הטוראית ז' עולה לשמירה יחד עם הטוראית מ' במחנה זיקים אי שם בדרום, המקורב לגדר המערכת של רצועת עזה בכ-1500 מטר בלבד. העמדה שאלייה הטוראית עולה, היא העמדה שנמצאת בסיכון השני הכי גבוה בבסיס מבחינת חדירה של מחבלים מהגדר, היות והעמדה פונה לכיוון דרום ומשקיפה לכיוון הרצועה.
השעה היא 22:00 והטוראית מתכננת כבר את סיום השמירה כבעוד שעתיים, ומתעודדת מנוכחות המימייה המלאה בתה הרותח שמונחת אצלה בכיס.
הלילה- ערפל כבד מכסה את כל השטח, חושך. הטמפרטורה נמוכה במיוחד ושתיי החיילות רועדות מקור, אבל עומדות בצייתנות ומשקיפות.
בהמשך השמירה נודע לחיילות מפי המ"פ פבל שעבר בסביבה, כי בעקבות הערפל הוגברה רמת הכוננות בבסיס.
כעשרים דקות לאחר מכן נשמעה במערכת הכריזה של המחנה ההודעה הבאה: "הגנת מחנה, הגנת מחנה אמת, פרש תורכי מצד ימין 5". עכשיו, לאלו מכם שעוד לא יודעים, ההודעה "הגנת מחנה" משמעה שיש חשש לחדירת מחבל למחנה. ה"פרש תורכי" משמע הייתה נגיעה בגדר המערכת או פריצה שלה, שהזעיקה את כל הבסיסים הסמוכים, כולל את זיקים, וכעת הבסיס ערוך למקרה של חדירת מחבל מצד ימין של המחנה, בש"ג מטווחים, המרוחק רק כ-750 מטר מהמקום שבו עמדו 2 השומרות האמיצות.
עם השמעת ההודעה, הטוראית ז', שעמדה למטה, צועקת לטוראית מ' העומדת על מגדל התצפית לשים קסדה מהר ולרדת למטה במיידי לעמדה הממוגנת הממוקמת מטרים ספורים ממגדל התצפית עצמו. היא עצמה לובשת קסדה ומטיסה את עצמה לעמדה המבוטנת וממתינה בדריכות ששותפתה תגיע גם. זו ממהרת להגיע, והשתיים מבולבלות ומבוהלות.
הטוראית ז' נכנסת לחרדה. מחבל? ליד הגדר? אולי הוא פה? הוא הולך לירות בי! אני הולכת למות!
היא אומרת לטוראית מ' להוציא את קנה הרובה שלה כלפיי חוץ העמדה, לכיוון דרום, ועושה כך בעצמה. הטוראית ז' מוציאה מחסנית מהאפוד ומחזיקה אותה בדריכות בידה, מוכנה לכל התקלה, רועדת מכף רגל ועד ראש.
לפתע, נשמעים מצד שמאל צעדי ריצה בהולים. שתיי החיילות נעמדות דום במקומן, מבוהלות, ומביטות לכיוון מקור הקול.
מהפינה מגיחה דמותו של המפקד א', שמפקד על כיתה מס' 1 במחלקה של 2 הטוראיות. המפקד מבוהל, לחוץ, ונתון בפאניקה לא קטנה בעצמו. המפקד מועד מרוב לחץ בכניסה לעמדה המבוצרת, מתייצב, ולאחר מכן שואל בבהלה מרובה "איפה המא"ג??"
החיילות מבולבלות. אין מא"ג בעמדה. (מא"ג=מאשין גאן). החיילות מוסרות למפקד המבוהל את המידע והוא ממהר לחזור על עקבותיו וחוזר תוך פחות מדקה כשמכונת הירייה שמשקלה 10 ק"ג מוחזקת בידו. הוא מתפרץ לעמדה ומניח את המכונה על חריץ הירי. הוא מוציא את שרשיר התחמושת ומניח גם אותו לצד המא"ג. הוא פוקד על החיילות להיצמד לקיר.
החיילת ז' בינתיים מאבדת את השליטה על קצב הלב שלה. תחושת פאניקה הרסנית מפעפעת בעורקייה והיא בטוחה כי המוות קרב. היא נכנעת לרעד של גופה הנובע מפחד טהור ונקי וקר כברזל.
המפקד א', לאחר שסיים לסרוק את השטח באמר"ל (אמצעי לראיית לילה) וגילה שלא רואים כלום כיוון שיש ערפל בכל מקום, מסתובב לעבר 2 החיילות ומנסה להרגיען: "שתדעו, יש חשש לחדירה לבסיס מכיוון המטווחים."
