שגיב שתק, הוא לא ציפה לשמוע בשורות כאלו מפי אמה של נעמה.

"מה אמרת?" שאל, הוא לא היה בטוח אם הוא שמע את הדבר הנכון.

"שנעמה בולימית," אמרה "אני יודעת שזה קשה לשמוע דבר כזה. תיראה איך אתה מגיב, תחשוב איך אני הגבתי בתור אמא שלה."

"את בטוחה?" הוא שאל, נעמה היא הדבר החשוב לו ביותר כרגע. מתקופת ההיכרות שלהם, הוא לא היה מעלה בדעתו את האפשרות הזאת.

"כן," היא לקחה לו את כף ידו והחזיקה אותה חזק "אני יודעת שזה קשה לשמוע את זה, שהידידה הכי טובה שלך בולימית. אבל לצערי, זה נכון."

"חייבת להיות טעות, זה.. זה לא נכון, זה לא הגיוני. איך נעמה בולימית?" הוא קם מהכיסא ושאל. הוא רצה לצעוק ולהתפרץ, אבל בסיטואציה הזו זה לא היה אפשרי.

"שגיב, במקום לחפש טעויות ותירוצים, או דברים שולים, תנסה לעזור לה. אני בבית משגיחה שהיא לא הולכת להקיא, ואני משגיחה על כמויות האוכל שהיא אוכלת, אם היא אוכלת, בכלל. חשוב לי שתשגיח עליה בבית ספר."

"כן," אמר, "ברור. אני חייב ללכת, אני.. ביי." אמר בקול צרוד ויצא מהבית.

הוא התהלך ברחוב, היה אפשר להבחין בהבעות פניו שהוא לא במצב רוח טוב. כל הדרך הוא ניסה לחשוב אם זה נכון ואיך בכלל זה התחיל.

הוא רצה להיות בטוח במאת האחוזים שהבדיקה מדויקת, אבל הוא ידע שאמה לא תשקר, או לא תגיד דברים כלשהם מבלי להיות בטוחה בכך.

הוא הרגיש שמרבית כוחותיו נעלמו מהיום הקשה שעבר בבית הספר, ואחרי ידיעה מרעישה שכזו כל כוחותיו אזלו. הוא ראה בפינת הרחוב את תחנת האוטובוס והתקדם אליה. כשהגיע, הוא התיישב ושם את ראשו בין ידו.

אורות סינוורו אותו. הוא הרים את ראשו, וראה את האוטובוס שמסיע את הילדים לבית הספר.  

הוא הסתלק משם, כדי לא לראות את נעמה, אבל לדאבונו בדיוק כשהסתובב ללכת היא קראה בשמו, והוא בלת ברירה הסתובב אליה.

"איך היה הדבר החשוב הזה, שבגללו היית צריך להבריז מבית הספר ולהשאיר אותי לבד?" קרצה לו עין.

ראשו לא הרפה מהדברים שלילי סיפרה לו על נעמה, פניו נהיו חמוצות יותר ויותר.

"הכל בסדר?" שאלה.

"כן," ענה בקרירות והמשיך ללכת, היא לידו.

"אתה בטוח? כי אתה ממש לא ניראה טו-"

"אמרתי שאני בסדר, נכון?" קטע אותה.

"לא ידעתי שאתה עצבני היום. סליחה אם הפרעתי לך." אמרה גם היא בקרירות והסתובבה כדי ללכת לכיוון הנגדי, אבל באותו הרגע שגיב הסתובב אליה ותפס את ידה.

"למה לא אמרת לי שאת מקיאה?" הוא שאל פיתאום. הוא בכלל לא רצה להראות לה שהוא יודע על זה, הוא רצה להתאפק ולא לספר דבר עד שיגיע הזמן המתאים.

היא הסתובבה לאחור, כדי לראות שאף אחד לא שמע, והתקדמה אליו "מה?"

"מה ששמעת, נעמה. אני יודע שאת בולימית, שאת מקיאה. את שיקרת לי, אמרת שהכל בסדר."

