"תודה שבאת, ממש עזרת לי," טל הניחה ארגזי אוכל אחד על השני, בכניסה למרכז סיוע לנזקקים.

"בכיף," דודי דחס מנות אוכל בתוך קרטון, "אבל בשביל מי אנחנו מכינים את כל זה?"

"אנשים שאין להם מה לאכול," הסבירה, "הזמן הפנוי שיש לי להתנדב הוא רק בשבת, אבל הבטחתי לעשות את זה השבוע, אתה הצלת אותי עכשיו." אמרה בהקלה כשהם סיימו, לא היה צריך יותר ממבט אחד כדי להבחין שהשאירו את המקום מבולגן, היא עברה על ערימת ניירות, ארגזים ואפילו שאריות אוכל, אבל הניילון הנצמד שהיה מונח על הריצפה, גרם לה למעוד וליפול על דודי. היא ניסתה להתרומם אבל קיבלה מכה ברגל שהפריעה לה להתיישר.

"תראי מה קרה לך," הוא קלט בזווית העין סימן כחול על רגלה, "יש פה קרח? זה מתחיל להתנפח."

"זה בסדר," היא הסתכלה לתוך עיניו, כעת היא הייתה יכולה לקום אבל נישארה באותה סיטואציה, לא זזה ממקומה.

הם היו צמודים אחד לשניה, היא הניחה את ידה על החזה שלו ויכלה להרגיש את נשימותו. גופה רעד וליבה פעם עד שפחדה שיוכל להרגיש זאת בעצמו, היא עצמה את עיניה והתקרבה אליו, מנשקת את שפתיו אבל הוא סובב את פניו, "מצטער."

"לא, אני מצטערת," היא קמה מעליו במהירות, מרגישה מטופשת, "אתה יכול ללכת, אני אסגור פה." היא הפנתה אליו את גבה, עוצמת את עיניה מחשש שתתחיל לבכות. הוא הניח את ידו על כתפה וסובב אותה אליו. "טל," אמר בשקט, "אני פשוט לא יכול."

היא עצרה במקום ולקחה נשימה עמוקה, לוקחת את המפתח ומסתובבת חזרה אליו, "אני אנקה פה אחר-כך, בוא נלך."

הוא שתק, העדיף לא ללחוץ עליה ולגרום לה אי נוחות, "איך שאת רוצה."

כל הדרך לביתה היא תהתה למה עשתה את זה, למה היה לה את הדחף לנשק אותו ומדוע הרשתה לעצמה לקחת צעד קדימה ולהפוך את החלום למציאות. היא לא מצאה תשובה, רק המשיכה להטיח בה אשמות ויסורי מצפון על כך שעשתה טעות.

"את הרי לא אוהבת אותו, אז למה עשית את זה?" שאלה בליבה, "אולי כדי לשכוח את גיא?"

"...052" ליאן הקישה את מספר הפלאפון בנייד שלה, "אז אני אביא לך את זה בהפסקה הבאה."

מתן עמד בכניסה לבית הספר, מבטו שוטט אחר חברו, הרי שהם קבעו לתפוס מונית ולצאת מוקדם מבית הספר. כועס ונרגז עמד ליד השער, מחכה לו, אבל הוא התעצבן עוד יותר כאשר ראה את ליאן עומדת לצד נער אחר. הוא התקרב אליהם, "מי אתה?"

עוד לפני שירון פצה את פיו, ליאן ניסתה להרגיע את הרוחות, "תירגע, הוא רק צריך להחליף אותי בטקס."

"אז מה אתם עושים יחד?"

היא נאנחה בתקווה שירגע, אבל הוא נהיה קשוח יותר. "לקחתי ממנו את הפלאפון כדי שאתקשר אליו הפסקה הבאה לתת לו את הדפים לטקס." היא הסבירה, "למה אתה חייב להיות כזה קנאי?"

"מאז שהתחלת להתנהג כמו זונה."

"מה?" היא שאלה בהלם, הסתכלה על ירון במבט מתנצל ואז שוב על מתן.

הוא לקח את ידה ומשך אותה אל השירותים, "זה של הבנים, ועזוב אותי בכלל, מה אתה עושה?!" הוא הושיב אותה על השיש ליד הכיור, כשגבה מופנה אל המראה.

