אצרח אותך כל הדרך הביתה

יש לו חיוך מקסים וכתפיים רחבות מאוד. חוץ מזה הוא רזה להחריד והוא סקסי (כמו כל הגברים) כשהוא נוהג באוטו. הוא הבטיח לי גלידה וכשהיה סגור שם אז הוא לקח אותי למקום אחר, רחוק יותר, כי הוא אדם שנוהג לקיים הבטחות. הוא שולח לי הודעות כל יום סתם ככה ופעם הוא אמר לי שירד גשם בחוץ אצלו בבסיס וזה גרם לו לחשוב עליי, כי הוא יודע שאני אוהבת גשם. חוץ מזה גם יש לו ממוצע של 95 בעבודות לתואר ראשון בכלכלה, מה שאומר שהוא זה שכנראה ישלם את החשבון. הוא מוצא חן בעיניי. מאוד.

אבל הוא יהיה השלישי זה שלושה חודשים שמתחיל לי משהו איתו ושאני בטוחה שלא יברח, כשהשניים האחרים ברחו. האחד כי היה לו יותר מדיי אכפת והשני כי לא היה לו אכפת בכלל. אז מה, פעם שלישית גלידה? או שלנצח אני אצטער על טעויות מפגרות שעשיתי ואסרב לתת אמון בבחורים תמימים שבסך הכל נראיתי להם שפוייה?

פעם הוא שלח לי הודעה בלילה וראיתי אותה רק בבוקר.

"לילה טוב ילדת גשם.

כירבול נעים."

פעם נתת לי לשמוע שיר והוא הלך ככה

Juliet, when we made love you used to cry

you said "I'll love you like the stars above, I'll love you till I die"

ואלו היו 2 השורות שזכרתי ממנו, אחריי שאמרת "השיר הזה עלייך". באותה השנייה רציתי לבכות, כמו בפעמים שהיינו "עושים אהבה" (הגרשיים זה לא כי לא היינו עושים את זה מתוך אהבה אלא כי זה נשמע פלצני) - כי לפעמים באמת הייתי בוכה, אבל רק מאושר.

עכשיו אני בוכה סתם כי מזמן לא בכיתי מאושר.

אני זוכרת את המבט שלך אז עליי.

אז או שאתה מתת, או שהאהבה שלך מתה.

פעם אהבתי אותך כל כך.

עכשיו אני שונאת את כל מה שאתה גורם לי להרגיש, כולל את עצמי.

נשבעתי לא לבכות יותר בגלל שום דבר.

אני פשוט לא מצליחה.

רבאק.

a brief bout with a razorblade cut me

I freaked out thinking people didn't love me

I watched closely as the you I knew forgot me

In letting go I am so proud of what I done

...........................................................................................................

בטח שזה יקרה, בטח שאתה מפחד, למה שלא תפחד, אני מפחדת מזה בעצמי אז מה ציפיתי לאדם מבחוץ?

פחדנים, אנחנו כולנו פחדנים ואני שונאת את זה.

אז למה אני לא מסוגלת להשתלט על הדברים שאני עושה? להיכנס למעלית ולהמשיך משם, למה? אם היה לי  מספיק שכל אולי הייתי מבינה שהכל נגמר. ואולי יש לי מספיק שכל ואני באמת מבינה הכל, וזה מה שרוצח אותי?

כתבתי לשחר שאולי עכשיו הוא ישמח שאני לא אעשה את זה לעצמי יותר כי עברתי השפלה נוראית, והאמת שאני באמת מרגישה מושפלת, ואחריי שבוע בלבד התחלתי להתגעגע לשפתיים שלו, חמות כאלה.

אבל זה לא סוף העולם ולא, אני לא מרחמת על עצמי, האמת שאני חושבת שכל הדברים האלה מגיעים לי בצדק, אין מה לעשות, מעשה גורר תוצאה מסויימת והמעשים שלי גוררים אחריהם לא רק תוצאות.

וכמה פעמים כבר נרדמתי כשכל העור שלי מגרד (לא מילולית) ובוער לי מרוב שהוא חלק ולא פגוע.

ובפעם המאה אני מבטיחה לעצמי להישאר אדישה ולא להיסחף. אז דווקא אז ההוא חוזר ואומר לי, גם אם ממש בטעות "אל תיעלמי לי שוב". שוב. כאילו שאני זו שנעלמת.

אתם אלו שנעלמים.

אני לא יודעת מה יהיה עוד שבועיים כשאני אחזור לבסיס. אני חושבת שהמצב יהיה בעייתי ביותר. אני אפילו מפחדת לחזור למה שהייתי לפניי שנעלמתי.

מילים סתומות, זה הכל.