"הכל באמת בסד.." אמרה, תיכננה להמשיך לשקר, אבל הרגישה שהגיע הזמן שידע את האמת "איך אתה יודע?"

"מה זה חשוב מאיפה אני יודע?" שאל בטון שלא היה אופיני לו "תעני לי, או שלא?"

"עם הדיבור הזה ממש לא," אמרה והלכה משם.

הוא לא היה מוכן לתת לה ללכת, והדביק את המרחק בינהם ועצר אותה. "אני מצטער." הוא נאנח "בואי נדבר."

היא הביטה בעיניו החומות שהפעם הראו שהוא מיואש, והינהנה בראשה כאות הסכמה. שניהם הלכו לעבר התחנה, שבאותו רגע היתה ריקה מאדם, ונשענו על המעקה.

"אין לי כוח להסביר ולהגיד למה בחרתי ככה ואיך הכל התחיל. אני אהיה מוכנה לדבר איתך רק אם תגיד לי שאתה לא תישאל שאלות, ואתה תתן לי לדבר בזמן שיתאים לי."

"אוקיי," לא הייתה לו ברירה, אלא להסכים.

"זה התחיל לפני כמה חודשים," הסבירה "התחלתי לצמצם באוכל, כדי לרזות. יום אחד אחותי ואני אכלנו, והרגשתי שאכלתי קצת יותר, אז ניצלתי את ההזדמנות שמאיה עלתה לחדר שלה ושמה מוזיקה, הלכתי לשירותים. להקיא."

"למה הקאת?"

"כי אני מרגישה שמנה. אתה יכול להגיד לי שלא, אבל אני לא אאמין לזה, כי זה מה שאני מרגישה."

"כמה את שוקלת?"

"חמישים קילו."

"את שחיפ-"

"אתה רואה?" היא נאנחה "זאת פעם ראשונה שאני מדברת ככה ואני פתוחה בנושא הזה עם מישהו. אתה מנצל את ההזמדנות וצוחק?"

"אני לא צחקתי."

"אז אל תגיד דברים כאלו."

"אוקיי, סליחה," הוא אמר, "תמשיכי."

"זהו בעצם. אמא שלי גילתה, ושלחה אותי לעשות בדיקות, התוצאות הראו שאני בולימית. וזהו, אני לא יודעת מה יקרה."

הוא לא הבין, אבל היה מוכן לנסות להבין מה עובר לנעמה בראש. הוא החזיק את כף ידה חזק, נתן לה הרגשה שהיא לא לבד.

"תלכי לטיפול,"

היא עזבה את ידו מידיה וסובבה את ראשה לצד השני. הוא דאג לה כמו שאף אחד אחר לא דאג לה, אבל למרות זאת היא כעסה על מה שאמר. "מה אני, חולת נפש?"

"לא, לא, לא" מיהר להגיד ולהבהיר לה שזו לא הייתה כוונתו "אם תלכי לטיפול זה לא אומר שאת חולת נפש. אני התכוונתי ללכת לפסיכולוג, או לראות רופא."

"שגיב, כשאני ארגיש שאני רוצה ללכת לטיפול אני אלך. אבל עכשיו לא, בינתיים." אמרה, למרות שידעה שהיא לא תלך לטיפול אף פעם.

"אוקיי," אמר "אבל כמו שאני מכיר את אמא שלך, אם את לא תלכי היא תקח אותך גם בלי לשאול אותך. עדיף שזה יבוא ממך."

היא ידעה שהוא צדק, אבל החליטה לדחות את זה בינתים כמה שאפשר.

***

מאיה נכנסה לתוך הבית כמו רוח סערה, היא זרקה את התיק ליד גרם המדרגות ועלתה לחדרה בטריקת דלת.

"מאיה?" לילי ניבהלה מהתנהגותה, וקראה לה.

"מה?" היא ענתה מתוך החדר.

"מה קרה לך?"

