עדכון -

אני מצטערת שזה יצא ככה, אבל הסיפור נגמר לתקופה. פרטים אח"כ.

אוהבת אחד אחד מכם, ואני מצטערת שגרמתי לכם לחכות כ"כ הרבה.

"למה אתה לא רוצה שידעו עלינו?" קול עצבני ונרגז נשמע מצידו של החדר, "אתה פוחד שידעו שאתה הומו?"

"לא," הוא נצמד אל החלון ואחרי אנחת עצב הסתובב אל חברו, "אני לא יכול, לא עכשיו."

"חשבתי שאתה אוהב אותי."

"אני כן-"

"לא." קבע, "אם אתה לא מספר כי אתה מפחד מהתגובות של חברים שלך, אולי זה סתם בזבוז זמן מצידי."

***

"תעזוב אותי, יראו אותנו," טל לחשה לגיא, שאחז בידה ולא איפשר לה ללכת.

"קודם תגידי שאת אוהבת אותי."

"למה שאשקר?"

"בחייך, את יודעת שזה נכון! אולי פשוט תגידי את זה וזהו?" אמר, "זה יחסוך הרבה."

"מה בדיוק יחסוך, גיא?"

"את לא תחיי באשליות," אמר, "ואני אהיה איתך."

"היינו פעם ביחד וזה לא הלך, אין סיכוי שהקשר בינינו יצליח."

"למה שלא פשוט תתני לנו צ'אנס?" אמר, "את יודעת מה נעשה? נקבע למתישהו, אם זה לא ילך - אני אשחרר ויתן לך לעשות מה שרק תרצי. סגרנו?"

היא עמדה מולו והירהרה במשך שניות ארוכות, "סגרנו."

***

מתן התקרב לליאן. הוא היה במרחק כמה צעדים ממנה, בזמן שעשה דרכו אליה הוא סקר אותה וניסה להבין מה פשר החיוך שהיא חושפת. היא נישקה אותו נשיקות בודדות על הפה ואז הפסיקה, המחשבות על אתמול צצו במוחה והיא התחילה להרגיש רע, יותר מכל חששה שתפגע במתן. ואילו מהצד השני, מתן נהנה מהנשיקות אבל הרגיש שמנצל אותה ומשחק על שתי חתונות, הוא חייב להגיע להחלטה.

"אני צריך לספר לך משהו."

ליאן התפלאה לנוכח הדרמטיות, "קרה לך משהו?"

"לי לא," אמר, "אבל אולי לנו."

"מה זאת אומרת?"

"אולי הקשר בינינו לא עושה טוב אחד לשני, אולי עדיף שפשוט ניקח הפסק-"

היא מיהרה להגיב, רק שלא תשמע את הסוף המר, "יש צילצול עוד מעט והבטחתי לנעמה שאעזור לה לצלם כמה דפים. אני חייבת לזוז!" אמרה ובלי להוסיף מילה היא הסתלקה משם, התרחקה ממתן שעמד והביט בליאן שנגעה שאחזה במעקה המדרגות ועלתה עליהן עד שרגליה נחו.

'שלא יפרד ממני, רק לא זה,' היא התיישבה ונשענה עם חצי גופה על הקיר. לפתע היא שמעה צעדים והבחינה בירון שעמד מולה.

"היי, מה קורה?" היא התיישרה ופינתה לו מקום.

הוא ישב לצידה וניסה לחקור, "איתי מצוין, השאלה היא מה קורה איתך. את לא ניראית ממש טוב, את בסדר?"

"כן," אמרה, במשך כל השיחה הקצרה היא לא הביטה בו, היא מיקדה את מבטה בנקודה על הקיר ולא זזה ממנה.

"אני יודע לזהות שקרנים," אמר ומיהר להתנצל, "אני לא אומר שאת שקרנית, כן? אבל את מסתירה משהו."

"אני לא מסתירה שום דבר."

"זה בגלל מתן?" הוא לא הרפה.

"מה אתה יודע על מתן?"

"שהוא התעסק עם מילי," אמר והסתכל על ליאן שהופכת לאדומה מכעס וקנאה, אבל אחרי מספר דקות היא התעשתה וחייכה חיוך מאולץ. הוא לא הבין.

"אולי התבלבלת, אולי שמעת או ראית לא נכון," ניסתה לשכנע אותו ובעיקר את עצמה, "מאיפה אתה מכיר אותה בכלל?"

"היא..." הוא היסס אם לומר את האמת, " היא אחותי החורגת."

"מה?" היא התקשתה להאמין וניסתה להסתיר את ההבעה המופתעת, "ואיך היא? חמודה?"

"אני לא מכיר אותה, רק אתמול נפגשנו."

"למה?" שאלה בתימהון, "זאת אומרת, אתם אחים."

"היא הייתה גרה עם אבא שלה בחו"ל, ולא יצא לנו להכיר אחד את השניה."

"הבנתי," היא הניחה את התיק על כתפה וקמה על רגליה, "העיקר שהכל מאחורינו."

"מה זאת אומרת מאחורינו?" שאל, "את לא כועסת?"

