 כינוי:
קצת מטורפת בת: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
רוצה גבר. קשר? התבלבלתי.
אחד הדברים המוזרים שקורים לי כרגע.... הרצון להיות עם מישהו.
אני אפילו לא בטוחה אם אני רוצה קשר רציני, או סטוצים, או מישהו להפגש איתו ולהנות- בלי הרבה רגש מעבר... אני רק יודעת שאני רוצה משהו..
בתור בחורה שהיא לרוב חרמנית כמו גבר ממוצע בערך, קשה לי כבר בערך חודש להתנזר כמעט.. ואני גרועה בלהתחיל עם אנשים במסיבות וכו', ואין הרבה מקומות אחרים לפגוש אנשים. ד"א, גם אם מישהו סוף סוף מתחיל איתי תמיד משהו משתבש בדרך... וזה כבר מדכא. אני פשוט מתביישת מדי ברגעים הראשונים האלה, וזה הורס לי הכל..
אני רוצה להתנשק
להתחבק
לרקוד צמוד
להתרגש
לחשוש
לנסות לנחש מה הוא יעשה עכשיו, מה הוא ירצה ואיך הוא יגיב
להסתכל אחד לשני בעיניים מרחוק
לצחוק עם מישהו על דברים כאלה שבינינו...
זה חסר לי..
שקט לי מדי, כנראה.
יש דברים שקשה לי לעשות כאן, בצפון. אם הייתי נוסעת למרכז הארץ או מקום כלשהו בדרך, שבו רוב האנשים לא מכירים אותי והאווירה יותר פתוחה- הייתי מסתדרת מצוין.
בבית הכל מסובך יותר.
אני רוצה משהו טוב, משהו יפה, חדש.
זה מעבר לחרמנות, זה פשוט צורך שלי בקירבה. אני בעצמי לא לגמרי בטוחה מה זה.
| |
ריח של אביב. התחלה חדשה?
בסוף לא חתמתי וויתור, כי קיבלתי הטבה קטנה שגורמת לכך שבסופו של דבר, אני לא אאבד כלום אם אחכה עם ההחלטה הזו לתקופה ברורה יותר.
קיצרו לנו את הקורס, ובעוד פחות משבועיים אני כבר אכנס לתפקיד. אני מתרגשת מאוד- זה כמעט כאילו היקום שמע לי כשרציתי כל כך להפסיק להיות קורסיסטית כבר! 
בשבת האחרונה נפרדתי סופית מהבחור שהיה חשוב לי. (אחרי שכתבתי בפעם שעברה) נפגשנו ודיברנו, והתחושה שזה מה שצריך לעשות רק התחזקה.
אין לי חששות יותר, ואני מרגישה חזקה.
כמובן שאני קצת מתגעגעת אליו, ובעיקר לתחושה של ה"ביחד" שכל כך אהבתי. אבל בכל זאת, אין לי צורך לבכות, כמעט ואין לי רצון ליצור איתו קשר, ואני מרגישה חופשיה. אתמול שיחקנו בצוות משחק שבו הקוביות בוחרות לך מצב-רוח (דיכאוני או אופטימי) ואת שולפת קלף עם סיטואציה וצריכה לתאר אותה עפ"י מצב-הרוח שקיבלת. כמובן שיצא לי הכי אופטימי שאפשר, ואחד הקלפים הראשונים ששלפתי היה "חבר שלי זרק אותי". כמה מתאים.... בקיצור, הייתי בשוק. אחרי כמה שניות התחלתי לחייך ולשפוך כל מה שעבר לי בראש, בעזרת בנות הצוות, וגם קצת מהבנים. רובם לא ידעו כמה זה מתאים לי השבוע.
זה מוזר להסתכל אחורה על הקשר הזה, כי אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. יצאתי מאוד פאתטית, אבל גם מאוד תמימה, חזקה, כנה, אמיצה ושאר תכונות שתמיד רציתי לחשוב שיש בי, וכנראה הקשר הזה איתו חיזק אותן.
מה שחשוב זה לזכור- קל לומר שלא הייתי נותנת לאף אחד לעשות לי ככה וככה וישר הייתי זורקת אותו, אבל קשה באמת לעשות את זה בסיטואציה אם את באמת אוהבת אותו, צריכה אותו ומעריכה אותו למרות זאת.
עוד יותר חשוב- אם כל החברות הבאמת-באמת טובות ומפרגנות שלך, וביניהן אחותך, אומרות לך לעזוב אותו, את חייבת לעצמך לפחות לקחת הפסקה, אם לא יותר!
היום בערב עמית תבוא אליי (החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ז') וניסע יחד להופעה ממש טובה באחד הפאבים פה באזור. אני מקווה להנות, לעשות עוד מסיבת רווקות- לרקוד ולהשתחרר....  שתהיה מוזיקה טובה לריקודים ואווירה שמחה.
באמת שמתחשק לי איזה סטוץ, ויהיה מגניב אם יהיה איזה מישהו ככה בקטנה, רק שאני חייבת לזכור שלא לזרום מזה לקשר משמעותי כלשהו. לא כרגע. לא החודש, לפחות. אולי גם מחר ניסע למקום אחר, שהיא שמעה עליו הרבה דברים טובים, למרות שזה קצת רחוק לי מהבית...... ואז אני "אאלץ" לישון אצלה. יהיה כייף בכל מקרה. זה יצא טוב ששתינו רווקות יחד והיינו תפוסות באותו זמן גם כן, אין יותר מתאים מזה..