"כלום!" צעקה ונשכבה על המיטה. היא אחזה בכרית והוציאה עליה את כל העצבים שלה. היא צעקה, התעצבנה, כעסה ולא נירגעה.

הפלאפון שלה צילצל, והיא ראתה על הצג שעידו מתקשר.

"אני מתחת לבית שלך, תפתחי לי את הדלת" הוא אמר.

"מה אתה רוצה?"

"דכר ראשון - שתדברי אליי יפה, לא כמו עכשיו," אמר "ולדבר."

"אין לנו על מה לדבר."

"יש, ועוד איך יש."

"עידו-"

"אני מתחת לבית שלך, את באה או לא?"

היא ניתקה לו את הפלאפון וזרקה אותו על הריצפה. לא היה לה כוח לדבר עם אף אחד, בטח ובטח שלא עם עידו.

"מאיה?" עידו שאל, ושם לב שהיא ניתקה את השיחה. הוא עלה לתוך הבית שלה, וראה את אמה פותחת לו את הדלת.

"איפה מאיה?" שאל.

"בחדר. היא עלתה ניסערת, אתה יודע מה יש לה?"

הוא התקדם לתוך הבית, נעצר והסתובב ללילי "אני לא יודע, אני עולה לברר." אמר בקול רגוע, הוא לא רצה להבהיל אותה יותר מהבהלה ששמע על נימת קולה.

הוא הגיע לחדר של מאיה ונכנס לתוכו. מאיה, ששכבה על המיטה קמה ומחתה את הדמעות - שלא יראה דימעה אחת. "מה אתה רוצה, עידו?"

"קודם כל, תירגעי." הרים את קולו ואחז בזרועותיה של מאיה, ולא איפשר לה לזוז. היא לא אמרה מילה.

"בואי," הוא לקח את ידה והושיב אותה על המיטה, בעוד שהוא יושב לידה "למה את מתנהגת ככה?"

"כי אף אחד לא מבין אותי, לא עדי וגם לא אתה. אני לא רוצה את התינוק הזה, אני צעירה, יש לי את כל החיים לפני. אני רוצה ללמוד, לעבוד, לגדול, ורק אז אני רוצה תינוק" אמרה והדגישה את המילים האחרונות.

"את יודעת למה באתי?" שאל והמשיך "כדי להגיד לך שאני תומך בך. שלא משנה מה תעשי, אני אהיה שם לצידך. אבל," אמר והפסיק לשניה "את לא צריכה להחליט בפזיזות, תשני על זה יום-יומים ואם תראי שאת לא בנויה לזה - תעשי הפלה."

"אתה לא רוצה את התינוק הזה?" היא שאלה בפליאה. בהשיחות הקודמות, הוא אמר לה שלא משנה מה יהיה, אפילו אם התינוק הזה מרועי - הוא רוצה אותו.

"אבל את לא."

היא חייכה חיוך קטן, היא שמחה שהוא מבין אותה.

"את יודעת, שחוץ מזה," הוא הזיז את שיערה לאחור וליטף את פניה "גם לנו יכול להיות תינוק קטן."

"נכון" צחקה, היא הייתה בטוחה שהוא צוחק איתה. הוא נישק אותה והשכיב אותה לאחור. הוא שכב לצידה, והמשיך לנשק.

אני חולה, אז נשארתי בבית וכתבתי פרק. הוא לא יצא כ"כ טוב.

אני לא מבינה, אתם מקללים אותי וקוראים לי זונה אבל בכל זאת בתגובה הזאת אתם שואלים מתי יהיה פרק?

"עקבת אחרי?" מאיה שאלה.

"מה?" הוא היה מבולבל מהתשובה "מה פיתאום, אני אומר לך שעבדתי שם."

היא שילבה את ידיה על מותניה וניסתה להישאר חזקה, אך בבת אחת היא נאנחה ועיניה החלו לדמוע. היא התקרבה אליו והתכוננה ללחוש לו באוזן על ההריון, אך לא היה לה אומץ והסתפקה בדברים האלו : "אני צריכה לדבר איתך."