"על מה יש לי לכעוס?"

"ליאן, שכחת על מה דיברנו הרגע? לא שאני מנסה לסכסך, אבל אם חברה שלי הייתה עושה לי משהו כזה, הייתי מת."

"מה פתאום, אתה בטח הבנת לא נכון," אמרה באדישות, מנסה להיראות כמה שיותר רגועה, "מאיפה אתה יודע על זה בכלל?"

"שמעתי אותם," הסביר, "אבל שתדעי שמילי לא פראיירית, אם היא רוצה אותו - היא תשיג."

"טוב,  אני אלך לכיתה, נדבר אחר כך." היא התרחקה משם, הרגישה איך ליבה פועם בחוזקה, איך שערותיה מצטמרות וגורמות לה להרגיש כאב חד בכל חלקי גופה. אף פעם לא בגדו בה, והיא לא ידעה שהפעם הראשונה תהיה הכואבת מכולם.

היא רצתה להתרחק מהמקום ואולי ללכת לבית, לא היה לה כוח לאף אחד ובטח שלא למתן. לפתע היא הרגישה מכה בכתף והסתובבה הצידה, הופתעה לגלות שנתקלה בנעמה.

"אוי, את בסדר?"

"כן." ליאן ענתה.

"הכל טוב? קרה לך משהו?"

"לא. איפה את מלמדת עכשיו?"

"אני לא מלמדת, יש לי שעה פנויה," אמרה, "ואת?"

"יש לי הסטוריה."

"עם נטלי? אני אדבר איתה והיא תבין, היא ממש חמודה."

"תבין מה?"

"שלא היית בשיעור שלה." הסבירה, "אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר."

"לא קרה לי כלום," ליאן אמרה בפעם העשירית. "אני רק עייפה קצת, וזהו."

"זה לא קשור למתן?"

"איך גם את יודעת עליו?" התעצבנה, "מוזר שפתאום כולם יודעים!"

"אז כן יש משהו," נעמה התיישרה וחיכתה למוצא פיה של אחיניתה, "אני כמו דג, את יכולה לדבר ואני לא אספר."

"זה כן קשור אליו." ליאן מילמלה ושפכה את ליבה בפני נעמה, "הוא רוצה להיפרד ממני." סיכמה.

"למה?" התפלאה, "אתם זוג כל כך יפה."

"תגידי את זה לו."

"אם את רוצה."

"לא!" היא נרתעה, "לא התכוונתי לזה באמת. פשוט, הוא... הוא רוצה להיפרד, ואני לא."

"אם את רוצה, אני יכולה לדבר איתו."

"ומה כבר תגידי?"

"שאת רוצה אותו."

"לא, זה לא יעבוד." פסקה.

"איך שאת רוצה," נעמה אמרה, "מה אמרת לו ברגע שאמר שהוא רוצה להיפרד?"

"הוא לא אמר לי," הסבירה, "הוא התחיל להגיד אבל הפסקתי אותו באמצע. אני לא מוכנה שניפרד, אני אוהבת אותו."

***

מילי עמדה מול המראה בשירותים והחזירה את מברשת השיער למקומה, הציצה בשעון הקיר שהורה על השעה : 11:18.

בקלילות וקצת עייפות, היא הלכה אל המטבח והכינה לעצמה תה בעוד שאמה מביטה בה בכעס.

"מה?"

"את היית אמורה להיות היום בבית הספר!"

"אני לא רוצה ללמוד שם," מילי נשענה בכיסא והחזיקה את המשקה החם.

"את כן תלמדי שם, זה מקום טוב. חוץ מזה, ירון לומד שם והוא אמר שזה בית ספר נהדר!"

"אבל אני לא רוצה!" החזירה גם היא בצעקה, "יש שם ילדים שאני לא רוצה לראות," אמרה וניסתה להעלות הצעה; "אני יכולה ללכת לבית ספר אחר."

האם נאנחה בכבדות, הציצה במראה וסידרה את שרשרת הפנינים שעל צווארה. "אני יוצאת היום עם תומס, כשאני אחזור אני אאסוף אותך משם."

"אמא!" מילי קמה מהכיסא ונעמדה מול אמה, אבל לפני שהספיקה לומר מילה היא ראתה איך זאת עולה במדרגות ונעלמת בתוך חדרה. "אוף! למה לא נישארתי אצל אבא? הכל היה הרבה יותר טוב," מילמלה בזמן שהגיעה לחדר, לובשת מכנס ג'ינס וחולצה עם סמל בית הספר. על כתפה הניחה תיק קטן ובו הספיקה להכניס את הנייד וכמה מחברות עם כלי כתיבה.

כשסגרה את הדלת והייתה בדרכה לבית הספר, היא התפללה שלא תראה את מתן, אבל כנראה שבקשותיה לא נענו כי מבטיהם הצטלבו. הוא מיד התקרב אליה.

"אל תדבר איתי, אני לא רוצה לשמוע תירוצים." הבהירה עוד לפני שפצה את פיו, ונשענה על ידית הדלת כשהיא מחזיקה בפיסת דף תלוש, מותשת מניסיון למצוא את הכיתה, "אבל אולי אתה רק יכול להגיד לי איפה זה חדר 301?"

