יום חמישי, 29-5-08

כרגיל כמו כל החודשיים(שלוש) שהבלוג קיים, זה היום האחרון בשבוע

שאני מעדכנ בו. שישי ושבת, ימים ללא בית הספר, ימים משעממים

שאני לא מעדכנת אלה רק מקפיצה ועונה תגובות.

היום היה לנו חיסון בבית-ספר כי בכיתה ח' שחכו לעשות לנו, ובגלל

שאיזה ילדה אחת נפגעה קשה מאד בגופה(מבית הספר שלנו)הוחלט

לעשות לנו את החיסון היום.

אני,אפילו שאני כבר בת שש-עשרה(או יותר נכון עוד ארבעה חודשים)

מקשקת ופוחדת פחד מוות מזריקות.לא מהכאב,לא מנקודה שנשארת

אלה מהידיעה שמהו נכנס לי לדם. אני במיוחדת מפחדת שכל מי

שעושה את הזריקה הזורגגת הזאת מתחיל לצרוח "כואבת לי היד" ,

"אני מרגיש שאני הולך להתעלף" או "זה כוואאב ררצצצחח".

בעצם,מי לא היה מפחד?אז אני חוץ מלפחד התחלתי לשקשק ולבכות.

המות עברו ועברו ועברו,אני האחרונה ברשימה 'ת..'. התיישבתי בצד

ופשוט הסתכלתי על הרופאה, איך שהיא מכניסה לתוך המזרק את

החומר האדום והמוזר וזוקת לתוך קופסא אדומה את המזרקים שבהם

השתמשה. שתי ילדות התחילו לבכות מכאב, ובעוד ילדה אחרת

התחילה לבכות מפחד. החברה הכי טובה שלי עברה את החיסון,היא

אמרה שמרגישים כאילו מכנסים לגוף מחט ענקית לגוף ומסובבים

את הגוף סביב המחט ולא הפוך. עכשיו באמת התחילו להיות לחוצה.

היא לא משקרת לי. היא אף פעם לא שיקרה. ובדיוק ברגע הזה,

הרופאה קראה לי. הלכתי לכיסא, יותר נכון זחלתי לכיסא והתיישבתי.

אני לא יודעת למה פתאום, אבל כשראיתי אותה מכניסה את החומר

למזרק התחילה אצלי,בפנים,בגוף פאניקה.ופשוט בלי הודעה מוקדמת

התחלתי לבכות.הרופאה אמרה שאני אתקשר לאמא ואדבר איתה

התקשרתי, והיא כיוונה את המזרק ליד,התחלתי לזוז ולהעיף את היד

שלה ממני. אני כל-כך נבהלתי. זרקתי את הפלאפון לצד ופשוט קמתי

מהכיסא, כולי רטובה מדמעות והתחלתי לצאת מהכיתה.

בדיוק יצאתי מהכיתה ונתקעתי במישהו. פתחתי את העיניים,

לא ממש ראיתי בגלל הדמעות, אבל אז שמעתי את הקול המוכר

ואהוב של אהובתי. " ****? " (השם שלי).

ואני פשוט מתיישבת על הרצפה כולי בוכה. לא מתייחסת לפאדיחה

שאני מעוללת לעצמי כשאני בוכה מול יותר מחמש כיתות .

היא התיישבה לידי המשכתי לבכות, עד שנרגעתי .

היא התחילה לדבר איתי על החיסון,ואמרה שזה ממש לא כואב

זה נגיעה קלה בגוף ואפילו לא מרגישים את זה כי היא מושכת קצת

את העור שאפילו לא מרגישים.

היא הבטיחה שהיא תחזיק לי את היד ולא תעזוב אותי עד שזה יגמר.

לא רציתי ללכת,עדיין פחדתי אבל היא פשוט משכה אותי מהרצפה .

בסוף הזריקה עברה. זה כאב רצח אבל אני אחיה .

היא החזיקה אותי חזק ביד ולא עזבה עד שהרופאה הוציאה את המזרק.

אני .

שמתבגרת ולא יודעת עם היא באמת אוהבת בנות,

או סתם חושבת שזה מגניב ומנסה לעשות את עצמי .

ושמאושרת כי האהובה שלה-כניראה- החזיקה אותה

ושמאושרת גם כי קיבלתי ציונים מעולים בהבעה.

אהובתי עכשיו,עדיין תקרא אהובתי בפוסטים, למרות כמו שאמרתי אני לא יודעת אם אני אוהבת אותה באמת .

הזה מהתגובות בפוסט שעבר בלבל אותי לגמרי חחח .