"בואי עכשיו, הזמן לא יברח." הוא החזיק את ידה ומשך אותה לאורך המסדרון. הוא פתח דלתות של כיתות, כדי למצוא כיתה פנויה כדי שיוכלו לדבר בשקט.  בסוף המיסדרון הייתה כיתה ריקה, הוא הכניס אותה לתוכה וניכנס אחריה.

"מה רצית להגיד לי?" שאל והלך להדליק את המזגן "אני סומך עלייך בעיניים עצומות, אבל תגידי לי את האמת; את לא בוגדת בי. נכון?" שאל בהיסוס והתקרב אליה, נגע בידיה.

"מה פיתאום, איך אתה יכול לחשוב ככה?" היא העיפה את ידיו מעליה והפנתה לו את גבה.

"אז למה קנית את הערכה לבדיקת ההריון? את רוצה לספר לי משהו, מאיה?"

"אני לא מאמינה," נאנחה והסתובבה אליו "אתה עושה את עצמך, או שאתה באמת לא חשדת? אני בהריון, עידו, אני בהריון מרועי."

"את מה?" לקח לו מספר שניות בודדות כדי לעכל את מה ששמע. "בהריון? מה הריון עכשיו, לעזאזל? אני חשבתי שקנית את זה בשביל חברה. זה מה שלפחות קיוויתי לשמוע." כיווץ את ידו לאגרוף והכה על השולחן מרוב העצבים.

מאיה הסתכלה עליו ופתאום הרגישה אשמה, הוא התנהג כאילו הוא כועס עליה בגלל שנכנסה להריון.

"עידו, זאת לא אשמתי," אמרה בתמימות.

הוא נאנח "אני יודע, אני מצטער. את בטוחה שאת בהריון?"

"כן, עשיתי שתי בדיקות, אני בטוחה."

"עשית כבר שתי בדיקות, ולא אמרת לי כלום? חשבת להשאיר אותי במצב הזה מבלי לדעת כלום?"

היא שתקה.

"מה? את באמת לא התכוונת לספר לי?"

"התכוונתי לעשות הפלה."

"מה?" עוד ידיעה מלחיצה נפלה עליו "יש לך פה תינוק" אמר בכעס, הוא החזיק את עצמו לא לצעוק.

"אני יודעת," אמרה "אבל מה אני אעשה? אני בת שש-עשרה, אתה בן שמונה-עשרה עוד מעט, זה ניראה לך נורמאלי. חוץ מזה, התינוק הזה מרועי."

הוא לא אמר מילה, רק ניסה לחבר את המילים המתאימות כדי שישמע בדיוק כפי שהוא מרגיש "התינוק מרועי, ולמרות שהוא היה זבל לא מגיע לו שיהיו לו ילדים. אבל התינוק הזה גם שלך."

"אתה לא כועס?"

"ממה יש לי לכעוס?"

"כי הוא לא שלך."

"אבל הוא שלך, וכל מה ששלך זה דבר ניפלא."

"אבל בכל זאת, הוא מרועי," אמרה "אני חושבת לעשות הפלה."

"מאיה," הוא אמר בכעס, אבל נירגע כשהבין שזה לא יעזור לו "אם תעשי הפלה, את תהרגי אותו, תהרגי את התינוק שלך. לא מעניין אותי מי האבא, מה שחשוב לי עכשיו זה התינוק שלך."

"עידו, עם כל הכבוד זאת ההחלטה שלי. לך אין זכות להחליט."

"מה זה?" הוא התפלא מצורת הדיבור שלה "אני חבר שלך. אין לזה משמעות?"

"ברור," אמרה, היא לא רצתה להוכיח לו שלא אכפת לה מדעתו "אבל במצב הזה לא, תבין אותי."

"זה התינוק שלך. את רוצה להרוג אותו? תהרגי" הוא לא התכוון לומר את מה שאמר, אבל העצבים השתלטו עליו.