"בדיוק פה," הצביע על הדלת הסמוכה.

בלי מילים, אפילו לא הכרת תודה, היא הסתובבה לכיוון שאליו מתן הורה. הוא נאנח והתקרב אליה, מחזיק את ידה ומסובב אותה חזרה אליו.

"אני אוהב אותך, תביני," הסביר, "אני באמת אוהב אותך!"

מילי חייכה חיוך ציני, "אתה אוהב אותי, ואני... אני עציץ. אני לא אאמין לך אפילו אם תגיד שקוראים לך מתן!"

"נו, בחייך."

"רגע, זה נכון? באמת קוראים לך מתן? אני פשוט לא יודעת מתי אתה משקר ומתי לא."

"אוקיי," הוא התיישר, "יש לי חברה אבל ברגע שדיברתי איתך הבנתי שאני אוהב אותך, לא אותה. בגלל זה ניסיתי להיפרד ממנה."

"ניסית?" גיחכה," אתה זה שאומר את המילה האחרונה, הא גבר?"

"מילי, תפסיקי." לרגע נמאס לו מההערות שלה, "אני אוהב אותך ורק אותך. אני אפילו אפרד מליאן בשבילך." הוא אמר ברצינות והביט לתוך עיניה שגלשו לצד והביטו על נעמה. מתן הסתובב לאיזור אליו מילי הסתכלה, והשתתק.

נעמה עמדה מולם והרגישה איך הייתה רוצה - אילו רק היתה לה הזדמנות - ללמד את מתן לקח, אבל לא הייתה יכולה לעשות דבר. אחרי כמה מבטים צולפים במתן, היא חזרה לעצמה, "היה צילצול, לא שמעתם?"

"כ... כן," הוא הסתכל עליה מבולבל ופתח את דלת כיתה מספר 301.

"רגע, אתה לומד איתי?" מילי שאלה.

לפני שנעמה הספיקה ללכת, היא הסתובבה אליהם, "גם עם ליאן."

***

"אני לא מבינה למה גיא לא רוצה לבוא איתנו." ליאן נכנסה לתוך המכונית יחד עם נעמה, "אל תביני אותי לא נכון, זה בסדר שהוא בא באוטובוס, ככה יש לי רבע שעה של שקט ממנו." קרצה לה וחיכתה לתגובה של דודתה.

כשנעמה העצבנית חיפשה בתיקה המבולגן את המפתחות ללא הצלחה היא פלטה קללות והרביצה על ההגה בכעס, דבר שלא היה אופיני לה וגרם לחשדנות מצד ליאן.

"הכל בסדר?"

"כן, לא. כן."

"החלטית."

"ליאן, אני... אני צריכה קצת שקט." אמרה והוציאה את המפתחות שהצליחה למצוא לבסוף, "זה לא קשור אלייך, אני פשוט קצת עצבנית. רונה, מנהלת חטיבת הביניים, היא המנהלת הכי רעה!" היא ניסתה למצוא תירוץ.

"היא רעה," השוותה, "ואת שחקנית גרועה. את יודעת שפתחתי בפנייך את הלב שלי בקשר למתן, את יכולה לספר לי הכל."

היא הסתכלה על ליאן במעין רחמים, לא מבינה איך היא התאהבה במתן שעומד לשבור את ליבה. "אגב מתן, מה קורה איתכם?"

"אין שינוי, הוא רוצה להיפרד, אבל אני..." נאנחה , "אני כבר לא יודעת מה לעשות."

***

בשעה שתלמידי בית הספר חיכו לאוטובוס שהיה אמור לאסוף ולקחת אותם היישר לבתים, מזכירת בית הספר הסתובבה וסרקה את התלמידים זה אחר זה. גיא נשען על הגדר יחד עם חבריו, בעוד שאחד מהקבוצה הזהיר אותם מפניה, "אל תעשנו עכשיו, חכו שתלך."

אבל הם לא ידעו שהיא כלל לא מחפשת אחר תלמיד סורר, אלא אחר תלמיד מסוים. "גיא."

גיא ששמע את קולו, הסתובב לאחור וראה מולו את המזכירה, הוא הביט בה בהפתעה וחיכה לדבריה. "המנהל ביקש לדחות את הפגישה עם ההורים שלך לתאריך אחר, ל12 בחודש."

גיא הנהן בראשו והביט בה הולכת ומתרחקת מהם.

"מה קרה?" שאל אחד מחבריו, "הסתבכת?"

"הציונים שלי," אמר גיא בקולו של המנהל, וגרם לחבריו לצחוק. "הוא אמר שאם אני לא אשתפר, אני יכול לעוף מכאן."

"תירגע, אחי," אמר, "תמיד אפשר לשנות במחשב את הציונים."

"רק הם יכולים," קבע גיא ותהה אחרי כמה שניות; "חוץ מזה, מה לי ולזה? אני לא מבין במחשבים."

"ואתה לא מכיר מישהו שכן מבין?"

