כל הדברים הקטנים שבזמן שחם וקשה אתה עוצר להסתכל עליהם:
כשעומדים בחום, זיעה נוטפת במורד גבך, ופתאום עובר מטוס מעל הראש ואתה חולם על כל האנשים ה"חופשיים" שבטח יושבים להם בקרירות הנעימה של המטוס, בדרכם לארץ עם רוח קרירה ונעימה, מתענגים על כוסית של קולה עם קרח, ולרגע אני שוכחת שאני בכלל שונאת לטוס.
כשיושבים בחול, הידיים מלוכלכות מהזיעה, שמן הרובה והחול שנדבק אליהן, ופתאום אתה רואה נמלת קציר שעוברת בין הקנה שלך לאבן משמאל, נושאת אחרייה גוש ענק של לחם שבטח עוד נשאר מהפריסה הקודמת.
כשקמים ברבע לחמש בבוקר, עולים על בגדי ספורט מלוכלכים ויוצאים לריצה של 1500 - 2400 מטר, ובזמן שעושים את הסיבוב המי יודע כמה, ואז השמיים מתחילים להתבהר ונגלה צבע טורקיז בהיר בהיר בהיר עם קצת אדום.
כשסינג'רו אותך לקום בארבע בבוקר (ובשביל זה את קמה בכלל בשלוש, כדי לארגן את האפוד והקסדה והמחסניות והכל) ואת יורדת למטה לחכות לסמלת אחריי בקושי 5 שעות שינה, ואז מעלה את כל הבסיס בערך על אוטובוס, בסוף, כשאת כבר עליו, את נשענת על החלון, ובדרך לניצנים תופסת תנומה של שעה ככה, ומתעוררת ליום חדש, כשהרחובות בקושי מכילים נפש חיה.
ונחזור לריצות המד"ס -
כשאת רצה כולך מזיעה, ותוהה לעצמך איך לעזאזל עוד מעט תעשי שבעה סיבובים עם נשק ואפוד, פתאום מתחילים לנגן את השיר, הטראנס הזה, שאת כבר שנה מתכננת להוריד, וזה נותן לך טיפה כוח, אפילו שמנגנים את זה ברמקולים בכלל לא בשבילך, והמפקדים שם כדי להזכיר לך.
לשבת בפינת פריסה, בהפסקה שבין הארוחת בוקר לצהריים, בשיא החום ככה, ולגלות שנשארו לך עוד בדיוק 4 שקלים לקנות פחית קולה, שמהווה שינוי מה זה מרענן לעומת מימיית הפלסטיק שיש לה טעם של אבק שריפה.
לעמוד בפריקסט (מין בניין בטון כזה שיש לו רק קיר אחד פתוח שעושים בתוכו שיעורי נשק וכלמיני) או לשבת, וחם, כי 2 בצהריים והשמש מחממת את האסבסט או מה שזה לא יהיה שמשמש בתור גג, ופתאום מגיע משב רוח של בדיוק 4 שניות ומקרר את הפנים שטופי הזיעה של כולם.
כשיש הפסקה ומשמיעים שיר מוכר מאחד הפלאפונים של האנשים ופתאום בבת אחת הגרון שלך מתחיל להתנפח מרוב בכי, כי זה בדיוק השיר שחשבת עליו לפניי שהתגייסת, שאם תשמעי אותו בטח תתפרצי בבכי.
לעמוד במסדר בוקר, כשדווקא המחלקה שלך נדפקה לעמוד בשמש, בזמן ששאר המחלקות עומדות בצל הבניין, ואת עוד בלי כובע, אלא עם כומתה על הראש, והשמש ממיסה את כל הנמשים שלך, ואז בא ענן ומכסה אותה, והכל נעשה הרבה יותר נעים
להגיע ליום חמישי לארוחת הערב ולדעת שרק עוד לילה אחד..ואת חופשייה למשך יומיים שלמים.
להיגרר עם המזוודה שלך בתוך הבסיס עד לשער היציאה באוטובוס מפוצץ בחיילים שבא להם לצאת בדיוק כמוך, ואז לעלות על גשר עם תיק ששוקל 20 קילו, ואז לחכות עוד לאוטובוס שמגיע לתל אביב, ומתל אביב לקחת אוטובוס שמגיע הביתה, ואז, כשסוף סוף את באוטובוס לעפולה, להתרווח במושב, להרגיש קלה בשלושה קילו (כי הנשק מאופסן, דהה), להוציא את האמפי, לשמוע, ולהרגיש הקלה, עכשיו אפשר לנוח.
לעמוד באותו מסדר הבוקר, אחריי שמניפים את הדגל, אחריי שהסמ"פ אמרה את דברה (על חתולות שבועטים בהן..חהההה!) ולשיר את התקווה, קצת יותר בקול מתמיד, ולהרגיש לגמריי אחרת מהפעמים ששרת את זה בבי"ס, או אפילו בפולין..כי עכשיו את על מדים.
תיצמדו לרגעים השפויים שלכם, ברצינות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