הוא יצא מהכיתה בטריקת דלת.

מאיה ידעה שזה לא המעשה הנכון לעשות, התירוץ להפלה שתירצה לא היה הגיוני והיא לא התכוונה אליו כלל, כי אחרי שקראה את המכתב היא הבינה שרועי השתנה.

הסיבה האמיתית הייתה הגיל שלה, התגובה של המשפחה והחברים, והתגובות של האנשים שיראו אותה ברחוב עם הבטן הגדולה בשלבים מאוחרים של ההריון. היה לה חשוב איך המורים יגיבו, ואפילו איך האנשים שהיא לא מכירה יתנהגו.

היא שמעה את הצילצול והתקרבה אל החלון ופתחה אותו. האוויר הקר נכנס לתוך הכיתה ומאיה איפשרה לעצמה להזיל דימעה.

חבורה של תלמידות נכנסו לכיתה, מאיה מחתה את דמעותיה ויצאה משם לעבר כיתת הלימוד שלה.

***

שגיב ונעמה שמעו את הצילצול. הם קמו על רגליהם, וניערו את מכנסיהם מהלכלוך שנשאר על הריצפה.

"אתה בא?" נעמה התחילה ללכת וראתה את שגיב עומד מאחור.

"לא," גירד בראשו, הוא חשב מה לומר "אני הולך הביתה."

"או-הו, לא ידעתי שאתה מבריז."

"לא," אמר "אני לא מבריז. אני חייב ללכת היום מוקדם."

"אה, אוקיי." אמרה והביטה בו במבט מוזר "לא ידעתי. חשבתי שסתם אתה הולך."

"לא, אני לא." אמר ובלע את הרוק "ביי." הוא הלך לכיוון השני, לעבר שער בית הספר. הוא לא היה רגיל לשקר לנעמה והרגיש רע כאשר שיקר לה. אבל הוא ידע שהיא מסתירה משהו בקשר לבדיקות הדם, והוא היה חייב לברר מה.

***

מאיה נכנסה לתוך הכיתה ופגשה את עדי, הן הלכו לפינת הכיתה ודיברו בשקט כדי שאף אחד לא ישמע.

"סיפרתי לו." מאיה עצמה את עיניה ונאנחה. היא פקחה אותן לאט, פחדה מהתגובה של עדי.

"נו זה מעולה, מה הוא אמר?"

"מה את שמחה? אני רציתי לעשות הפלה מבלי שהוא יידע על ההריון."

"אז למה סיפרת?"

"כי הוא ראה אותי קונה את הבדיקת הריון."

"יואו," פלטה והניחה את ידה על פיה הפעור "איך הוא הגיב?"

"דווקא בסדר, אני חשבתי שהוא ישתגע כשידע על ההריון. אבל סיפרתי לו על ההפלה, ועכשיו הוא באמת השתגע."

"את רצינית? את באמת רוצה לעשות הפלה?" שאלה והביטה בה בפליאה.

"את מקשה עליי בכוונה? אם אני אחליט לעשות הפלה, אני גם ארגיש רע, בדיוק כמוך. אבל איך אני יכולה? אני בת שש-עשרה בסך הכל."

"זה מה שמשנה? הגיל?"

"כן!" אמרה כאילו זה מובן מאליו.

"חשבתי שאת חכמה מספיק, כדי לדעת מה היא הבחירה הנכונה. כניראה שלא."

"עכשיו את רוצה לעשות לי נקיפות מצפון?"

"אני לא יכולה לעשות לך," אמרה "אם עדיין לא עשית את ההפלה. תחשבי על זה, אני בטוחה שלא תהרגי חיים של מישהו,."

***

לילי החזיקה בשתי ידיה ערמת בגדים, והלכה לסלון. את הבגדים היא הניחה על הספה והתחילה לקפל כל בגד.

