אצרח אותך כל הדרך הביתה

a brief bout with a razorblade cut me

I freaked out thinking people didn't love me

I watched closely as the you I knew forgot me

In letting go I am so proud of what I done

...........................................................................................................

בטח שזה יקרה, בטח שאתה מפחד, למה שלא תפחד, אני מפחדת מזה בעצמי אז מה ציפיתי לאדם מבחוץ?

פחדנים, אנחנו כולנו פחדנים ואני שונאת את זה.

אז למה אני לא מסוגלת להשתלט על הדברים שאני עושה? להיכנס למעלית ולהמשיך משם, למה? אם היה לי  מספיק שכל אולי הייתי מבינה שהכל נגמר. ואולי יש לי מספיק שכל ואני באמת מבינה הכל, וזה מה שרוצח אותי?

כתבתי לשחר שאולי עכשיו הוא ישמח שאני לא אעשה את זה לעצמי יותר כי עברתי השפלה נוראית, והאמת שאני באמת מרגישה מושפלת, ואחריי שבוע בלבד התחלתי להתגעגע לשפתיים שלו, חמות כאלה.

אבל זה לא סוף העולם ולא, אני לא מרחמת על עצמי, האמת שאני חושבת שכל הדברים האלה מגיעים לי בצדק, אין מה לעשות, מעשה גורר תוצאה מסויימת והמעשים שלי גוררים אחריהם לא רק תוצאות.

וכמה פעמים כבר נרדמתי כשכל העור שלי מגרד (לא מילולית) ובוער לי מרוב שהוא חלק ולא פגוע.

ובפעם המאה אני מבטיחה לעצמי להישאר אדישה ולא להיסחף. אז דווקא אז ההוא חוזר ואומר לי, גם אם ממש בטעות "אל תיעלמי לי שוב". שוב. כאילו שאני זו שנעלמת.

אתם אלו שנעלמים.

אני לא יודעת מה יהיה עוד שבועיים כשאני אחזור לבסיס. אני חושבת שהמצב יהיה בעייתי ביותר. אני אפילו מפחדת לחזור למה שהייתי לפניי שנעלמתי.

מילים סתומות, זה הכל.