אצרח אותך כל הדרך הביתה

מי אתם שתבינו. אתם לא חיים בתוך הראש שלי ולא חייתם בו.

אני מתרחקת כי אני לא יכולה שלא להתרחק. תקללו. תשנאו. בן אדם מלא ברחמים עצמיים כמוני, מלא באגואיזם כמוני, בן אדם אובססיבי פתולוגית כמוני, שיהיה לו אכפת?

חיכיתי 18 שנה, וחיכיתי וחיכיתי וזה הגיע ואני חושבת שמגיע לי. אולי עוד 18 שנה זה יעבור, אולי עוד 18 שנה החסך יתמלא. חיכיתי וחיכיתי שיגיע מי שפתאום כל השירים מתקשרים אליו ושכל יום שווה קצת יותר איתו ושכל בוקר העיניים שלי נפתחות בשבילו, ושכל הסליחות שלי יהיו שלו ושהגוף שלי והנפש, בעיקר הנפש, יהיו שלו, ושרק בשבילי ישנה את אורח החיים שלו בלי שישים לב - הדברים הקטנים אני מתכוונת. והוא פה ואני לא יכולה בלי. אמרתי לו 'אתה יודע, זה כנראה בגלל ה-OCD שלי שכל דבר אני מכפילה פעמיים רגשית' וזה ככה ואני מבקשת, אל תגרמו לי להרגיש שאני צריכה להוציא אותו ממני, כי אני לא יכולה, ואני לא יכולה, ושוב, אני לא יכולה. תזכרו אותי בתור הזו שעשתה את טעות חייה והפכה בן אדם אחד לכל עולמה. לא סתם. הוא יודע כמה אני שבירה. הוא יודע והוא היחיד שאיכשהו בול שם פיזית כשאני צריכה אותו, גם באמצע הלילה, כששנינו מתעוררים בדיוק באותו הזמן ואני רומזת לו שיחבק אותי מאחור והוא לוחש אני אוהב אותך.

אז החיים שלי שלמים עכשיו. תשנאו אותי. תשנאו, כי אני סיימתי לשנוא את עצמי.

(קטע זה לא נכתב בגלל פורים).

אני נעשית שנואה על הרבה אנשים לאחרונה.

נו, טוב. שיהיה.

שכבנו במיטה, כמו ב-90% מהזמן שלנו ביחד, הוא חצי לבוש ואני..טוב נו, והיה כבר לקראת שש והיינו צריכים לזוז כבר, גם כי הזמן זז מהר פתאום וגם כי התחשק לו פרי שייק, והאמת שגם לי, אבל אם לפניי שנייה צחקתי והייתי שמחה בגלל האווירה האינטימית שנוצרת ברווח שבין שנינו, פתאום נפלה עליי חרדה, או אולי פוביה חרדתית והתכנסתי בתוך עצמי, וכמובן שלא הסתרתי את זה כמו שצריך, ואולי בכלל לא רציתי להסתיר את זה (הייתי מציעה להמר על האפשרות השנייה בגלל שאני דורשת תשומת לב כה רבה) אז הוא שאל מה קרה ולא ידעתי באמת מה קרה אז לא יכולתי לענות, פשוט הרגשתי רע פתאום כאילו נפל לי משהו על הראש (ואולי נפל, לא בדקתי) והתכנסתי בעצמי והוא התחיל להרגיש רע (כן יש לי השפעה כזו על אנשים) ואמרתי שאני לא יודעת מה קרה לי והוא אמר שזה לא נכון ושאני כן יודעת, אבל לא התרגזתי למרות שבאמת שלא ידעתי למה. כי חסרים לי כימיקלים בראש, אנערף למה. כי אני מטומטמת, ועוד מהסוג הגרוע ביותר, שגם מרחם על עצמו.

בסופו של דבר שוב מצאתי את עצמי בתור כדור קטן בזרועות שלו עם הג'ינס שהוא כן הצליח להלביש עליי ושוב הרגשתי מה זה קטנה לעומתו והפאנצ' ליין זה שכמובן בכיתי.

אני לא זוכרת אם אמרתי את זה פעם אבל אני הכי אוהבת אנשים כשהם פגיעים ועצובים. נראה לי זה אינסטינקט נורא נשי/אימהי. או נורא טיפשי. זה מתחרז עם נשי.

ותמיד רציתי שמישהו ירגיש את אותו הדבר כלפיי.

ושוב מצאתי את עצמי אומרת "תחבק אותי בבקשה" ואחריי טיפה או שתיים שנספגה בעור שלו גם מילמלתי משהו בסגנון "בבקשה אל תעזוב אותי". והוא אמר לי בחזרה משהו בסגנון "אף פעם".

והלכנו להכין ולשתות פרי שייק, והיה מה זה טעים.