היא הדליקה את הטלויזיה, לאחר כמה דקות, והעבירה ערוצים עד שעצרה בטלנובלה אהובה עליה, ולגמה מהתה החם שהכינה לה.

היא נשענה על הספה, בעוד שהיא מקפלת את הבגדים ובאותו הזמן פוזלת לעבר הטלוויזיה, כדי לא לפספס שום דבר.

בין הדיבורים בספרדית, היא הצליחה לשמוע נקישות בדלת. היא קמה מהספה והלכה לפתוח את הדלת כשעינייה עדיין תקועות בתוך המסך.

"שלום," נער צעיר בן חמש-עשרה עמד בפתח הדלת.

"שגיב, מה נשמע?" היא הלכה צעד לאחור ואיפשרה לו להיכנס לתוך הבית.

"אתה רוצה לשתות משהו? לאכול?"

"לא. אני באתי לכמה דקות, לפני שנעמה תגיע."

"קרה משהו?"

"לא. אני רציתי לברר משהו."

"אל תבהיל אותי, דַבר."

"תיראי, אני דואג לנעמה. בזמן האחרון היא חיוורת וניראית לא ממש טוב. היא עשתה בדיקות דם ואמרה לי שהכל בסדר. וחשבתי, בגלל שאת אמא שלה, שאת יודעת מה קורה איתה. לי היא לא מספרת שום דבר, היא אומרת שהכל בסדר, אבל לא ניראה לי שזה נכון."

"תיראה, אם היא לא מספרת, אולי היא מעדיפה לשמור את זה לעצמה. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להכריח אותה לספר לך."

"זה בסדר, שהיא לא תספר, אני יודע שהיא לא תספר לי. אבל רציתי אולי לדעת ממך, אולי את תספרי לי.

"בוא, כנס," אמרה והתקדמה לעבר הסלון. הוא סגר את הדלת והתקרב אליה. "נעמה," לילי התיישבה על הכורסא ושתתה מהתה "אובחנה כבולמית."

כמה דברים;

1. קשה לי בזמן האחרון לכתוב פרק, כי אין לי מחשב ואני מעדכנת מחברות.

2. כתבו עליי פארודיה, למי שאותו זה מצחיק - מוזמן להיכנס ולהנות אין לי בעיה. אבל מי שלא - אני אשמח אם לא תיכנסו לשם, כדי לא לעורר מריבות.

3. שאלו אם כתבתי את הסיפור על משהו אמיתי שקרה. אז, חלקים מהסיפור אמיתים. החלק של ההריון - לא אמיתי.

4. התמונות לקוחות מהאתר הזה.

5. אתם הקוראים הכי מקסימים בעולם. אין עליכם, פשוט אין עליכם! יש נאצה, ואתם תמיד דואגים להגיד לי שזה לא נכון בצורה שמעלה לי חיוך על הפנים.

6. אני מקבלת ביקורות בונות, אל תחשבו שלא. אבל יש צורה לביקורת בונה, ואני תמיד מוכנה לקבל ביקורות בונות - אני מתייחסת אליהם ברצינות, ומנסה לגרום לכם להנות מהכתיבה. כי אחרי הכל, הבלוג בפעילים -אל תתנו לי הרגשה שהוא סתם הגיע לשם.

יש כמה בנות שאני מקבלת מהן ביקורות בונות, וכועסים עליהן בתגובות. אבל אני מקבלת את התגובות האלו, ומנסה לשפר 3>

7. אני קוראת כל תגובה ותגובה, אבל אני לא מגיבה, כי כמו שאמרתי אין לי מחשב כרגע, וכשאני נכנסת לבלוג אני קוראת הרבה תגובות ואין לי אפשרות וזמן להגיב לכולם. אז אני לא מעדיפה להגיב לחלק כן, ולחלק לא.

8. שוב, אתם הקוראים הכי מקסימים!

דרך אגב - מנוים, תגידו לי אם קיבלתם הודעה על הפרק.

~סיפור מדהים - כדאי לכם לקרוא. (: