אצרח אותך כל הדרך הביתה

"בבסיס. רציתי להגיד לך שזה היה

אחד הסופשים הטובים בחיי

ולא בזכות מה שעשינו אלא

בגלל שפשוט היית תמיד לידי

לנשיקה וחיבוק. לילה טוב

מתוקה :-*"

"לא נשאר לי מה להוסיף חוץ

מלהסכים. כבר הרבה זמן לא

הרגשתי כל כך טוב."

ואין יותר מה להגיד.

הוא כל כך רזה, מפליא איך כל כך מעט יכול לחמם כל כך הרבה.

מושך אותי אליו, מחבק מסביב, מנשק בצוואר.

מנסה ללמד אותי לרקוד. כמובן שאני אסון, מפחדת לדרוך לו על הרגל.

שוכבים על הספה הכחולה ומנסים לא להתמוסס אחד בתוך השני, אור בהיר נכנס מהחלון שמעל.

רואים סרט במחשב, הידיים שלו מסביבי, הוא נרדם.

אני מסתכלת על ההשתקפות שלנו שוכבים על הספה והוא שלו, עם הראש שלו על הכתף שלי, נושם בשקט, הלב שלו דופק כמעט באותה מהירות כמו שלי. רוצה לעצום עיניים גם אבל מפחדת שהזמן יעבור מהר מדיי..

מסיע אותי הביתה, לוקחת אותו למקום חשוך. האוטו מתחיל להיות חם פתאום מבפנים. אף אחד לא רואה, גם לא אנחנו.

בלילה מתפללת לאלוהים,

בבקשה אל תהרוס לי את זה. בבקשה. כמה עוד פעמים צריך להיכשל בשביל להצליח? בבקשה אל תחסום לי את הפה כשאני רוצה להגיד את שלושת המילים האלו. גם אם אני לא באמת מתכוונת לזה, גם אם עוד מוקדם.

החיוך שלו בבוקר, הצורה שבה הוא מסתכל עליי ומהמהם קצת לפניי שהוא נותן לי נשיקה. יאפ.

"היא אמרה אבל אצלי, שם ביני לבין עצמי יש דאגות, הלוך ושוב, רוצה אותה קרוב..."

...והוא מלווה אותי עד לקטע שבו השביל נגמר

..והוא עומד ממש קרוב..

"שמירה נעימה" אני אומרת "פעם הבאה אני אלווה לך מאה שקל כדי שתתחמק מזה"

"כן?"

"כן. אבל זו הלוואה, זה אומר שתצטרך להחזיר לי יום אחד.."

הנהון קצר

העיניים החומות שלו מסתכלות על שלי

מתקרבים שוב

והנה זה בא.

שקט.

נשיקה. ארוכה וקצרה ביחד.

חיוך. לילה טוב.