Stories make everything a little more real

חח כמה זמן עבר.. אבל לפחות אני ממשיכה (:

 "שתיתי מלא ואני לא זוכרת כלום" "מה קורה אור?" הטון שלו השתנה כאילו הוא צפה את מה שאני הולכת להגיד. "ודניאל אמרה לי עכשיו" "מה??" הוא נלחץ. "ששכבתי עם רן". זה כאילו דקרתי אותו בלב, הרגשתי את זה. "דן?" מבטו קפא והוא הסתובב ממני. "אני מצטערת כלכך מצטערת אני לא זוכרת כלום כשעוד ידעתי מה אני עושה זזתי מהם כל הזמן!". הוא המשיך לבהות. "הם? עם כמה כבר הזדיינת?" "לא דן זה לא ככה בבקשה תבין אותי.." המילים ברחו לי בין הדמעות. "אור.." "דן אני מתחננת.." "אור" הוא התחיל לקום. "דןן" קראתי לו והדמעות רק הוגברו. "בבקשה אל תלך" הוא פשוט לא ענה. "דן תחשוב שזאת היתה הפעם הראשונה שלי" אבל זה כאילו לא עניין אותו. "דן אני אוהבת אותך" הוא קם והלך. ואני רק בוכה. מתנדנדת מצד לצד. בוכה. הדמעות פשוט לא פסוקות. פתאם אני שומעת את אמא רצה אלי "אור הכל בסדר?" "כן אמא כן" קמתי והלכתי לחדר. שכבתי במיטה ואני לא יודעת מה לעשות חוץ מלבכות . התקשרתי אליו אבל הוא לא עונה. ניסיתי שוב, וכמה פעמים כלכך הרבה שלא יכלתי לספור. עד שפעם האחרונה הפלאפון שלו היה כבוי. הנחתי תטלפון ושכבתי עם מבט קר . מנסה להרהר את מה שקרה, את מה שעשיתי. את מה שהרסתי. פתאם שמעתי את הטלפון "הלוואי וזה דן" זה כל מה שחשבתי. לא , זאת דניאל. ניתקתי. אבל היא המשיכה להתקשר שוב ושוב ושוב. לבסוף בפעם העשירית עניתי "דניאל אני לא ממש במצב רוח לדבר על אתמול או בכלל" "אוור את משוגעת מה את לא עונה לי!" היא נשמעה היסטרית. "את לא מבינה מה קורה פה את חייבת לבוא" "מה? מה יש?" "תקשיבי אני מצטערת לא ידעתי!" "דניאל דברי כבר!" היא הלחיצה אותי. "דן התקשר אלי לפני אזיה 10 דק'" "נונו" "ביקש תשם של אופיר ושל האחרים" "מה?!?" "אמרתי לו שיעזוב את זה אבל הוא לא הניח לי ואמר שהוא ימצא בכל זאת ולחץ עלי" "מה??" "בקיצוור הוא מצא את אופיר והם רבים מכות. את חייבת לבוא!!" "איפה אתם?!" "בפארק הקטן ליד הבצפר" "ביי" . מה הילד הזה עושה. מה עובר עליו. אלוהים. לא יכולתי שלא להרגיש קצת טוב עם מה שקורה לאופיר עכשיו אבל בעיקר מה שהדאיג אותי זה מה עם דן. התלבשתי ורצתי מהבית "אור?" "אמא אני כבר חוזרת!" וטרקתי את הדלת. נאי מנסה לרוץ אבל אני כלכך חלשה, הבחילה לא עוברת הרגשתי כל רגע כאילו אני מקיאה. בקושי ישנתי והכל מסתובב. בדרך התחלתי לשמוע אמבולנס "לא בבקשה שזה לא בגלל זה בבקשה" ייחלתי. וכשהגעתי ראיתי את האמבלונסים עומדים בפארק ואת דניאל רצה אלי "אוור תקשיבי!" "מה קרה לדן מה קרה לדןןן?!" "הם דקרו אותו בבטן אבל זה לא מקום מסוכן אל תדאגי יטפלו בו!" התחלתי לבכות ורצתי לשם וקראתי לו "דן! דן!" שוב ושוב אבל אפחד לא עונה לי.הרגשתי כמו בסרטים בזירות רצח, הרגשתי איך הכל נעלם, תיארתי את הגרוע ביותר ייחלתי שיהיה חי לפחות. כבר חשבתי על החיים בלעדיו ורציתי למות, הרגשתי ריקה. צמרמורת כואבת עברה לי בגוף, ובוקיש יכלתי לזוז אבל רצתי לאמבלונסים כמה שזה כאב לי. הגעתי לאחד האמבלונסיםף כלכך חדתי לראות את דן שמה פחדתי לסהתכל, פחדתי לראות משהו שאני לא צריכה לראות ואז ראיתי את אופיר שוכב את כל הרפצוף שלו אדום מלא דם. המבט שהוא דפק לי. רציתי להגיד כלכך הרבה דברים אבל פשוט המשכתי וכשהלכתי שמעתי אותו קורא לי, הייתי מכונה לזרוק עליו משו אבל דן יותר חשוב. באתי לאמבולנס השני ושם הוא שכב עם 2 פרמדיקים "את לא יכולה להכנס" "לא בבקשה זה אח שלי" בחיים לא שיקרתי ככה. "אוקי תעלי מהר" עליתי וישר נסענו. העניינים שלו מצמצו "דן מה עשית מה עשית מה עשיתת?! למה??" "אור" הוא ניסה לדבר. "אל תדבר אני פה בשבילך" אבל הוא הסתכל עלי שונה. קשה לו היה להסתכל עלי. פתאם ראשו נפל לצד השני ועיניו נעצמו. "אנחנו מאבדים אותו" אחת הפרמדיקיות צעקה.