אצרח אותך כל הדרך הביתה

החלטתי שמאחר שאף אחד שאני לא רוצה קורא פה, לפתוח במסכת התלוננויות והאשמות ארוכה.

נתחיל בזה שנולדתי, בתאונה נוראית

נמשיך בה שמאז כיתה ד' המוח שלי לא היה צלול אפילו פעם אחד. נופ, רק עיסוק בדברים קטנים שבמהרה הפכו להיות גדולים שבמהרה השתלטו לי על החיים והפכו אותי לסובלת מבעיות חרדה, שהפכו אותי לסובלת מהפרעות טורדניות כפייתיות (או.סי.די). כן אני חוזרת על זה שוב. ושוב ושוב. אבל תראו, יש לי תירוץ, אני מופרעת מוטרדת כפייתית. וחרֵדה.

אלוהים ישמור אותי אבל אם יש משהו שמפריע לי באמת זו החרדה שבאשמתה הכל התחיל.

נהייתי מודעת יותר ללב שלי שפועם כמאה פעימות בדקה בדרך כלל (לא,זו לא צורת דיבור, הדופק שלי באמת הרבה יותר מהיר), התחלתי לפחד מהפעם הבאה שאני אשכב במיטה ואקרא לי ספר כשפתאום הדופק יעלה למאה עשרים ולא יירד במשך 20 דקות, מה שיקנה לי תחושת פחד נוראית (*נמנעת מלהשתמש במילה "חרדה"*) (*חרדה חרדה חרדה!!!*) מה שיגרור מחשבות על התקף לב. אני מודעת לזה שזה יכול לקרות, כי זה כבר קרה. החדשות הטובות הן שהמחשבות על ההתקף (חלילה, טפו טפו טפו) לא יחזיקו מעמד הרבה זמן. לא, הם יפנו מקום לחששות מפניי טרומבופיליה (מחלה שמה שקורה בה זה שהגוף מייצר קרישי דם שסותמים את העורקים ויכולים לגרום לשבץ מוחי) שמסתבר שיכול מאוד להיות שאני בקבוצת סיכון שלה, או מפניי סרטן (טפו טפו טפו!!!), מאיזה סוג שאתם רוצים - הדם, הרחם, השחלות, העור, העיניים, והכי גרוע והכי מפחיד - המוח.

 ואני אשכב לי במיטה ואדמיין איך הגוף שלי לאט לאט לאט מתפרק ומשדר לי אותות מצוקה בצורת כאבי ראש, מבקש ממני שאני מהר אלך לרופא, שינתח את הבעיה, אבל אף אחד לא מאמין לי שזה מה שזה, כולם אומרים "זה מתח, זה לחץ, זה פסיכוסומטי, תירגעי את בסדר" אבל לא, אני לא בסדר ואני יודעת שאני לא בסדר כי הפחד שלי הוא הכי אמיתי שיש ועצם העובדה שאני לא מפסיקה לפחד, ולהתקשר לאנשים בעתות מצוקה ולקוות לשמוע מהם מילה מעודדת שתרגיע אותי, גורמת לי להתאכזב כשלא למרבה הפלא הם פשוט לא יודעים מה להגיד לפסיכית שהתקשרה אליהם.

קחו דוגמא, ישבתי היום במחשב עשיתי שטויות, כשפתאום התחילה להירדם לי היד. לא נבהלתי עד כדי כך במהרה, שיניתי תנוחה, קמתי ללכת, התיישבתי במקום אחר, והעקצוץ הזה לא הפסיק. התקשרתי בוכייה לסיון, בכיתי שאני לבד בבית ואף אחד לא יוכל להזמין אמבולנס במקרה שיהיה לי שבץ או התקף לב, והעקצוץ נמשך, למשך דקות ארוכות (עקצוצים ביד שלא נפסקים הם בהחלט יכולים להיות סימן לכך שאני נמצאת בסיכון לטרומבופיליה כי, אתם מבינים, כשנוצר קריש דם, הוא יכול לחסום עורק ראשי שנניח, אחראי על הזרוע, לחסום את זרימת הדם אלייה וליצור תחושה של "נרדמה לי היד". זה מתחיל להיות לא בסדר כשזה לא עובר).

ואתם יודעים מה עוד? כשישבתי ודיברתי איתו ובכיתי בטלפון גם התחיל לכאוב לי הראש, אז נחשו מה? דמיינתי את הסרטן שהולך ומתפתח לי שם בעודני מדברת.

ונחשו מה עוד עוד! ברגעים אלו ממש אני יושבת ומקלידה לי על המקלדת והיד שלי נרדמה.

ונחשו מה עוד עוד עוד.

אני חיה מיום ליום, בפחד מטורף, בחרדה נוראית, עם הידיעה שהדקה הבאה יכולה להיות האחרונה שלי, כשיכול מאוד להיות שאני מדמיינת את הכל כתוצאה מההיפוכונדריה שלי, שנחשו עקב מה היא נגרמת (טוב נו, אם לא ניחשתם עד עכשיו, אני אגיד) - הפרעות חרדה.

נסו אתם לחיות ככה, עם הידיעה הכוזבת שהגוף שלכם מגיע לסוף פעילותו, לחשוב שאולי כשאתם רואים בן אדם אתם רואים אותו בפעם האחרונה, ובציפייה מתמדת לדבר הרע הבא שכנראה יקרה. עכשיו נסו אתם לשבת בבית, לבכות לבד, ולדעת שאף אחד לא ישמע אתכם או יעזור לכם במקרה שמשהו קורה, מכיוון שההורים שלכם בחו"ל והחברים שלכם רחוקים מדיי ולא יכולים להגיע, ושגם אלו שכן רוצים לעזור, לא יודעים איך ולפעמים גם לא לוקחים את הדמעות שלכם ברצינות.

"לא רוצה לדכא" אבל זו אני

ולפעמים הייאוש כל כך עמוק שבא לי פשוט -..