בא לי לצום,
לא בא לי לאכול יותר בחיים
בא לי להקיא
בא לי לחתוך
רוצה שיפסיק לכאוב.
קשה לי.
כל הזמן תחושה שהדמעות עוד שניה מתפרצות אבל לא,
חייבת להיות חזקה,
בשביל אמא
בשביל אח שלי
בשביל החיילות שלי.
הלוואי ולא הייתה לי אחריות על כלום.
שהייתי אדון לעצמי.
כל החיים רק מכתיבים לי מה לעשות.
לעבוד,להרוויח כסף,לפרנס את הבית, לתמוך בכולם,להיות פסיכולוגית
הכל על הכתפיים שלי,תזוזה אחת לא נכונה והכל מתפרק.
חבל שאני לא ילדה קטנה שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