"אתה רציני?", שאל גיא, "לפרוץ למחשב? יעיפו אותי מיד לפנימיה צבאית!"

"תבקש את זה ממישהו שלא ישאיר עקבות אחריו, ממישהו שיודע. יש מלא ילדים שמבינים בזה, אני בטוח שהם יכולים לעשות לך טובה."

"עזוב," אמר גיא, "יהיה מה שיהיה."

"אז אתה רוצה שיסלקו אותך מפה בגלל הציונים שלך? סבבה,"אמר והסתכל לאחור לראות שהמזכירה לא באיזור, "אתה רוצה שכשההורים שלך יראו את הציונים שלך הם ישלחו אותך לפנימיה? אחלה, תעשה מה שאתה רוצה," הוא הכניס סיגריה לפה והוציא מצית מהתיק, "אבל תזכור שאתה יכול לשנות את הציונים פה ושם. במקום 60 תשים 70, אל תרשום 100, שלא יחשדו."

גיא הירהר, "אבל מי יעזור לי? אף אחד שאני מכיר לא יודע לפרוץ למחשבים."

באותו רגע גם חברי הקבוצה לא דיברו, אלא תהו בינם לבין עצמם מי יהיה האחד שיעזור לחברם בצרה.

"היום, ליאן?" הם ראו את טל מיישרת את חולצתה וחוזרת לשיחת הפלאפון, "בסדר, אז בשש אני אהיה אצלך."

כל המבטים שמקודם הופנו כלפי גיא - עכשיו מופנים כלפי טל, וכך חלפו מאחד לשניה.

"אין מצב," פסק, "אין סיכוי שבעולם שהיא תעזור לי."

"אבל היה ביניכם משהו," חברו אמר.

"לא היה כלום."

"אז סתם השמועות אומרות שהיה בינכם משהו? בחייך, אנחנו חברים שלך, אין לך מה להסתיר."

"שימותו השמועות," אמר והתקרב לאוטובוס שהגיע, "אני לא צריך טובות מאף אחד."

***

"כן?" דודי הרים את הפלאפון באדישות ובחוסר-סבלנות, הוא כבר תיאר לעצמו מי זאת.

"דָוִד," מהצד השני ענתה אישה בקול שברירי ועדין, מעט רועד ומפוחד.

"כבר לא קוראים לי דוד," אמר והמשיך לענות בעוקצנות; "אם היית פה היית יודעת."

"אני לא אשמה." אמרה, מתחננת שיתן לה הזדמנות להסביר.

"תגידי לי לעזאזל איך את לא אשמה? תסבירי לי איך לא ראית אותי 17 שנים ועכשיו את באה בדרישה להיפגש איתי!"

"אל תצעק, ילד שלי," אמרה והניחה את היד על השפופרת, עוצמת את עיניה. הדמעות שאיימו לפרוץ, זולגות כעת על לחיה הצנומות. היא פקחה את העינים וניגבה את הדמעות עם שרוול החולצה הקרועה.

"אל תקראי לי ילד שלי, את לא אמא שלי." ענה. אם זה היה תלוי רק בו, היה סיכוי - קלוש, אבל עדיין קיים - שהוא יתן לה צ'אנס, שהוא יסכים להיפגש איתה. אבל היות וזה לא תלוי רק בו, שלאביו יש חלק נכבד בהחלטה, הוא חייב לגבש עמדה חד משמעית וברורה - אסור לו להסכים.

"דוד..." אמרה ומיד חזרה בה, "דודי, אני צריכה לסיים, אבל תדע שאני אוהבת אותך." לחשה אל הטלפון, "אתה הנשמה שלי, אתה זה שמחזיק אותי בחיים. אם לא היית קיים, מזמן הייתי מתאבדת. אם תגיד לי שאתה לא רוצה לראות אותי - אתה תיתן לי את האישור למות." אמרה כשגוש רוק עומד בגרונה, "לוחצים עליי לסיים, אני צריכה ללכת, ילד שלי."

הוא רצה לצעוק עליה שלא תקרא לו יותר "ילד שלי", שתפסיק להתקשר, שתשכח ממנו כמו שעשתה במשך כל השנים שעברו, אבל בתוך תוכו הוא רצה לראות אותה, להיות מצוי תחת זרועותיה החמות והאוהבות, צמא לאהבת אם.

***

לקראת שתיים לפנות בוקר, טל הסתובבה בביתה ולא הצליחה להפסיק לחשוב על דודי. בחיים לא תיארה לעצמה מה זה לחיות בלי אמא, וברגע האחרון לגלות שהיא רוצה להיפגש איתך.

למרות שכאב לה לשמוע על משפחתו, היא רצתה לצעוק עליו ולהחזיר אותו למציאות; לא הכל טוב, אבל תמיד אפשר לראות את הצד החיובי.

היא נאנחה ויצאה מחוץ לביתה, ישבה על מדרגות הבית ונשענה על המעקה. הציצה על הבתים ועל המכוניות שעושות את דרכן למקומות שונים ואפילו על האנשים העוברים והשבים. ככל שניסתה להסית את מחשבותיה היא רק הלכה והעמיקה בעניין ולפתע חשבה על ליאן וגיא, על המשפחה שכולם חשבו שתיהרס אבל להפתעתם הם חיים באושר יותר מכל אחד אחר.

