Some Place Beyond |
 כינוי:
קצת מטורפת בת: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
רק שתדעו- אני לא מתלוננת.
זו לא פעם ראשונה שאני פותחת בלוג. כבר שנים שאני מכירה את זה, וכל ענין הבלוגים הוא עדיין קצת הזוי מבחינתי.
אבל,
למרות שיש יומנים רגילים, ולמרות שיש חברים מציאותיים לדבר איתם, בבלוג יש
משהו קצת שונה, ואחרי שנתיים או יותר ללא בלוג, זה חסר לי.
קצת עליי:
אני מתוסבכת, יש אהבה עצמית, אבל לא מספיק.
עד לא מזמן חשבתי שאני בחורה פשוטה מאוד, ונרמלית.
כשהתגייסתי המוטיבציה שלי הייתה בשמיים, עכשיו אני כבר על סף וויתור ממסלול ייעודי לקצונה.
הגיוס היה ממש לא מזמן- 20 בפברואר.
אני מהאנשים האלה שצריכים להרגיש אהובים, שלמישהו אכפת.
קשה לי להבין רמזים, ואני גם עילגת בלרמוז.
יש לי חלומות שכשאני מספרת אותם רוב האנשים לא מאמינים, וגם אם כן- הם נכנסים לשוק מסוים. עדיין לא הבנתי למה.
אני
עכשיו בשלבים של לסיים קשר עם אחד האנשים שיותר השפיעו עליי מאז גיל 13,
וזה קשה, כי אני אוהבת אותו מאוד וכבר ניסיתי לסיים את זה או לשנות קרוב
למאה פעמים.
יש סיכוי שישאירו אותי שבת בפסח כי הפקרתי נשק. לא מאוד אכפת לי...
המפקצי"ת (מפקדת צוות/ מפקדת אישית שלי) חושבת שהמצאתי את זה כדי לא לחזור הבייתה.
היא צודקת, אבל זה גם כי רציתי שחברה שלי לא תישאר לבד- בסוף היא נשארה ולי עדיין לא עשו משפט.
אחד
הדברים שאני הכי מחכה לו כרגע זה שיסתיים כבר הקורס שאני נמצאת בו, ואני
אצא לסיפוחים בתור משקי"ת קישור. זה תפקיד פקידותי, אני אצא יומיות, אולי
ישעמם לי, אבל אני בת-אדם שלא משתעממת אף פעם אז אין לי דאגות. אני בונה
על להשיג אישור עבודה ולהתחיל לחסוך קצת כסף.
בעיקרון אני מיועדת לקורס קצינים, אבל אני לא חושבת שמתאים לי, וכנראה אני אחתום וויתור- מה שיביא אותי לתפקיד המשקי"ת מהר עוד יותר.
אני גרה לבד, בקיבוץ.
בצד השני של הקיבוץ גרים ההורים שלי- ככה זה.
עם
כל זה שהם תומכים בי כלכלית ומנסים לעזור, ההורים שלי הם מהאנשים שיותר
הורסים לי את היום ויותר פוגעים בי רגשית, ואני מנסה לשמור איתם על קשר
יחסית מרוח וכמעט מנותק, מה שקצת קשה, כי הם רוצים לדבר ולהפגש כמה שרק
אפשר.
אני מתגעגעת לחטיבה, אבל יש לי תקוות גם מהעתיד ומהצבא.
המטרה הכללית שלי כרגע ולשנים הקרובות היא ללמוד להיות שמחה/מאושרת גם כשקשה ולא לתלות את עצמי באחרים.
ולסתם דברים:
מחר אני חוזרת לבסיס. דווקא נחמד שם והתנאים יחסית טובים.
אתמול
דיברתי איתו (הבחור שהזכרתי לרגע למעלה) ואמרתי שהוא עושה לי רע ואני רוצה
להתנתק. הוא אמר שהוא רוצה לדבר פנים אל פנים, היום. הסכמתי. עכשיו אני
מחכה לטלפון ממנו, מצד אחד. מצד שני, אני מקווה כבר שהוא יוותר ולא יתקשר
ואולי במקרה ניפגש בעוד כמה חודשים, כשהכל כבר יהיה דהוי בעבר. אני לא
מאמינה שכבר חמש בערב.
יש משהו קצת הזוי בכל הכתיבה הזו... במובנים מסוימים אני פשוט צריכה לפרוק את הכל ברמות מטורפות. מסקרן גם לדעת אם יהיה מישהו שיבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
