אצרח אותך כל הדרך הביתה

טוב אז מסתבר שזהו זה, הגיוס הוא בשביעי לשמיני, לא חצי שנה לא כלום, ממדים של בית ספר למדים של צבא (לא שאפשר לומר שבביה"ס היו לנו מדים...היה ניסיון קלוש אבל שברנו אותם) והאמת שבאמת ובכנות, אני מתה מפחד

לפניי כמה ימים שבהם חברי היקר בא ללון אצלי התעוררתי בשבע ורבע בבוקר וניסיתי לחזור לישון אך גיליתי שאני פשוט ל-א יכולה!  מחשבות ופאניקה התרוצצו לי בראש, והרי זה לגיטימי לגמריי, הפחד הזה מול הגיוס שבכלל לא נקלטעד כמה הוא קרוב, ובכל זאת, הסתכלתי על הריסים הארוכים והשחורים והיפים שלו והתחשק לי לבכות ושיחבק אותי ואז אני אבכה קצת.

כלפיי חוץ אני מנסה להיות "חזקה" בשביל אמא ואבא, במיוחד בשביל אמא, כי כל פעם שאני מזכירה לה שאני צריכה תיק גדול היא מתחילה לבכות, ולאחרונה היא כל הזמן מחבקת אותי ואומרת שהיא מתגעגעת אליי וזה קצת מפחיד שלא נדבר על זה שזה לא מקל עליי אפילו קצת. היא כל הזמן שואלת אותי אם תהיה מלחמה - האם ישלחו אותי לחזית, ואני צריכה להסביר לה אלף פעמים שלא שולחים נשים לחזית, גם כשהם לוחמות, אפילו שאני לא בטוחה בזה בעצמי.

והכי קשה זה להיפרד. יש לי דמעות כל פעם שאני חושבת על זה. להיפרד מכולם, מהמשפחה, מהחברים, והכי הכי, ובלי להעליב אף אחד, אבל באמת שלא - מהחבר. זה הכי קשה ואני יכולה להסביר לכם גם למה, אם תשאלו אותי. עד שמתרגלים לאהבה ולנחמה שמונחת בכל מבט ובכל מגע ובכל כל דבר אני מתחילה לתהות כמה זמן אני אחזיק מעמד לפניי שהמש"קית ת"ש תצטרך לתת לי הפנייה לפסיכולוג.

אני מנסה לחשוב על עצמי בשבתות, חוזרת הביתה מתה מעייפות.. מתי יהיה לי זמן לראות את כולם, לדבר עם כולם? נכון שעכשיו יהיה רשיון נהיגה לרבים מכם, אבל זה לא בדיוק פותר את כל הבעיות, ובקרוב כל השאר יתגייסו, אבל בינתיים אני צריכה ללכת לצריפין לבד ולישון באוהל מלא בסקביאס לבד ולאכול קוסקוס עם ירקות בשישי ושוקו פרווה בארוחות צהריים. אני חושבת לעצמי, מסדרת לעצמי לו"ח זמנים של שעות הפנאי, אם יהיו כאלה, חושבת על כמה כרטיסי טלכרט אני אצטרך לקנות (מישהו יודע בכלל איפה קונים אותם?) ועל איזה שירים אני מכניסה לעצמי לאמפי, ועם לשים לב ובלי אני שמה לעצמי שירים שבטוח יזכירו לי את הבדידות שלי והעצבות שלי כשאני אסע כל בוקר יום ראשון לבסיס. ואני חושבת על זה שאני אצטרך לבקש מכל האנשים הכי קרובים אליי שיכתבו לי מכתב, הכי ארוך שאפשר, שאני לא אשכח את הבית ושאני לא אשכח שגם אם היה לי הכי חרא בלבן שאפשר, תמיד תהיה לי נחמה בתשע-עשר בערב לחזור לאוהל ולהיזכר שזה לא יימשך תמיד ושלכל דבר יש סוף.

(זהו רמז אגב למי שלא הבין שהוא צריך להכין לי חבילות מכתבים נטולות אוכל שאוכל לשמור).

ולבסוף - איך אני אצליח להסתדר בלעדיו, בלי הנוכחות שלו שכל כך התרגלתי אלייה.

כשהייתי אצלו, והיה לנו סכסוך קטן בעקבות איזה עניין פעוט, התרגזתי, התיישבתי על המיטה והמשכתי לקרוא את הארי פוטר השני (אני מתנחמת במציאות של הספר כנראה, באופן די מטופש) ולאחר דקות ארוכות שמתי לב שהוא בוכה בשקט. כמובן שלא יכולתי לסבול את זה ובכיתי גם, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מכריחה אותו לצחוק, ואמרתי "בבקשה אל תשאיר לי דברים רעים לקחת איתי לגיוס", מה שגרם לו לבכות עוד יותר ולהגיד "זינה אני לא רוצה שתתגייסי", וזה שבר לי את הלב ושנינו בכינו כמו שבדרך כלל אני בוכה כשאני נכנסת להיסטריה, ואמרתי לו שגם אני לא רוצה, ואני כל כך מרחמת עליו, ועל רגל שלי שישארו בלעדיי (אל תחשבו שאני מקנה לעצמי חשיבות רבה מדיי אבל קשר זה קשר) והבטחתי כל שנייה שתהיה לי אני אתקשר. גם בשעת ת"ש המסכנה שתהיה לי שבה אני אצטרך לתמרן בין התכוננות למקלחת עם עוד 30 בנות שכוללת לבישת בגד ים ומכנס קצר, הליכה לשירותים, מקלחת דחוקה בזמן שבנות אחרות מתות שתצאי משם כבר, טלפון לאמא ואבא, טלפון לחברים, טלפון לכל שאר האנשים שמעוניינים שאתקשר אליהם, סידור המיטה לקראת שינה, וייבוש המגבת בלכו תדעו איפה.

בסופו של דבר, ואני חוזרת ליום שבו קמתי בשבע ורבע, קמתי והתקלחתי, חתמתי ביני לבין עצמי לבין אלוהים שבועה שאת תוכה לא אחשוף, חזרתי למיטה, הערתי אותו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, והוא אהב אותי גם.

יכול להיות, מאוד סביר אפילו, שזה יהיה פוסט אחרון או לפניי אחרון הגיוס.

אבל

Lay beside me, tell me what I've done
The door is closed, so are your eyes
But now I see the sun, now I see the sun
Yes now I see it