ורק טל מסתירה, לא מגלה. חוששת לשים את כל הקלפים על השולחן, פוחדת שינעצו בליבה סכין חד, רק לא להיפגע.

כשהיא התכוונה לקום ולהכנס לתוך הבית, היא ראתה את חן שנופפה לה לשלום והתקרבה אליה.

"מה את עושה בחוץ כל כך מאוחר?"

"אני כבר נכנסת," טל היססה ולא הבינה לפשר בואה, ואילו זאת לא זזה ממקומה, "את צריכה משהו?"

"כן," חן ענתה, "אני צריכה עזרה."

"עזרה?" תהתה, למה שחן תבקש עזרה? ועוד מטל, הרי אף פעם לא דיברו. "ממני?"

"גיא פגע בי," פתחה, "הוא היה חבר שלי וזרק אותי אחרי יום. אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לקרוא לו חבר, אבל אהבתי אותו והוא לא כיבד אותי."

"חן," קטעה אותה, "אני יודעת מה קרה ביניכם, אבל אני לא קשורה לזה. למה את מספרת לי את זה?"

"את דווקא כן קשורה. הוא אוהב אותך."

"מה?" טל האדימה, "מה פתאום, אילו סתם שטויות." אמרה והתקדמה לדלת, "את צריכה משהו? אני עייפה."

"כן, אני צריכה משהו," אמרה, "אני צריכה את העזרה שלך."

"אמרתי לך כבר - אני לא קשורה לכל זה בכלל."

"את אוהבת אותו?" חן לא הרפתה.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"אז תעזרי לי."

"למה שאני אעזור לך? אם הוא לא אוהב אותך, אני לא יכולה לעשות כלום בקשר לזה."

"את יכולה, הוא הרי אוהב אותך ויעשה כל מה שתבקשי."

"הוא לא אוהב אותי. הוא לא יאהב אף אחד, הוא סתם בוגד בחברות שלו ומחליף אותן כל שניה."

חן חייכה חיוך מרוצה, "רואה? אפילו את נפגעת ממנו. אז לא תעזרי לי?"

"אני חושבת שהגזמת," טל רגזה, "אני לא נפגעתי ממנו, לא היה בינינו שום קשר!"

***

כמדי יום שבת טל קמה בשעת בוקר מוקדמת, היא משכה את השמיכה מעליה וקמה בעייפות. למרות שרצתה לישון עוד כמה שעות היא הייתה חייבת להתעורר ולמלא את התחיבותה, היא הסיטה את הוילון ופתחה את החלון כדי שיכנס אויר קריר לחדר. במצמוץ חד ומהיר היא ראתה מישהו מוכר מתקרב לביתה, אחרי שבדקה בוודאות שזה הוא היא רצה מהר למקלחת. עוד לפני שהספיק לעלות במדרגות ולנקוש בדלת, היא עמדה בפתח הבית והזמינה אותו להיכנס.

"דודי," אמרה בחיוך כשראתה אותו משיט את ידו בצורת אגרוף לנקישה על הדלת.

"אני מפריע?" הוא שאל כשראה את שיערה המבולגן ואת עיניה המותשות. היא לבשה חולצה שגדולה עליה בכמה מידות שהגיעה לברכיים.

טל הציצה במראה ושלחה לו מבט תוהה, אחרי חיוך נבוך הזמינה אותו להיכנס.

הוא התקדם לתוך הבית וטל שלחה אותו לחדרה, בזמן שחיממה מים לתה היא סידרה את השיער. "בבקשה," היא הניחה לידו כוס תה חם.

"לא אמרת לי מה אתה עושה פה כל כך מוקדם."

הוא הניח את שתי ידו בכוס, עוצם את עיניו ונהנה מהמגע החם, "הייתי חייב לדבר איתך."

"הכל בסדר?"

"כן, כן, אל תדאגי," אמר, "אני בסדר. פשוט.. היא התקשרה עוד פעם."

טל שתקה.

"היא אמרה שהיא אוהבת אותי, ושאם אני אגיד לה לשכוח ממני, אז היא תמות."

"נו?" שאלה בחיוך קטן, "זה לא מראה לך שהיא אוהבת אותך?"

הוא הרים את מבטו אליה, "אז מה היא עשתה כל הזמן הזה? היא הייתה יכולה להיות איתי, לתמוך בי. היא לא יודעת עליי כלום," הוא אמר וניזכר בשיחה של אתמול, "אפילו את השם שלי היא לא יודעת."

"אני כבר לא יודעת מה להגיד," אמרה, "אבל אתה צריך לשמוח, זו אמא שלך שאוהבת אותך ורוצה לראות אותך."

"אם היא הייתה אוהבת אותי - היא לא הייתה עוזבת אותי."

"אני כבר לא יודעת מה להגיד," טל התיישרה ושוב לא מצאה מילים מול דבריו הקשים מנשוא.

