אצרח אותך כל הדרך הביתה

אני מסתכלת על העור שלי ואני רואה שהצלקות שלי לא מחלימות.

אני שמחה. 

תשאלו אותי למה אני עושה את זה, ואל תכעסו על המעשה.

שחר מפחד. הוא אומר שיכולה לקרות לי "תאונת עבודה". הביטוי מצחיק אותי, הוא אירוני ואכזרי, אבל צודק.

אני רוצה להתעלם מניסיונות החיזור של אנשים רנדומליים בטענה שעוד קשה לי לשכוח אותו, לעזוב את מה שהיה לנו. אבל זה באמת ככה.

כן, ההוא בבסיס מעודד אותי לפעמים.וכן, יש את הזה מהתחנה המרכזית שלקח ממני את הטלפון שלי וכן, גם ההוא מהמשרד חינוך וההוא מהנשקייה - אני לא עיוורת, אתם יודעים. שלילית, אבל לא עיוורת.

 כשאנחנו שוכבים והוא שואל אם זה לא מפתח לי ציפיות זה מכעיס אותי. זה באמת נראה כאילו יש לי איזושהי תקווה למשהו כזה?

האמת היא שאני אוהבת את הצלקות שלי, הן מדברות אליי ואומרות לי שזה מגיע לי, ואפילו יותר. ואני אוהבת את זה שרק הוא רואה אותן, בינתיים, אני "מענישה" אותו ע"י כך שאני מענישה את עצמי.

זה מגיע לך.

זה כל כך מגיע לך.

לעולם לא תהיי נאהבת. אנשים יחשבו שאת נחמדה, מוכשרת, מעניינת או יפה, אבל אף אחד לא יאהב אותך, כי את מה שאת, ואנשים לא יכולים לסבול את מה שאת. את לא יכולה לסבול את מה שאת. בגלל זה לקחת מאמא שלך את הסכין ההיא, הסוג-של איזמל מנתחים, למקרה שאני אמצא עוד סיבה להחביא את הרגליים שלי.

אני לא יודעת מה אני כותבת.

אני לא יודעת מה יוצא לי מהפה, מהידיים, מהראש.

הסיוטים שלי לא עוברים, ונמאס לי להתגעגע. נמאס לי לצעוק לעצמי בחלום להתעורר, ועם כמה שזה נשמע קלישאתי, זה נכון. פעם לא ידעתי מה זה סיוטים.זה היה רק אני שאוהבת לישון ונוחרת בקולי קולות באוזן של דאשה. עכשיו אני חולמת שהקירות נסגרים עליי, שאני נשרפת בלהבות, שכולם עוזבים אותי, שאני עוקרת לעצמי ובמקביל לחברות שלי את העיניים, שאני נופלת ונופלת. אני כבר לא יודעת איפה העניין חמור יותר - כשאני ערה או כשאני ישנה.

..................

בזמן האחרון בגלל הקורס, יצא לי לקום כמה פעמים לפניי השמש. הייתי מנמנמת ברכבת - ז"א, מנסה, כי אני לא באמת יכולה לישון ברכבות, ולפעמים הייתי פותחת את העיניים בול כשהשמש הייתה יוצאת כולה כעיגול שלם מקו האופק.

אני אוהבת את השעה הזו של היום, כשכולם ישנים או בדרך לעבודה או לבסיס. זו שעה מרגיעה. שעה של תחילת יום.

כשאני חוזרת הביתה והשמש שוקעת, זו השעה שאני הכי מתגעגעת. אלה היו 547 ימים. 547 זכרונות, כל אחד מהם כואב פי כמה מהסכין.

אני לא אשקר כשאומר שהמוות במצב הזה נראה מנחם.