על אישפוז. הדלת הראשית של הבניין נפתחה וממנה יצאו שתי נערות שהיו חיוורות כסיד וצנומות כשלדים מהלכים. עינייה ליוו אותן. הן המשיכו ללכת במסדרון ונכנסו לחדר בקצהו. נעמה ידועה בתור נערה סקרנית, סקרנותה גברה והיא נכנסה לאותו החדר שאותן שתי הבנות נכנסו אליו.

החדר היה גדול, במרכז היו שולחנות גדולים וארוכים עם סכ"ום ומפיות עליהם, ומסביב היו שולחנות ולצידם אנשים שמגישים אוכל. החדר היה מלא, ורוב האנשים שראתה היו בנות והן היו רזות עד מאוד. היא הסתכלה על ילדה שניראתה מוכרת, היא התקרבה אליה ואותה ילדה חייכה, "נעמה?" היא שאלה.

"מירב," היא ניזכרה בשמה וברגע שבו הן נפגשו - זה היה אצל ליאת, בפגישה הראשונה.

"מה את עושה כאן?" מירב שאלה.

"אני, את האמת, אני לא יודעת. באתי לפה כדי לדבר עם ליאת." היא אמרה וסרקה את המקום בעניין רב.

"את הולכת להתאשפז?" היא שאלה.

היא לא ענתה, אלא רק הביטה במגש שמירב החזיקה, הייתה שם כוֹס עם שתיה חמה ושתי צלחות; האחת עם חלב ודגנים, והשניה עם ירקות וגבינות. היא זרקה מבט על המגשים ששאר הבנות החזיקו וראתה את אותו הדבר.

"זה מה שאנחנו אוכלות בארוחת הבוקר." מירב אמרה כאילו קראה את מחשבותיה של נעמה.

"ומי שלא רוצה לאכול?"

"את חייבת," היא ענתה, "מגישים לנו במגשים את האוכל ומשגיחים עלינו בשבע עיניים, אם את לא מסיימת את הכל או שאת זורקת את האוכל - מביאים לך מגש חדש ואת חייבת לאכול את כולו."

"יש בנות שמקיאות אחרי זה?"

"כן," היא אמרה, "אבל הם מגלים מי מקיא."

"איך?"

"הם לא טיפשים," היא הניחה את המגש שלה על אחד השולחנות הקרובים והחזיקה ביד של נעמה, "כשאת מכניסה את האצבע לפה הקיא נוגע בכף היד שלך, הקיא הוא חומצי אז ברגע שהוא נוגע ביד יש לך סימנים של כוויות."

נעמה החזירה את ידה בפחד והסתכלה על הנערות, "כמו זאת למשל?" היא שאלה והביטה על ילדה מסויימת שעל ידיה היו סימנים לבנים וארוכים כמו יובש.

"בדיוק," היא אמרה, "אבל אצלה זה עוד נורמאלי, יש פה בנות שאצלן זה הרבה יותר גרוע."

"ואת... את גם מקיאה?" נעמה שאלה.

היא לא השיבה, אלא רק לקחה את המגש וישבה עם נעמה בשולחן אחר.

"תספרי לי על כל העיניין הזה; על האישפוז, האנשים פה..." נעמה ביקשה ומירב סיפרה לה הכל, אבל השיחה נקטעה כשליאת התקרבה אליהן.

"אני רואה שהכרת חברה," ליאת אמרה בחיוך כן ואמיתי לנעמה.

"ליאת," היא נבהלה, "אני מצטערת. זה בסדר שאני פה?"

"כן, מותק," היא חייכה, "זה בסדר."

"אני יכולה לדבר איתך?"

"בוודאי." בדרכן לחדר של ליאת נעמה ראתה את כל הבנות הרזות שראתה עד כה באינטרנט והייתה בטוחה שהשתמשו בפוטושופ, שזה לא אמיתי, אבל עכשיו היא גילתה שזו האמת. הן ניראו לה כמו רוח רפאים אבל זה לא הפריע לנעמה לאהוב את המראה הזה.

"כן נעמה, על מה רצית לדבר?" ליאת פתחה את הדלת עם מפתח אחד משלל המפתחות שהיו בצרור בתיקה. "את לא אמורה להיות בבית הספר עכשיו?"

היא חייכה חיוך נבוך והמשיכה בשלה, "ההורים שלי דיברו איתך על אישפוז?"

"כן."

"הם קבעו תור לאישפוז?"

ליאת נאנחה והתיישבה בכיסא שחור גדול במרכז השולחן, היא הרכיבה את משקפי הראייה שלה והסתכלה על נעמה, "על זה את צריכה לדבר עם ההורים שלך."

"אני רק רציתי לדעת-"

"אני מצטערת," היא קמה והתקרבה לנעמה, "אבל אסור לי לדבר על זה. תשאלי את ההורים שלך, אם הם קבעו את צריכה לדעת מזה במוקדם או מאוחר."

'זהו זה, הלך עליי...' היא חשבה, ומעצם המחשבה דימעה זלגה על לחייה החיוורות. "אז אני כן מתאשפזת?"

"מה קרה?" ליאת שאלה ומזגה לה כוס מים קרים.

נעמה ישבה בכיסא ולגמה מהמים, "אני מפחדת." היא אמרה בשקט.

"איך את מפחדת ואת עדיין לא עברת את זה? יש כאן ילדים שמתאשפזים בפעם השניה או השלישית והם באים יותר רגועים מפעם לפעם."

"מה יעשו לי פה?"

"נטפל בך. את חולה עכשיו, אנורקסיה זאת מחלה, אמנם לא כמו שפעת אבל צריכים להחלים מזה."

"אני לא חולה, אני לא צריכה את זה... אני בריאה לחלוטין."

ליאת התכופפה והסתכלה לנעמה בגובה העיניים, "אם היית 'בריאה לחלוטין' כמו שאמרת, את חושבת שהיית נמצאת כאן עכשיו?" שאלה, "ההליך הראשון שצריך לעשות זה להבין בראש ובראשונה שיש לך הפרעות אכילה, אחרת את לא תצליחי להירפא."

"ליאת, צריכים אותך." אחת המזכירות נקשה בדלת וקראה לליאת. היא קמה, "חכי כאן, אני כבר באה." ליאת אמרה ופתחה את הדלת. עמדו שם שני אנשים שהיו מוכרים היטב לנעמה, הם הטו את ראשם הצידה והסתכלו עליה בהפתעה.

"אמא? אבא?" היא שאלה.

אני יודעת שכבר אין לכם כוח לשמוע ממני למה לא עדכנתי ולמה לא כתבתי פרק, אבל חשוב לי שתדעו שכשאני לא מעדכנת יש סיבה. ואם אתם חושבים שזה חופש, אז יש לי הרבה זמן לכתוב.. אתם טועים, רוב החופש לא הייתי בבית, וכשהייתי בבית למדתי לבגרויות. חוץ מפעם או פעמיים לא יצאתי לבלות קצת, הייתי ממש עסוקה.

אני יודעת שזה לא תירוץ,אבל אני מקווה שתבינו.. ניגמר לי החופש בטיל, איך היה שלכם?