הוא מצא את עצמו קם במהירות מהכיסא, "אני לא יודע מה אני עושה פה, אני מצטער אם אני מנדנד לך אבל את היחידה שדיברתי איתה על זה."

היא קמה גם היא מהכיסא, "לא, אל תלך. לא התכוונתי לזה." הרגיעה, "אתה רוצה לדבר?"

הוא הביט בה במבט מתחנן לאוזן קשבת. טל הציצה בשעון והושיבה אותו חזרה, "חכה פה, אני כבר חוזרת."

היא לקחה בגדים ואחרי כמה דקות חזרה כשהיא מאורגנת. "אני הולכת למרכז נזקקים עכשיו," הסבירה, "יהיה נחמד אם תבוא."

הוא הנהן בראשו כהסכמה ושניהם יצאו למרכז סיוע.

"איפה היא הייתה כל הזמן הזה?" דודי המשיך לומר בדרך, "אני אפילו לא יכול לקרוא לה אמא."

טל לא אמרה מילה במשך השיחה, לא הצליחה לומר דבר שיעזור לו להירגע, דבריו היו כואבים והיא הרגישה שכל מה שתגיד לא ירגיע את ליבו התוסס.

כשהם דרכו על פתח המקלט הוא נעצר, ראה בחלק המרוחק של המקלט איש מבוגר עם זָקָן, כובע על ראשו וצעיף עוטף את צווארו. הוא לקח צלחת מרק ובמהירות קירב אותה לפיו והתחיל לשתות בזריזות, מבקש עוד, מפחד שיגמר.

טל הסתכלה עליו מזוית העין, "זה לא טוב שהבאתי אותך לכאן, הסיפור עם אמא שלך ועכשיו זה. אולי עדיף שלא תראה את זה." היא אחזה בידו, מתכוונת ללכת. אבל הוא סירב והוריד את ידה. אחרי כמה מבטים על דודי וניסיון להבין מה אומרות עיניו, היא שמעה את אחראית המקום קוראת לה, שמחה שהביאה מישהו לעזרה. היא שלחה אותם אל פינת ההגשה של האוכל, אנשים עניים עם בגדים מלוכלכים וקרועים עמדו בתורים, הם היו רזים והיה נדמה כי לא אכלו כמה שבועות.

"אתם עושים עבודת קודש," לחש לטל.

טל גררה שולחן והניחה מעליו שני סירים ענקים של מרק, היא ודודי עמדו לצידם וראו איך אנשים מתחילים להתקרב ולהצטופף בתור. הם פתחו את המכסה ומזגו להם מנות. דודי היה יכול לראות שרוב האנשים חוזרים שוב לקבל עוד אוכל, הוא אף פעם לא ראה אנשים כאלו, הוא חיי חיים טובים ומאושרים וברגע שראה את זה, עברה בו תחשובת צמרמורת, כמו בומרנג שחוזר אלייך בהפתעה.

"יש אורז?" מול דודי עמדה אישה מבוגרת וגבוהה, פניה היו רזות ועל ידיה היו כתמים כחולים, כמו סימני מלקות. כשהביט בה, היא ניראתה מבועתת. היא שמטה את הלסת מרוב תדהמה והתרחקה מהמקום ההוא.

"חכי, גיברת!" הוא צעק לה בעודה בורחת מהמקום כשמדי פעם היא מסתובבת לשבריר שניה במבט חטוף על דודי, "יש אורז!"

"מה קרה?" טל, שהייתה עסוקה עם האוכל שאלה למראהו המבולבל.

"ראית את האישה הזאת?"

"כן. היא באה לכאן תמיד."

"יש בה משהו מוזר," אמר, "הייתי יכול להישבע שהיא מכירה אותי."

***

"שלום, ישראל!" מילי עמדה ביציאת תחנת הרכבת. כשצעקה את המילים האלו, איש לא היה יכול להתעלם מנוכחותה, במיוחד לא מתן שעמד וחיכה לה בכניסה. היא רצה אליו וחיבקה אותו באושר, הוא ליטף את ראשה והסיט את שיערה מאחרי אוזניה. "מתן, מתן, מתן," היא לא הפסיקה לומר את שמו, "אני סופסוף רואה אותך, והפעם זה לא בתמונות. אתה לא יודע כמה חיכיתי לרגע הזה. התגעגעת אליי?"

הוא צחק, "את בכלל שואלת?"

"אני שמחה," אמרה וליטפה את פניו, מתקרבת אליו לנשיקה, אבל הוא נרתע לאחור והרים את המזוודות שלה, "ניקח מונית?"

"תודה, ג'נטלמן," אמרה.

כשנכנסו למונית הוא ישב לצידה ונזכר בתקופה שהיו חברים, איך נפרד ממנה בדמעות כשעלתה אל המטוס ועזבה לאנגליה, לאביה. אבל עכשיו היא התעקשה לחזור לישראל, התגעגעה לחברים ולמשפחה שנשארו בארץ.

למרות קבלת הפנים המרגשת, במהלך הנסיעה שרר שקט מוחלט. מדי פעם מילי הגניבה מבט למתן, שהסתכל על הנופים המתחלפים דרך החלון.

