טוב החלטתי ללכת לישון, בעשרים לעשר בדיוק...כשפתאום קפץ לי מין דחף להגיד משהו עלייך. בייבי שלי. עבר הרבה זמן מאז העידכון האחרון, ואם אני לא טועה הוא עוד מלפניי שהיינו ביחד בכלל, מלפניי שדיברנו על כל העניין.
אז איך הלך כל הסיבוך? אה, כן. יש כל כך הרבה מה לספר.
יש כמה נקודות ציון שאני זוכרת בכל הקטע. אחת מהן זו את הנסיעה אז, אליי הביתה, בסופ"ש, שבה דיברנו על כך שאהבה היא מילה גסה. אז עוד זה לא היה רשמי. אמרת לי שאנחנו קטנים מכדי להבין את זה, שזה נראה לך טיפשי שאנשים קופצים להגיד את המילה הזו כל הזמן, כמו שהם קופצים להגיד את זה בהקשר של "אני אוהב את הכלב שלי" או "אני אוהבת לאכול". כאילו כולם ממעיטים בערכה. הייתי קצת מאוכזבת אם לומר את האמת, אבל עם זאת אמרתי לעצמי שככה זה מתאים לי. אני לא צריכה עכשיו משהו רציני פחד..ניתן לזה לזרום, תעשה מה שאתה רוצה ואני אעשה מה שאני רוצה.
אני חושבת שקצת אחריי - אולי חודשיים, אולי חודש וחצי, היינו על המיטה שלך ורבנו קצת - משהו על זה שאני מזלזלת בעצמי. ואתה התייאשת, כעסת, ואמרת "את כל כך מטומטמת, איך את לא רואה." והאמת שראיתי, אבל באמת עשיתי את עצמי מטומטמת. "רואה מה?" ולא רצית להגיד. אז לחצתי ולחצתי, ועשיתי פרצופים והצקתי, עד שהתיישבת על הספה שלך בבית, לידי, על הכיסוי הכחול, לקחת לי את היד וכמו בסרט הכי מבויים בעולם אמרת לי בחצי לחישה "את פשוט טיפשה כי את לא רואה שאני מתאהב בך". ובאותו הרגע הבטן שלי קפצה למעלה, ונישקתי אותך ואתה נישקת אותי במשך הרבה הרבה זמן, ורק אחר כך כמו מטומטמת אמיתית הצלחתי להוציא איזה חצי קירקור בסגנון "גם אני."
אתה יודע שאני פחדנית. ואלוהים יודע שכשאני נוסעת באוטובוס לבד אני רק חושבת לעצמי "קחי את עצמך בידיים, אל תיסחפי, אל תתני לזה להמריא כל כך גבוה כמו אז, ואח"כ להיות מופתעת אם כל העניין מתרסק." אז אני נושמת עמוק ולוקחת את עצמי בידיים, ולא מעירה (משתדלת) כשאתה לוקח עוד סיגריה כשאנחנו נוסעים באוטו, למרות שהעשן מחניק ולמרות שהרגע סיימת כבר אחת, אבל בדיוק אכלת, ואתה בטח נהנה מלשים את המרפק על החלון ולקרב ולהרחיק את הדבר הבוער הזה אל הפה היפה שלך ומהפה היפה שלך.
בייבי שלי, אני מסתכלת עלייך ויודעת שעברת כל כך הרבה, יותר מדיי אפילו. אני יודעת שחווית דברים שאף אחד לא אמור לחוות, ואני יודעת שהמאבק שלך בעולם בא רק כדי להגן על הילד הקטן שאתה בפנים. ואני אוהבת את המעטה החיצוני המזלזל שלך כי אני יודעת שהוא בא לכפר על משהו הרבה יותר רך. כמו כולנו בעצם. אתה גורם לי להרגיש התעוררות, רגשית ופיזית ביחד, כל פעם שאני איתך. אני אוהבת איך שלפעמים אנחנו נוסעים בבוקר מוקדם לבסיס, כשאין עוד כוח לדבר, ובלי להגיד שום דבר אתה פשוט שם את היד שלך על הברך שלי ואז באמת אין צורך להגיד דבר. שוב פעם אני מרגישה צורך דבילי ואולי אינסטינקטיבי קצת להגן עלייך, אולי כי אני יודעת שאתה מפחד להפגין סימני חולשה, ושאני בעצם החולשה הכי גדולה שלך, אז רגע, בעצם זה קצת פרדוקס.
ללכת איתך לישון שכמו תמיד אני ליד הקיר במיטה הקטנה מדיי זה מה שמרחיק ממני סיוטים. להתעורר איתך בבוקר (קודם אני אח"כ אתה) ולהרגיש אותך גורר אותי אלייך ומתוך שינה עוד מותח איכשהו את היד שלך לחבק אותי ולשמוע אותך אומר לי לשים נודניק על השעון המעורר לעוד 10 דקות. ואני לא ממהרת לשום מקום כשאני איתך, כי כל כך רגוע ובטוח לי איתך, ואני חלשה, עוד יותר חלשה ממך, ואני כנועה ואני תמיד נכנעת לרגשות שלי, ואני שונאת את זה, כי מאז שהחתכים שעל הרגליים הגלידו והפכו לארבעים ומשהו צלקות לבנות, אני מפחדת שיום אחד כמו תמיד אני אצליח שוב פעם לאבד דווקא משהו מהדברים הכי חשובים לי, את הרגשת הביטחון שיש לי כלפייך וכלפיי האהבה שלי אלייך והאהבה שלך אליי. נכון, הרבה זמן לא עבר מאז שאנחנו ביחד, אבל בינינו - אנחנו אפילו לא שמים לב, ולי נותר רק להיאנח וליהנות מהרגע. בייבי שלי, אתה בטח עכשיו כבר במיטה אחריי מקלחת, אולי חושב עליי ואולי לא. אני מתגעגעת אלייך - בלילות במיוחד. חסר לי הצליל של הנשימות שלך שנייה אחריי שאתה נרדם (ואני מתכוונת לזה - שנייה בדיוק) והחמימות של הגוף שלך כשאתה מתמתח לידי בבוקר.
לילה טוב יקירי, חלומות נעימים.