ביום שבת אני אמורה לסוע עם המשפחה לבאר שבע לסבים שלי לחגוג את פסח, וכנראה אני כבר לא אחזור מאז הביתה, גדי לא לעשות יותר מדיי נסיעות- ואז אני אבקר כמה חברות בתל אביב לפני שאני אחזור לבסיס ביום שני  ואהנה מאוד.
חוץ מזה, רציתי להזמין ידיד שלי שהוא חייל בודד (ההורים ברוסיה) לפסח אצלנו, אבל זה קצת בעייתי, בגלל שאנחנו נשארים לישון שם ואין מקום. אני מקווה שהוא והחברים שלו יחגגו טוב, ושהוא לא יתחרט על זה שהוא לא בא בסוף...
כל הדתיים שאיתי בקורס ממש גרמו לי לחשוב על דברים שקשורים לדת ולכשרות וכו', ובסופו של דבר, זה מעניין לחגוג חגים במסגרת הצבא, עם כל המסורות שאני לא מכירה והכל.
| |
רק שתדעו- אני לא מתלוננת.
זו לא פעם ראשונה שאני פותחת בלוג. כבר שנים שאני מכירה את זה, וכל ענין הבלוגים הוא עדיין קצת הזוי מבחינתי.
אבל,
למרות שיש יומנים רגילים, ולמרות שיש חברים מציאותיים לדבר איתם, בבלוג יש
משהו קצת שונה, ואחרי שנתיים או יותר ללא בלוג, זה חסר לי.
קצת עליי:
אני מתוסבכת, יש אהבה עצמית, אבל לא מספיק.
עד לא מזמן חשבתי שאני בחורה פשוטה מאוד, ונרמלית.
כשהתגייסתי המוטיבציה שלי הייתה בשמיים, עכשיו אני כבר על סף וויתור ממסלול ייעודי לקצונה.
הגיוס היה ממש לא מזמן- 20 בפברואר.
אני מהאנשים האלה שצריכים להרגיש אהובים, שלמישהו אכפת.
קשה לי להבין רמזים, ואני גם עילגת בלרמוז.
יש לי חלומות שכשאני מספרת אותם רוב האנשים לא מאמינים, וגם אם כן- הם נכנסים לשוק מסוים. עדיין לא הבנתי למה.
אני
עכשיו בשלבים של לסיים קשר עם אחד האנשים שיותר השפיעו עליי מאז גיל 13,
וזה קשה, כי אני אוהבת אותו מאוד וכבר ניסיתי לסיים את זה או לשנות קרוב
למאה פעמים.
יש סיכוי שישאירו אותי שבת בפסח כי הפקרתי נשק. לא מאוד אכפת לי...
המפקצי"ת (מפקדת צוות/ מפקדת אישית שלי) חושבת שהמצאתי את זה כדי לא לחזור הבייתה.
היא צודקת, אבל זה גם כי רציתי שחברה שלי לא תישאר לבד- בסוף היא נשארה ולי עדיין לא עשו משפט.
אחד
הדברים שאני הכי מחכה לו כרגע זה שיסתיים כבר הקורס שאני נמצאת בו, ואני
אצא לסיפוחים בתור משקי"ת קישור. זה תפקיד פקידותי, אני אצא יומיות, אולי
ישעמם לי, אבל אני בת-אדם שלא משתעממת אף פעם אז אין לי דאגות. אני בונה
על להשיג אישור עבודה ולהתחיל לחסוך קצת כסף.
בעיקרון אני מיועדת לקורס קצינים, אבל אני לא חושבת שמתאים לי, וכנראה אני אחתום וויתור- מה שיביא אותי לתפקיד המשקי"ת מהר עוד יותר.
אני גרה לבד, בקיבוץ.
בצד השני של הקיבוץ גרים ההורים שלי- ככה זה.
עם
כל זה שהם תומכים בי כלכלית ומנסים לעזור, ההורים שלי הם מהאנשים שיותר
הורסים לי את היום ויותר פוגעים בי רגשית, ואני מנסה לשמור איתם על קשר
יחסית מרוח וכמעט מנותק, מה שקצת קשה, כי הם רוצים לדבר ולהפגש כמה שרק
אפשר.
אני מתגעגעת לחטיבה, אבל יש לי תקוות גם מהעתיד ומהצבא.
המטרה הכללית שלי כרגע ולשנים הקרובות היא ללמוד להיות שמחה/מאושרת גם כשקשה ולא לתלות את עצמי באחרים.
ולסתם דברים:
מחר אני חוזרת לבסיס. דווקא נחמד שם והתנאים יחסית טובים.
אתמול
דיברתי איתו (הבחור שהזכרתי לרגע למעלה) ואמרתי שהוא עושה לי רע ואני רוצה
להתנתק. הוא אמר שהוא רוצה לדבר פנים אל פנים, היום. הסכמתי. עכשיו אני
מחכה לטלפון ממנו, מצד אחד. מצד שני, אני מקווה כבר שהוא יוותר ולא יתקשר
ואולי במקרה ניפגש בעוד כמה חודשים, כשהכל כבר יהיה דהוי בעבר. אני לא
מאמינה שכבר חמש בערב.
יש משהו קצת הזוי בכל הכתיבה הזו... במובנים מסוימים אני פשוט צריכה לפרוק את הכל ברמות מטורפות. מסקרן גם לדעת אם יהיה מישהו שיבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