כשהגיעו, מתן הוציא מהארנק כסף והגיש לנהג המונית, הוא ומילי התקדמו לביתה. אמה פתחה להם את הדלת בחיוך נלהב, במבט ראשון מתן לא היה יכול להבחין אם הן אחיות או שאחת מהן היא האמא והשניה היא הבת, אמה ניראתה צעירה במיוחד.

"זה מתן," מילי הציגה אותו.

"הו, נכון, מתן! בואו תיכנסו," היא פתחה את הדלת וחיבקה את מילי חיבוק חם וגדול שלא יכלה להתנתק ממנו. "כמה היית חסרה לי," האם חזרה לעמוד מולה ולהתבונן בביתה שמחזירה לה נשיקה.

"המון זמן לא הייתי כאן," היא סרקה את הבית והביטה סביב. אמה הספיקה להחליף את צבע הקירות ואפילו חלק מהרהיטים, "שיניתם את החדר שלי?"

"לא. השארנו אותו בדיוק כמו שהיה לפני שהלכת," אמרה, "איך שרצית."

"נלך לראות?" מילי הביטה במתן. בעוד ששניהם התקרבו לחדר, אמה עצרה אותם. "מילי, הוספנו עוד חדר."

"את בהריון?" היא פערה את פיה בהפתעה, דבר שגרם לאמה לגחך, "לא, זה לא זה."

"מזל, אין לי כוח לעוד מישהו כאן."

"האמת ש..." אמרה בהיסוס, "את זוכרת שדיברנו על זה שהבן של תומס יעבור לגור פה?"

"אמא," אמרה בחשש, "איזה עוד דברים עשיתם בבית בזמן שלא הייתי פה?"

"תומס?" קולו של מתן נשמע מהצד.

"החבר של אמא שלי," אמרה, "למעשה, הוא האבא החורג שלי."

"והאח החורג שלך, ירון, יגור איתך באותו הבית."

"אצל אבא הייתה לי פרטיות."

"הוא לא ישן איתך, החדר שלו פשוט סמוך לחדר שלך."

בעוד שהם עולים במדרגות לעבר החדר שלה, היא הציצה לראות את החדר החדש מבעד לדלת שהייתה פתוחה. הייתה לו מיטה זוגית מול טלויזיה שהייתה מונחת על השידה. החלון היה פתוח והרוח הקרירה שנשבה העיפה את הוילון כמו גלי ים.

אחרי שהם ישבו, העבירו חוויות וצחקו, הגיע הזמן לשיחה האמיתית. "אז היה לך חבר?"

"לא," אמרה ופלטה חיוך, "לא הצלחתי לשכוח אותך. ואתה?"

"אה," הוא נאנח והעביר נושא, "רגע, אז לא סיפרת איך היה."

היא הביטה בו בהיסוס, "מתן? יש משהו שאתה לא רוצה לספר לי?"

"לא," הוא חייך חיוך מאולץ, מנסה ככל האפשר להיראות כן ואמיתי, "את יודעת שהתגעגעתי?"

היא התקרבה אליו וניערה את שיערו הפרוע, הוא התפלל בליבו שהיא לא תנשק אותו, ובדיוק אז - ברגע המיוחל - הפלאפון של מילי צילצל. "כן, אבא. הגעתי."

***

"אני אוהב אותךָ," הוא לחש לפלאפון.

"אז מתי תספר עלינו?" הקול מהצד השני נשמע חסר-סבלנות, "אתה לא חושב שהגיע הזמן שידעו שאנחנו חברים?"

"אני לא יכול עכשיו, אבל אני אספר."

"מתי?" הוא שאל, "השאלה היא מתי."

"אני לא יודע, יש לי בעיות בבית," הסביר, "סיפרתי לך כבר מה קורה, אז תנסה להבין."

"טוב," הוא נשמע מהורהר, "רק בגלל שאני אוהב אותךָ."

***

ליאן הגיעה לבית של טל, זאת פתחה לה את הדלת בחיוך.

"טל," ליאן נכנסה לתוך החדר והלכה במעגלים, מנסה לחשוב, "אני נראית לך בוגדת?"

"מה פתאום. למה?"

"כי..." היא התיישבה על המיטה, "אני חושבת שיש משהו ביני לבין ירון."

טל שתקה וניסתה לעכל את דבריה של ליאן, "מה?"

אחרי שליאן סיפרה לה את כל הסיפור, טל חייכה חיוך קטן ומאושר. "מגיע לכלב הזה, למתן, על זה שהוא הרביץ לך."

"אבל אני עדיין אוהבת אותו."

"עכשיו אמרת שאת אוהבת את ירון."

"לא," פסקה, "אולי נדלקתי על ירון, אבל אני אוהבת את מתן."

טל הביטה בה בעיניים שואלות.

"או שלא." היא נאנחה, "אני לא יודעת מה לעשות."

"תיראי," היא ישבה לצידה וניסתה לערוך השוואה בין שני הבנים, "ירון ניראה נפלא."

"-וגם מתן."

"יש לו גוף שרירי."

