בספר תורה שנמאס לי כבר לחשוב לחשוב לחשוב לחשוב לחשוב לחשוב לחשוב.
יצאתי מהחדר אחריי שבכיתי קצת מולם, ואז שמעתי את הרופא מכתיב לו עליי, ואז אומר שיש לי הפרעת אישיות. אז הלכתי ובדקתי איזה הפרעות אישיות יש, ונדמה היה לי שיש לי את כולן כבר. מצחיק.
ועכשיו רוצים לאשפז אותי. לאשפז אותי? זה מפחיד. לא הייתי צריכה להתחיל את כל הסיפור הזה מלכתחילה.
כנראה הייתי צריכה לשכב איתך שוב כדי להבין שאין בינינו יותר אהבה. כמו שאמרת "זה לא יהיה יותר מזה, בשבילי זה סתם סקס." אז אני מושחתת, אז אני משיגה תשומת לב ככה ונהנית מזה, אז מה. אהבה אין, וכן, גם לי אין יותר, רצחת לי אותה וזו, כצפוי, בעיה שלי. אני נתתי לך לעשות לי את זה. מדהים כמה קשה פתאום להגיד שלוש מילים. אני אפילו לא שואלת את עצמי איפה טעיתי, אני רואה את הטעות שלי מולי כל יום כל הזמן, מול העיניים מרחפת וצוחקת עליי.
אז למה אני מתענה?
זה כל כך קשה, כל כך קשה כשאתה לא יכול להרפות ממישהו בגלל הזיכרון של פעם, כשהוא היה מחזיק לך את היד, מחבק אותך, אומר שהוא אף פעם לא יעזוב אותך, ואז, עוזב.
אני מדברת בכנות ואומרת שקשה לי לחיות עכשיו. לא חסר לי כלום, כולם אוהבים אותי ואני אוהבת את כולם, אנשים ממשיכים לנסות לעזור, החיים שלי מתקדמים כמו שמעולם לא התקדמו - רישיון, עדשות, חברים חדשים (שיעזבו), קעקוע, הכל מתקדם כל כך טוב, ובכל זאת אין משהו שאני רוצה יותר מהדבר הגרוע ביותר. אני לא יכולה למחוק את המחשבות הנוראיות האלה.
ואבא המסכן, כמה שאני מרחמת עליו. הלוואי והייתי לבד לגמריי, שלא יהיו לי את ייסורי המצפון האלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
