היי, קודם כל כמו ששמתם לב, לא כתבתי פרק כבר הרבה זמן. התפלאתי לראות בתגובות הקודמות שיש כאלו שחשבו שעזבתי, בחיים לא. עכשיו זו התקופה הכי עמוסה שלי, מאז שאני התחלתי ללמוד לא הייתה לי תקופה כזו עמוסה, בחיי. אז אני רק מצפה שתבינו קצת את העומס, הפרק הזה מטיוטא כבר לפני כמה שבועות ולא היה לי זמן לפרסם אותו.

ב20 ביוני, כשתצאו לחופש ותצפו שאני אכתוב פרקים אז... זה יגיע באיחור, כי יש לי בגרויות גם בחופש. אני הכי מצטערת שלא פירסמתי את הפרק קודם, אבל לא הייתה לי ברירה.

אני חושבת שהפרק לא משהו, אולי אפילו בין הגרועים... אני באמת מצטערת, אין לי זמן..  יש דיבורים על הוצאה לאור של הסיפור, וואוו... איך הסמקתי, אתם יודעים איך להחמיא! תודה לכם, אבל אני רק בהתחלה, כשהתחלתי לכתוב זה היה רק לשם הנאה ותו לא, מעין תחביב כזה, וכשהבלוג הגיע לפעילים הייתי בשמים, שמחתי כל כך, אבל מפה ועד להוציא אותו לאור הדרך עוד ארוכה..

אמא בת 16 - פרק 40.

השומרים אחזו בנעמה והובילו אותה אל תוך הבניין. בינתיים במחלקה, הוריה של נעמה נישארו היסטרים ולחוצים, "איפה היא?" מדי פעם לילי פלטה בעצבים.

"אנחנו נמצא אותה," ליאת הרגיעה בכל פעם שזיהתה לחץ.

"הנה היא, היא שם!"  לילי התקרבה לחלון שמשקיף על הכניסה, היא ראתה את נעמה מובלת לתוך הבניין.

"איפה היית? את יודעת כמה דאגנו לך? שלא תעזי לעשות דבר כזה שוב!" נעמה הגיעה למחלקה וראתה את החבורה מתנהגת ביחס לא אוהד כלפיה. אביה לא פצה את פיו, אבל נעמה ראתה שהוא לא ראה את זה בעין יפה.

***

מאיה פתחה בריצה והתקדמה במהירות אל שער בית הספר. "תן לי לצאת," היא פנתה לשומר שסירב לתת לה לצאת מכותלי בית הספר, "נו, אני רוצה ללכת מפה!" היא אמרה בעצבים, מנגבת את הדמעות שמיהרו לזלוג על לחייה.

"את לא יכולה," הוא אמר.

"זה בסדר," עידו התקרב לשם וסימן לשומר לא להתייחס לדבריה, הוא חיבק את מאיה והיא ניסתה להשתחרר ממנו, אבל הוא החזיק אותה חזק ונתן לה הרגשה שהוא שומר עליה וששום דבר רע לא יקרה לה. בגלל מה שקרה והתחושה המעורפלת, הלא-ברורה, היא הרשתה לעצמה לפרוק את העול מעליה ולבכות בזרועי עידו.

"איך הם יודעים?" היא הסדירה את נשימתה וניגבה את הדמעות שזלגו במהירות, "איך? לעזאזל, איך?!"

"ששש..." הוא לחש לה בשקט וליטף את ראשה.

"אל תגיד לי 'ששש...'! אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו?" היא התעצבנה.

"אני יודע." הוא אמר והרים את ראשה של מאיה בעזרת כף ידו, "אבל לא בוכים על חלב שנשפך, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור."

מאיה סובבה את פניה הצידה ונאנחה בעצבים, אבל היא ידעה שעידו צודק - אי אפשר לשנות את מה שקרה. כל תלמידי בית הספר יודעים והם לא ישכחו את זה מחר או מחרתיים, להפך - זה רק יגרום לצמיחת הרכילויות ולהפצה מהירה של השמועות. וכמה שזה שכואב, אי אפשר לעשות דבר...

***

השעה הייתה מאוחרת, הערב ירד ונעמה נישארה לבד בחדר. הוריה ושגיב עזבו את המקום, לאחר שהטיפו לה שמה שעשתה היה מעשה ילדותי ושטותי, ושרית גיבתה את דבריהם כשאמרה שמעכשיו השמירה עליה תהיה גדולה יותר וישגיחו עליה מקרוב.

נעמה שהתה בחדר בתוך המחלקה, היא ישבה על אחת המיטות הריקות, ששיערה לעצמה שהיא לא שייכת לאף אחד - שתי המיטות האחרות היו עמוסות בבגדים והשידות שהיו לצידן היו מלאות בחפצים אישיים.

היא הניחה את המזוודה על המיטה וישבה בסמוך אליה, היא התחילה לפרוק את המזוודה. לרגע היא עצרה ונישענה לאחור, מצפה לפגוש את חברותיה לחדר.

באותה השניה שנעמה התנערה ממחשבותיה וחזרה לסדר את המזוודה, הדלת נפתחה וממנה נכנסו שתי בנות.

כשהראשונה ניכנסה לתוך החדר, נעמה חייכה בהקלה והתקרבה אליה. הילדה שנכנסה זיהתה את נעמה מיד, היא חיבקה אותה ושאלה לשלומה.

"מירב!" נעמה אמרה והתנתקה מהחיבוק - זו הייתה מירב, הנערה שאותה נעמה פגשה בפגישות השונות עם ליאת.

"אני לא מאמינה, מה את עושה כאן?" מירב שאלה.

"כניראה שלא בשביל להנות..." היא מילמלה באכזבה, אך שינתה את הטון; "נו, אז מה איתך? מה העיניינים?"

"הכל טוב, אבל תעזבי אותי רגע, מה את עושה כאן?" היא אמרה והתקרבה למיטה של נעמה, "לא ציפיתי לראות אותך פה."

"גם אני לא ציפיתי להגיע לכאן, ניסיתי לברוח אבל זה לא עבד."

הנערה השלישית, שחולקת את החדר יחד עם נעמה ומירב, צחקה לנוכח דבר נעמה על ניסיון הבריחה, "למה ניסית? זה היה ברור שלא תצליחי. את יודעת כמה אנשים מנסים לברוח ולא מצליחים?" היא התקרבה לנעמה והגישה את ידה כאות היכרות, "ונסה."

"היי ונסה," נעמה אמרה בבילבול, מרוב ההתלהבות שראתה את מירב, ושהיא זו שחולקת איתה את החדר לתקופה הקרובה, היא שכחה לראות עם מי עוד היא חולקת את החדר.

לונסה היה שיער בלונדיני קצר עם פסים אדומים ושחורים, היא לבשה מכנס טייץ קרוע וחולצה רפויה מעט גדולה, היא התאפרה בכבדות, עיניה היו מלאות באיפור בגוון שחור. זו מישהי שממבט ראשון נעמה לעולם לא תתקרב אליה, היא שונה ממנה בכל התחומים האפשריים.

זאת בניגוד למירב, שחוץ מתכונות האופי הדומות, הן היו דומות גם מבחינה חיצונית.

"אף אחד לא הצליח לברוח, וגם לא יצליח." היא אמרה. היה לה גוון קול חד, היא הייתה נישמעת כמו מישהי שלא דופקת חשבון לאף אחד, שהיא זו שקובעת את המילה האחרונה אם תירצה ואם לא.

"ניסית?" נעמה שאלה.

"אין אחד פה שלא ניסה."

"כן." מירב הסכימה איתה, "אבל היי, אבל תבאסו את האווירה, אנחנו נבלה פה את הימים הקרובים יחד," היא חייכה ועזרה לנעמה לסדר את הבגדים.

***

מאיה הצליחה לשכנע את השומר לאפשר לה לשתחרר לביתה מוקדם, עידו הצטרף אליה והם הלכו יחד לשכונת המגורים שלהם.

"בוא נתערב שמחר כולם ידעו על ההיריון, כולם." היא אמרה והחזיקה מספר מטבעות ביד, הם קנו לעצמם גלידה וישבו על הדשא.

עידו נגס בגלידה והסתכל על מאיה, "ידענו שהם ידעו על זה בסופו של דבר."

"אבל לא ידעתי שזה יגיע כל כך מוקדם."

"אנחנו ביחד בזה, תיזכרי, יש לך את התמיכה שלי, ויותר חשוב יש לך את הגיבוי של ההורים שלך."

***

כשהבוקר עלה, מאיה התעוררה בחוסר חשק ללימודים. היא לבשה חולצה לבנה ובחנה את עצמה במראה, הבטן גדלה קצת, היא רצתה שתיעלם, אבל כשנזכרה שהתינוק שלה נימצא שם היא שינתה את דעתה. פתאום הביטחון עלה, 'התינוק הזה שלי ורק שלי, אף אחד לא יעיז לגרום לי לא לאהוב אותו. שיצחקו כולם... שימותו.'

היא פיזרה את שיערה, הניחה את רצועת התיק על הכתף והלכה לבית הספר.

כשניכנסה לבית הספר היא ראתה ילדים בודדים מסתכלים עליה ומתלחששים ביניהם, אבל בכל זאת היא הלכה בביטחון מלא, היא ישרה את גבה וניכנסה לתוך הבניין.

"מאיה," היא שמעה את המורה קוראת לה.

"כן?" היא הסתובבה והתקרבה אליה.

"רציתי לדבר איתך, זה בסדר?"

היא נאנחה, שיערה לעצמה שהיא יודעת על מה, "כן."

"בואי," היא לקחה אותה לחדר המורים, וכשניכנסה לשם המורים הפנו את מבטם כלפיה, כניראה שהשמועה התפשטה יותר מהר משחשבה. המורה לקחה אותה לצד, למקום שבו אף אחד לא רואה או שומע אותה.

"אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל מדברים על זה ש..."

"שאני בהריון." היא השלימה את המשפט. פתאום היא לא הרגישה מבוישת, אולי בגלל הסיבה שכולם יודעים על ההריון ואין לה סיבה להסתיר את זה.

"כן," היא הופתעה מהכנות הישירה, "וזה נכון?"

"כן."

"את הפתעת אותי, את לא ניראית לי מישהי שמוכנה לקיים יחסי מין בגיל צעיר."

"לא עשיתי."

"מה זאת אומרת?"

"זה לא היה מרצון."

המורה שתקה ברגע, פניה החליפו צבעים, היא נהייתה חיוורת בשניה. "אוי, איך לא ידענו על זה? אני מצטערת."

"אני יכולה ללכת?" מאיה שאלה, היא הרגישה שחודרים לה לפרטיות יותר מדי. ברגע שהיא הסתובבה לאחור, היא ראתה את יסמין עומדת צמוד לקיר ומקשיבה לשיחה.

"מה את עושה כאן?" מאיה שאלה בעצבים, "מה את חושבת שאת עושה?"

"אה," היא מילמלה וחשבה מה לומר, "מאיה, אני מצטערת לשמוע." היא שינתה את הנושא.

מאיה לא התייחסה והמשיכה ללכת, אבל יסמין עצרה אותה, "חכי רגע, מאיה, אני באמת מצטע... לא ידעתי שזה מה שהיה, אחרת לא הייתי אומרת לכולם על ההריו..." ליסמין לא היה אכפת אם היא נאנסה או לא, היא רק רצתה להיראות טוב בעיניי מאיה, וכשדיברה וניסתה להתחבב על מאיה, היא פלטה דברים שמאיה לא הייתה אמורה לשמוע.

"מה?" היא נעצרה במקום, "יסמין, איך את קשורה לזה?"