"-לא ראית את של מתן..."

"הוא מקסים."

"-גם מתן."

"אי אפשר איתך!" טל קמה מהמיטה, "אנחנו צריכות לראות מי יותר טוב. זה שתזרקי עליו מחמאות, לא אומר שהן עוזרות."

ליאן עצמה את עיניה ונאנחה, היא נשענה לאחור ושכבה על הגב. "אני לא מכירה את ירון ממש טוב, אבל הוא נשמע אחלה."

"ומתן? מה איתו? את מכירה אותו מספיק זמן."

"אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא יעשה בשבילי הכל," אמרה בחיוך, "הוא בחיים לא יבגוד בי."

***

"אני גם מתגעגעת, אבל אבוא לבקר. כן, אבא. ביי." מילי ניתקה את השיחה וסגרה את הפלאפון.

"איזה כיף שחזרת," מתן הסתכל עליה בעיניים מהופנטות, היא תמיד ידעה איך לגרום לגבר להסתכל עליה בדרך שהיא רוצה.

"כן," היא אמרה, "אתה יודע, במשך כל הטיסה חשבתי עלייך, אם השתנת, אם אתה עדיין זוכר אותי בכלל." היא צחקה ואז הניפה את ידה לאות ביטול," אבל עכשיו אני בטוחה שאתה כאן בשבילי, ששום דבר לא יפריד בינינו."

***

"אבל אני לא מבין מה הקטע, אני בכלל לא אוהב את ליאן."

"אבל אתה אוהב את חן, וחן לא שמה עליך."

ירון נעצר, "אתה לא עוזר, אתה יודע."

"אני כן, זה מה שאני עושה!" תום הסביר, "אם תגרום לה לקנא, היא תחזור אלייך. אתה לא מבין איך חן תהיה שבורה כשתראה ששכחת ממנה ושאתה מתעסק עם בחורות אחרות."

"אולי אתה צודק-"

תום ניראה מרוצה מעצמו, "אני תמיד צודק."

"אבל עד עכשיו זה לא הלך."

"אז זה ילך, אל תדאג, תסמוך עליי." אמר, "מה עם ליאן?"

"אולי נעבור למישהי אחרת, יש לה חבר והיא אוהבת אותו."

"אוהבת או מאוהבת?" תום שאל, "היא בטח עוד אחת מהבנות האלו שמתלהבות כשרואות גבר חדש שמעוניין בהן."

ירון הסמיק וחייך חיוך קטן, "אז אולי הצלחתי."

"מה עשית?"

"בוא נגיד שהשארתי לה טעם של עוד."

כשהתקרבו לבית של ירון, הוא נעצר. הוא הסתכל על החלון שסמוך למרפסת, הוא כבר ידע מי גר שם, ובליבו התרוצצו מחשבות רבות כשהתחיל להבין שאולי אחותו החורגת הגיעה.

הם נכנסו לבית ואמא של מילי פתחה להם את הדלת, "אני מצטערת שלא הודעתי לך קודם, אבל מילי הגיעה."

הוא הנהן בראשו ועלה יחד עם חברו לחדר של מילי.

ירון נקש בדלת וחיכה לתשובה. מולו עמדה אחותו החורגת, שמעולם לא ראה.

"היי."

"היי," מילי אמרה בהיסוס וחיכתה להמשך דבריו.

"ירון."

"אה, נכון!" אמרה והתקדמה לתוך החדר, "תכיר, מתן, זה ירון."

כשהשניים הסתכלו אחד על השני, הם היו נראים מופתעים.

"אתם מכירים?"

"האמת שכן," ירון נשען על הדלת, "אתה לא חבר של ליאן?"

"מה?" מילי עמדה מולו, מבולבלת אך בעיקר כועסת.

מתן לא הבין לאן נכנס, הוא קם מהכיסא והתקרב למילי, "אני לא חבר שלה."

"מוזר," ירון אמר, "היא אמרה שכן."

"אני כזאת מטומטמת," היא גיחכה בעצב, "מתן, תלך עכשיו."

"תני לי להסביר!"

"או שאתה תלך, או שאני," אמרה בתקיפות, "תחליט!"

מתן עזב את חדרה, הוא היה חייב לארגן את הדברים בראשו, אבל יותר חשוב - לארגן את המציאות, את מי הוא אוהב, את מילי או את ליאן? הוא יודע שישבור את ליבה של אחת, ואם היה יכול להיות עם שתיהן הוא היה מסודר. אבל הדברים מתחילים להתבלגן והתמונה הכוללת הפכה להיות הרוסה מאי פעם.

אני ממש צריכה את העזרה שלכם, החודש הוא החודש העמוס ביותר מבחינת ימי הולדת. כל שבוע, יש לפחות ל-2 אנשים שאני מכירה יום הולדת...

הגילאים הם 16 עד 18, בבקשה תציעו רעיונות למתנות. אוהבת המון  

ד"א - אני מצטערת שאני לא עונה לתגובות, אבל מהפוסט הזה - בקשר לשאלות שתשאלו בקשר לסיפור עצמו - מבטיחה לענות.