קמתי איזה אלף פעמים בלילה כי היו לי חלומות שאדם מרצה לי על כמה שצריך לעשות עכשיו פיפי, וחלומות על זה שבמסיבת פורים הלכנו להשתין בשירותים ולהתאפר, ומשום מה היה לי שיער שחור ואודם אדום נורא חזק, והשירותים שמה הזכירו את השירותים כמו ברוק העצמאות, רק בלי האסלה.
דאמ יו, דלקת.
נא לא לייחס חשיבות לעידכון הקודם, היה לי משבר. למען האמת אני עדיין טיפה'לה במשבר, אני מניחה שאולי זה האובך וזה שהרוח בחוץ כבר לא מקררת אותי. שטויות, זה בגלל שמשעמם לי.
אתמול עצמתי עיניים חזק בזמן שהתמודדתי עם אויבי המושבע. עצמתי עיניים והסתכלתי על המחט הזאתי שמתנודדת על המאזניים. נשמתי לרווחה כשגיליתי שמאז הפעם האחרונה ירדתי בשלושה או ארבעה, תלוי עד כמה המכשיר הזה אמין. איזה יופי.
שורפות לי העיניים זה היום החמישי-משהו-כזה ברציפות ואני חושבת שהעפעפים שלי פשוט יתקפלו מבפנים. כמעט נרדמתי מול צג המחשב של אמא בעבודה. ואולי סתם נמאס לי להפסיד בסוליטר.
אני חושבת שאני בוכה בערך כל יום עכשיו. כמובן כשאני בקרבתו של יקירי זה יוצא מהר יותר וחזק יותר. והרבה יותר. הוא כל כך אובד עצות שאני לא יודעת איך להקל עליו. ככה זה כשנוחתות עלייך פסיכיות עם שיער שמתעקש להסתדר בתשעים מעלות כלפיי מעלה עם ריסים באורך מילימטר ועיניים אדומות עם מבע מטורף. אני מזכירה לעצמי קורבן עינויים של הקו קלוקס קלן. עכשיו אמא גם קנתה לי מצעים-ורודי-ורדים בסגנון הרוקוקו צבועים להפליא בורוד פוקסייה. הגיע הזמן להחליף מצעים באמת, הצהובים מלאים כולם בכתמים עגולים מלוחים. שלא נדבר על המצעים שלו.
אלוהים ישמור כמה שאני שונאת הכל לאחרונה ומתה שכולם יעזבו אותי בשקט. לא אישי. רק קצת התמוטטות עצבים. חוצמזה אני גם בדאון רציני כי אני לא מוצאת את האמפי שלי.
גלעד יא מניאק העברת את הנגיף שלך לשאר בני המשפחה שלי. מאיפה אתה תופס תחיידקים האלו ממילא 
שלכם בדמעה ומשיכת אף רבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
