נהייתי עייפה בזמן האחרון. עד כדי כך שאפילו אני עייפה מדיי בשביל לחכות לשיחות הטלפון שלפניי השינה. אני תוהה איך אמא עוד לא הציתה לי את השפופרת של הטלפון. מתחשב מצידה.
אני עייפה מדיי ומרוב עצלנות נדמה שאין מספיק ימים בשבוע.
נמאס לי לאכזב ולהתאכזב - מעצמי בעיקר - ומצד שני אני עייפה מכדי לנסות לתקן משהו. מרוב שהמחשבות האלו הקשו עליי להירדם - אבל לא יותר מדיי, הדלקתי 'תאור והתחלתי לתכנן את העתיד שלי כי הוא עוד לא התקשר. והריי אמרתי לו להתקשר מוקדם. חשבתי על זה וגם גיליתי עד כמה אני לוקה באגואיזם קליני חמור. אם הייתי קצת יותר אגואיסטית ממה שאני עכשיו כבר הייתי נאלצת להישאר בבית כי אני כבר לא מוצאת טובה אישית במה שמתרחש בחוץ. או בלקום מהמיטה.
אמא שאלה לפניי כמה זמן, למראה פניי הלימוניות, אם רבנו, אני והוא, ועניתי לה שלא, אז היא שאלה אם בכללי אנחנו רבים וחשבתי לעצמי "אוה המון" אבל אז תיקנתי את עצמי שאלו לא בדיוק ריבים, זה יותר אני שיוצרת קפריזות והוא שמנסה להבין. אמא קבעה שזה בטח באשמתי. היא צודקת זה באמת באשמתי. הכל באשמתי. זה שהעולם מסתובב הפוך זה גם באשמתי. אבל מלבד זאת, על אף הקפריזות, האהבה, או איך שלא תקראו לזה, עב"מים שכמוכם, אמידה דייה בשביל שיתחוללו עכשיו שינויים.
היינו מדברים, חצי בצחוק חצי לא (ועודנו כך) על איך יראה הבית שלנו כשנתחתן (ואיזה דפוק זה נשמע ככה בקול) ייצא שיהיה לנו מטבח גדול מגניב עם ירקות מעוררי תיאבון, חלונות בגודל של איזה 2X2 ושטח גינתי די גדול.
אבל
סיפרתי על המשפט של סבתא "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים ספר לו על התוכניות שלך" ואע"פ שאני נוטה להתווכח עם סבתא, הפעם לא ועם זאת זה מפחיד כי זה מרחיק אותי מהשליטה על החיים שלי.
אני תוהה אם מוח יכול לשנות את מצב הצבירה שלו מבלי שאצטרך להצית משהו בקרבתו. נראה לי יוצאת לי חתיכת מוח מהאף.
התפיסה שלי מאוחרת לאחרונה. ואני חושבת שלא מגיע לי מספיק חמצן למוח, או אפילו..אני חושבת שאין מספיק חמצן על הפלנטה. אני חושבת שאפשר להאשים בזה את כריתת יערות הגשם ושריפת מיכליות הדלק בבוליביה ואת התנמסות הקרחונים באיסלנד, הפינגווינים שכבר אין להם איפה לגור והכבשים המפליצות בניו זילנד.
מעל לראשי מעופפים קורי עכביש ואני פשוט מוטרדת מן המחשבה שיום אחד אתעורר וטרנטולה עצומה תהיה מרוחה לי על הפרצוף, אע"פ שהקורים האלו נושאים עמם כבר מזמן שלט של "להשכרה/מכירה" - אבל בכל זאת.
לפניי כמה זמן ישבתי שעונה על הקיר מתחת לחלוני ובסמוך לתקע-שקע חשמלי. ישבתי לי בשלווה, פליתי מראשי כינים, כשלפתע שמתי לב לזמזום מוזר באוזן שמאל שהתחלש והתגבר לסירוגין עם הזזת הראש שלי - ימינה שמאלה קדימה אחורה. כבר התחלתי לדמיין בראשי את כל טיפולי הכימותרפיה שאזדקק להם בעקבות אותו גידול נורא שמזמזם לי בראש, עד שהבנתי שהצתה מאוחרת למדיי שאלו התקעים-שקעים והחשמל שמזמזם בהם. הבנתי שאני יותר טמבלית משחקני כדורגל והמשכתי בעיסוקיי.
אני תוהה מה יקרה לי אם לא אשן לעולם. במצב כעת זה גם נראה כאילו אני לא מתכוונת לחטוף איזו שינה הגונה בחודשיים-שלושה הקרובים.
נזכרתי שלפניי שבוע וחצי או משהו כזה בדרך לשיעור גיטרה עברתי ליד עמוד חשמל גדול ושמן, כשפתאום לימיני נופל מלמעלה משהו שחור ומתגלגל על האדמה. זה היה עורב מת שלא ברור ממה הוא מת והיה די מגעיל לראות את מפרקתו מיטלטלת לצדדים.
ונסיים בפואמה קצרה: "אינני ילדה, עודני אישה, כל מה שאני זקוקה לו הוא זמן, רגע שהוא שלי, בעודי תקועה באמצע."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
