אצרח אותך כל הדרך הביתה

דבר ראשון אני מפחדת שתבין שאני לא בשבילך. שהבחורה הנוירוטית המעורערת "קלות" היא ממש לא בשבילך. שמישהי עם כל כך הרבה פחדים לעולם לא תוכל להשתוות לקרסוליים של כל מיני בנות אחרות..וזו מחשבה ממש מעצבנת אני חייבת להודות. 

דבר שני אני מדמיינת דברים.

בדמיונות שלי אין נאמנות. הן מכאיבים והם מוסתים נגדי. הם מראים לי דברים שאני מנסה להדחיק, מה שפותח חור עצום במקום נסתר בבית החזה שלי, בערך מאחוריי הריאות. הם מטיחים בי דברים: "אז מה שהוא אומר לך שאת יפה. אז מה אם הוא מנשק רק אותך ומתקשר רק אלייך ושומר תמונות שלך בכל מקום - על הקיר בחדר, בארנק, בפלאפון. סו פאקינג וואט. את יודעת מה הוא. הוא גבר. את השאר תביני לבד."

ההבנה הזאת מאוד קשה לי.

דבר שלישי אני חשדנית. מוכנה לקבל כל שנייה דחייה. אתם לא יודעים כמה שזה יכול לסובב לכם את השכל. אולי אתם יודעים, ואם כן אז אני מרחמת עליכם. באמת חבל שאתם יודעים את זה. עדיף לא לדעת. 

אז מה, להיות כמוהה? כמו החברה היקרה שלי? זו שטענה בפניי שהיא לא אוהבת את חבר שלה ובכל זאת היא משקרת לו כבר שנתיים? אז מה, לא להאמין בנחמות היחידות שנשארו לי? שאהבה זה רגש חיובי?

צרות בגן עדן.

סערה בכוס תה.

הר מעכבר.

וכו', וכו'.

כשבאתי לכתוב את שורות המרמור האלה, נזכרתי בזכרונות ההגנה שהמוח שלי שומר למקרים נואשים כמו עכשיו.

"תיזכרי" אמרתי לעצמי "כשאתם ישנים ביחד במיטה, כמו בלילה הלפניי אחרון שישנתם יחד, והתעוררת בגלל שמשום מה היה רעם בחוץ, הוא ישן לידך, זז קצת בגלל הרעם, לא יכולת לדעת אם הוא ישן או שהוא חצי ער, והוא מילמל את השם שלך, את חושבת שזה מה שהוא עשה. מילמל אותו ממש ממש בשקט, בקושי שמעו. אח"כ הוא מילמל "אני אוהב אותך", גם בזה את לא בטוחה - אבל אולי המוח שלך השלים את החסר - והכי כואב, וזה כבר היה ממש ברור לך: הוא אמר בשקט בשקט "אל תעזבי אותי", מה שהראה לך, שהוא פוחד לא פחות."

"אני לא אעזוב אותך", וליטפת לו את הכתף. הוא המשיך למלמל. בבוקר הוא לא זכר כלום ואמר שדמיינתי. אולי באמת דמיינתי..אולי הכל מומצא מהתחת. כבר הזכרתי שהדמיונות שלי מוסתים נגדי. הם מוצאים את הנקודות הכי חלשות, עליהן הם זורקים את כל הזדוניות שהם יכולים רק למצוא. ניסיתים לחיות ככה פעם? זה מתיש. לפעמים בגלל הרגעים האלה אני נזכרת למה לא רציתי לחיות יותר. לנהל מאבק מול האיבר הכי חשוב בגוף שלך מאז גיל 0 זה דבר כל כך מתיש.

מה נהיה ממני? ושאלה יותר קשה, מה יהיה?