"אני לא אוהב את זה."

"אני גם לא אוהבת את ההתנהגות שלך, תפסיק להתנהג ככה."

"תפסיקי גם את להתנהג כמו-"

"כמו מה? כמו זונה?"

"כן!" הוא אמר בקול רם, "אני לא רוצה שחברים שלי ילכלכו עליי מאחורי הגב, הבנת?"

"הבנתי," היא אמרה בשקט, "הבנתי מה הקטע שלך, הבנתי מה אתה רוצה; להיפרד ממני כדי ללכת למילי." היא קמה על רגליה, "אתה מניאק, זה מה שאתה."

היא התקרבה לדלת, החזיקה בידית וסובבה אותה, אבל עוד לפני שהספיקה לצאת מתן סובב אותה חזרה אליו וסטר לה.

"מתן," ליבה פעם בחזקה, עדיין לא עיכלה את מה שקרה, "אתה לא נורמלי."

הוא קמץ את ידו לאגרוף והיכה בקיר בעצבים, היא יצאה משם אל שירותי הבנות, הוא רץ אחריה ותפס את ידה. כשהיא עמדה בין הדלת לבין היציאה הוא ניסה לאחוז בה ולא לתת לה ללכת. "תעזוב אותי," היא כבר לא השתלטה על הדמעות, "לך למילי, היא בטח תאהב את ההתנהגות שלך."

"סליחה," הוא חיבק אותה והצמיד אותה קרוב לגופו, "תסתכלי לי לתוך העינים ותגידי אם אני משקר; באמת, לא התכוונתי." הוא ליטף את ראשה. היא רצתה להתנתק ממנו ולצעוק עליו, זה מה שההיגיון אמר. אבל הלב כנראה חשב אחרת, היא אהבה אותו עד שלא יכלה לוותר.

"תבטיח לי שלא תעשה את זה שוב." היא אמרה בשקט.

הוא הניח את האצבע שלו על שפתיה, לאחר מחה את הדמעות ונישק אותה נשיקה קטנה על השפתים, "אני אוהב אותך... אני לא יכול לראות אותך עם מישהו אחר."

"אתה רואה? זאת הבעיה שלך, אתה קנאי. אם לא היית מתעצבן, אם היית מבין שלא היה כלום-"

"זה לא רק זה," הסביר. הצילצול שנשמע קטע את דיבורו, ליאן התקרבה לראי לנגב את הדמעות, "תלך, אני כבר אבוא."

הוא הסתכל עליה במשך שניות בודדות והלך. היא נכנעה לרגשות שבתוכה ובכתה, רוקנה את ליבה.

***

גיא חיבק את ליטל, התקרב אליה ולחש לאוזנה בקול מתגרה, "אז היום אצלך?"

היא חייכה חצי חיוך, "יש לי בית ריק."

כשהבחינו שהמנהל מתקרב הם התנתקו אחד מהשני, "אני מבין שאתם צריכים לרענן את חוקי בית הספר, אמר בקול קשוח ואז החליש את הטון, "גיא, אני צריך לדבר איתך."

"לא עשינו כלום," ליטל מיהרה להגיב, "אפילו לא התנשקנו!"

המנהל הסתכל עליהם בזילזול ופנה שוב אל גיא;

"המורה שלך דיבר איתי, " אמר כשנכנסו לחדר שלו, "בקשר לציונים שלך."

גיא גילגל את עיניו ונשען על הכיסא.

"זה בית ספר, יש כללים וחוקים, שמי שעובר על חלקם, עלול להיות מסולק מבית הספר."

באותו רגע גיא החל להבין את מה שהמנהל רומז, הוא נהיה רציני ומעט מפוחד. "אז אתה אומר ש-"

"זה לא יקרה מיד, ניתן לך הזדמנות להוכיח את עצמך."

גיא נאנח בהקלה.

"אבל," אמר המנהל בקול רם, "אני צריך לקבוע פגישה עם ההורים שלך. הם בכלל יודעים על הציונים שלך? יש להם מושג?"

"אֵה..." מילמל וגירד את ראשו.

"הם לא יודעים? ובכן, אתה חייב לעדכן אותם." אמר, "הם חייבים להיות מעורבים בעניין הזה. אני אתקשר לקבוע איתם פגישה."

