אצרח אותך כל הדרך הביתה

למען האמת אני מתחילה להרגיש ממש רע. ואין שום סיבה לכך.

קראתי שבשניי שליש מהמקרים של טורדנות כפייתית מתחיל להתפתח דיכאון. אמרתי לאמא כמעט בדמעות שאני רוצה לדבר עם הפסיכיאטרית. לא זוכרת מה היא ענתה, אבל אני שוקעת ברחמים עצמיים ואני שונאת את זה ואני שונאת את הכל. ואולי זה צימאון לתשומת לב, אבל אני לא מרגישה שאכפת לי אם שמים אליי לב או לא. ובכל זאת אני רוצה בזה, אולי אני סתם מחפשת סיבה ואולי אני ממעיטה בערכו של ראשי הנהדר.

הידעתם שאחד מהסמפטומים של דיכי זה לדמיין שיש לך סרטן?

ח כן אה? that's me

נחכה לגיל עשרים ונראה אם זה יחמיר.

חייבת לדבר עם ד"ר מוניקה. אין לי כוח יותר.

אל תגיבו. גם אם בטעות בא לכם.