החיילות כמובן שלא נרגעות, ותחושת המוות שמפעפעת אצל הטוראית ז' רק הולכת ומעמיקה.
האווירה מתוחה ביותר.
לפתע מגיח חייל אשר עשה פטרול לצד הגדר של הבסיס.
"מי שומר פה?"
הטוראיות מצביעות בחשש קל.
"אז מי למעלה על המגדל?"
דממה. הטוראיות אמורות להישאר ממוגנות בתוך העמדה המבוצרת..לא?
"צריך שמישהו יעלה על המגדל, צריכה להיות תצפית מלמעלה".
דממה.
"תעלו שתיכן למעלה, ואתה תישאר פה עם המא"ג."
המפקד א' מהנהן ומדרבן את החיילות לצאת מהעמדה הממוגנת.
החיילת ז' קופאת במקומה: "אני לא עולה לשם."
הנוכחים אומרים "תעלי, תעלי, יהיה בסדר".
החיילת ז' מתכוונת להתווכח איתם. אין סיכוי שהיא עוזבת את המקום הבטוח שבו היא נמצאת ועולה לעמדת שמירה חשופה לחלוטין ללא שום מיגון. לבסוף היא אומרת לעצמה שכדאי לה לא לסרב פקודה, ושאם תמות זה יהיה על מצפונם לכל החיים, וזה עונש ראוי.
2 החיילות עולות למגדל.
הן עומדות שם במשך זמן שנדמה כנצח, כשלפתע נשמעים מטחי יריות במרחק. על אוטומט. "טררררררררר"..
החיילת ז' קופאת במקומה בפעם המאה לערך באותו הערב. תמונות נוראיות מתחילות לרוץ בדמיונה והיא בטוחה כי למחרת ימצאו את גופתה היכנשהו במקום מרוחק מאוד לאחר שנפגעה מרימון.
פה נכנסת פאוזה לקורא שבמהלכה אסביר מהי ההרגשה באותו הרגע שזורמת בעורקיי החיילת:
הלוואי, הלוואי הלוואי הלוואי שלעולם לא תגלו מהי רמת הפחד שמשתקת את כל הגוף. הדבר היחיד שעובר בראש ברגעים כאלו הוא "אני לא מאמינה שזה באמת קורה. אני לא מאמינה שזה באמת קורה. זה באמת קורה. אני הולכת למות. זה אשכרה קורה. בחיים לא חשבתי שלמרות הצבא ולמרות הכל, אני אעמוד פחות מ-2 ק"מ מהגדר של הרצועה ואשמור על חיי, אאבק בשפיותי, אאבק בדחפים ההישרדותיים שלי לברוח, להינצל, לבכות, לצרוח, להישבר. אני לא מאמינה שזה באמת קורה."
התמונה שעוברת מול העיניים היא של דמות חשודה, עטופה בכפייה משובצת כחול לבן או אדום לבן שרצה לאורך הגדר, קולטת את שתיי החיילות החשופות, מכוונת ויורה. זו התמונה שלא מרפה, ואת רק חושבת איך תספרי להורים שלך, ומה אימא שלך תגיד אם תשמע על זה או אם חלילה יקרה לך משהו נורא. המילים האחרונות שהיא אמרה לך לפניי שיצאת לאותו הבסיס לא מרפות ממך: "אני אמות אם יקרה לך משהו". לא מרפה. ואת עומדת בעמדה וכל מה שאת שומעת בראש שלך זה "אני אמות אם יקרה לך משהו, אני אמות אם יקרה לך משהו. אני אמות."
כך עברה שעה, אולי שעה וחצי, אולי יותר.
לבסוף, הוכרז כי חוזרים לשגרה, הכוננות הורדה, המצב חזר להיות כרגיל.
הפחד נשאר. גם לאחר כעשרים דקות, כשבאים להחליף את שתיי החיילות, והחיילת ז' עומדת ומחכה לפריקת נשקים, היא קולטת את המפקדת שלה, וזו לוקחת אותה הצידה, וכיוון שהיא יודעת שלחיילת יש הפרעות חרדה היא שואלת איך היה ומה קרה, והחיילת פורצת בבכי, כי היא באמת חשבה שהיא עומדת למות.
לכן שיחררו אותי הביתה ביום חמישי. הייתה לי פגישה עם הקב"נית, משהו מתוכנן, לצד הטיפול התרופתי-פסיכיאטרי, והקב"נית טובת הלב אמרה שבעקבות המקרה אני אשתחרר הביתה.
סיפור אמיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