"הבטחתי להם שאני אשתפר, אתה לא חייב להתקשר."

"הבטחת, אבל לא השתפרת. אני אתקשר אליהם יותר מאוחר, אתה יכול לצאת."

***

באותו יום, בארוחת הערב המשפחתית כולם ישבו בשולחן, מאיה הניחה צלחת ירקות טריים במרכז. "נעמה אמרה לכם שהיא תלמד בבית הספר שלכם?"

"מה?" התאומים הסתכלו אחד על השני בהפתעה.

"היא צריכה להגיע מחר, תתנהגו אליה יפה," אמרה והתישבה על הכיסא, "היא תָרְצֵה על הפרעות אכילה."

"לא נמאס לה?" גיא נאנח ונשען על הכיסא.

"אל תדבר ככה," נזפה בו, "תתנהגו אליה יפה כשתבוא."

כשהערב החשיך והשעה נהיתה מאוחרת, גיא צחק בליבו, אבל מצד שני שמח שהמנהל לא התקשר... אך כנראה הקדים את השמחה, כי לקראת סוף הארוחה - הטלפון צילצל.

גיא קבר את פניו בשתי כפות ידיו כשהבין שזה המנהל. עידו קם מהכיסא וניגש לטלפון.

"אמא, אני יוצא היום," גיא אמר במהירות, השתדל להיות זריז ככל האפשר, כי ידע שכשהמנהל יספר על הפגישה - הם לא יתנו לו לצאת. הוא עלה לחדרו, וירד אחרי מספר דקות כשהוא לבוש ליציאה.

"לאן זה?" שאל עידו, עומד ליד הטלפון ומניח את השפופרת במקום.

"אני יוצא."

"כבר לא."

הוא נאנח, הרי הבטיח לליטל. "ומי אמר?"

עידו לא הבין, "מה?"

"אתה לא אבא שלי."

מאיה, ששמעה את השיחה, התקרבה אליהם, "גיא," אמרה בכעס, "אני לא מסכימה שתדבר ככה."

"איך לדבר?" התרגז, "אמרתי את האמת."

"מספיק!" אמרה, "למה אתה לא יכול להתנהג כמו בן-אדם בוגר?"

"הוא לא אבא שלי, ואני לא הבן שלו! תפסיק לחשוב שאתה חלק מהמשפחה שלי, אתה לא!" הוא צעק והלך לחדרו. מאיה השתדלה שלא להתסיס את האווירה, היא התקרבה לעידו וליטפה את כתפו, "הוא עצבני, הוא בטח לא התכוון לזה."

ליאן התקרבה אליהם בחשש, "אתם רוצים שאני אלך לדבר איתו?"

"לא," פסקה, "אני אלך," מאיה עלתה במדרגות לחדרו.

"אין לי על מה לדבר," אמר כשראה אותה עומדת בפתח החדר, "בטח שלא עליו."

"גיא, למה אתה כזה עקשן? אתה לא יכול להבין?"

"להבין מה?" הוא התיישר ובעט עם רגלו על המיטה, "הוא לא אבא שלי!"

"אמנם לא האבא הביולוגי שלך אבל הוא מתנהג כמו אבא אמיתי!"

"אולי של ליאן," סינן, "היא מקבלת אותו. אני לא מבין בכלל איך היא יכולה."

"כי היא כן מבינה-"

"מה להבין? מה יש פה להבין?" הוא התקרב למאיה, "אבא שלי זה רועי, לא עידו."

"אבל הוא מת." אמרה וליטפה את כף ידו, "אני בטוחה שאם הוא היה כאן, הוא היה אוהב אתכם בדיוק כמו עידו."

"חבל שהוא לא כאן, אחרת הוא היה מעיף את עידו מהבית."

היא שלחה לו מבט אזהרה.

"אני אומר לך, אם הוא לא היה מת בתאונת הדרכים הזו, הוא היה דואג להעיף אותו!"

"כן," נאנחה בעצבות, ובליבה נזכרה ביום שגיא שאל אותה לגבי אביו. היא ידעה שהיא תצטער על ששיקרה, אבל לא הבינה עד כמה "התאונה הזו..."