אצרח אותך כל הדרך הביתה

טוב אז מסתבר שזהו זה, הגיוס הוא בשביעי לשמיני, לא חצי שנה לא כלום, ממדים של בית ספר למדים של צבא (לא שאפשר לומר שבביה"ס היו לנו מדים...היה ניסיון קלוש אבל שברנו אותם) והאמת שבאמת ובכנות, אני מתה מפחד

לפניי כמה ימים שבהם חברי היקר בא ללון אצלי התעוררתי בשבע ורבע בבוקר וניסיתי לחזור לישון אך גיליתי שאני פשוט ל-א יכולה!  מחשבות ופאניקה התרוצצו לי בראש, והרי זה לגיטימי לגמריי, הפחד הזה מול הגיוס שבכלל לא נקלטעד כמה הוא קרוב, ובכל זאת, הסתכלתי על הריסים הארוכים והשחורים והיפים שלו והתחשק לי לבכות ושיחבק אותי ואז אני אבכה קצת.

כלפיי חוץ אני מנסה להיות "חזקה" בשביל אמא ואבא, במיוחד בשביל אמא, כי כל פעם שאני מזכירה לה שאני צריכה תיק גדול היא מתחילה לבכות, ולאחרונה היא כל הזמן מחבקת אותי ואומרת שהיא מתגעגעת אליי וזה קצת מפחיד שלא נדבר על זה שזה לא מקל עליי אפילו קצת. היא כל הזמן שואלת אותי אם תהיה מלחמה - האם ישלחו אותי לחזית, ואני צריכה להסביר לה אלף פעמים שלא שולחים נשים לחזית, גם כשהם לוחמות, אפילו שאני לא בטוחה בזה בעצמי.

והכי קשה זה להיפרד. יש לי דמעות כל פעם שאני חושבת על זה. להיפרד מכולם, מהמשפחה, מהחברים, והכי הכי, ובלי להעליב אף אחד, אבל באמת שלא - מהחבר. זה הכי קשה ואני יכולה להסביר לכם גם למה, אם תשאלו אותי. עד שמתרגלים לאהבה ולנחמה שמונחת בכל מבט ובכל מגע ובכל כל דבר אני מתחילה לתהות כמה זמן אני אחזיק מעמד לפניי שהמש"קית ת"ש תצטרך לתת לי הפנייה לפסיכולוג.

אני מנסה לחשוב על עצמי בשבתות, חוזרת הביתה מתה מעייפות.. מתי יהיה לי זמן לראות את כולם, לדבר עם כולם? נכון שעכשיו יהיה רשיון נהיגה לרבים מכם, אבל זה לא בדיוק פותר את כל הבעיות, ובקרוב כל השאר יתגייסו, אבל בינתיים אני צריכה ללכת לצריפין לבד ולישון באוהל מלא בסקביאס לבד ולאכול קוסקוס עם ירקות בשישי ושוקו פרווה בארוחות צהריים. אני חושבת לעצמי, מסדרת לעצמי לו"ח זמנים של שעות הפנאי, אם יהיו כאלה, חושבת על כמה כרטיסי טלכרט אני אצטרך לקנות (מישהו יודע בכלל איפה קונים אותם?) ועל איזה שירים אני מכניסה לעצמי לאמפי, ועם לשים לב ובלי אני שמה לעצמי שירים שבטוח יזכירו לי את הבדידות שלי והעצבות שלי כשאני אסע כל בוקר יום ראשון לבסיס. ואני חושבת על זה שאני אצטרך לבקש מכל האנשים הכי קרובים אליי שיכתבו לי מכתב, הכי ארוך שאפשר, שאני לא אשכח את הבית ושאני לא אשכח שגם אם היה לי הכי חרא בלבן שאפשר, תמיד תהיה לי נחמה בתשע-עשר בערב לחזור לאוהל ולהיזכר שזה לא יימשך תמיד ושלכל דבר יש סוף.

(זהו רמז אגב למי שלא הבין שהוא צריך להכין לי חבילות מכתבים נטולות אוכל שאוכל לשמור).

ולבסוף - איך אני אצליח להסתדר בלעדיו, בלי הנוכחות שלו שכל כך התרגלתי אלייה.

כשהייתי אצלו, והיה לנו סכסוך קטן בעקבות איזה עניין פעוט, התרגזתי, התיישבתי על המיטה והמשכתי לקרוא את הארי פוטר השני (אני מתנחמת במציאות של הספר כנראה, באופן די מטופש) ולאחר דקות ארוכות שמתי לב שהוא בוכה בשקט. כמובן שלא יכולתי לסבול את זה ובכיתי גם, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מכריחה אותו לצחוק, ואמרתי "בבקשה אל תשאיר לי דברים רעים לקחת איתי לגיוס", מה שגרם לו לבכות עוד יותר ולהגיד "זינה אני לא רוצה שתתגייסי", וזה שבר לי את הלב ושנינו בכינו כמו שבדרך כלל אני בוכה כשאני נכנסת להיסטריה, ואמרתי לו שגם אני לא רוצה, ואני כל כך מרחמת עליו, ועל רגל שלי שישארו בלעדיי (אל תחשבו שאני מקנה לעצמי חשיבות רבה מדיי אבל קשר זה קשר) והבטחתי כל שנייה שתהיה לי אני אתקשר. גם בשעת ת"ש המסכנה שתהיה לי שבה אני אצטרך לתמרן בין התכוננות למקלחת עם עוד 30 בנות שכוללת לבישת בגד ים ומכנס קצר, הליכה לשירותים, מקלחת דחוקה בזמן שבנות אחרות מתות שתצאי משם כבר, טלפון לאמא ואבא, טלפון לחברים, טלפון לכל שאר האנשים שמעוניינים שאתקשר אליהם, סידור המיטה לקראת שינה, וייבוש המגבת בלכו תדעו איפה.

בסופו של דבר, ואני חוזרת ליום שבו קמתי בשבע ורבע, קמתי והתקלחתי, חתמתי ביני לבין עצמי לבין אלוהים שבועה שאת תוכה לא אחשוף, חזרתי למיטה, הערתי אותו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, והוא אהב אותי גם.

יכול להיות, מאוד סביר אפילו, שזה יהיה פוסט אחרון או לפניי אחרון הגיוס.

אבל

Lay beside me, tell me what I've done
The door is closed, so are your eyes
But now I see the sun, now I see the sun
Yes now I see it

בשבילי, כי הכנתי אחת על דף אבל אני בטוח אאבד אותו עד ה-7.8 או עוד חצי שנה, תלוי לאן מגייסים אותי.

אתם לא צריכים לטרוח לקרוא.

לבוש אזרחי:

גרביים אפורות/שחורות - כותנה.

גופיות קצרות - לבנות וירוקות (לברר מספר מדויק)

גופיות ארוכות - כנ"ל

תחתוני בוקסר - נגד שפשפות? לשקול טייץ?

גומיות וסיכות - רק בצבע שחור

בגד ים שלם למקלחת! (0לא יודעת איך זה עובד שמה אבל להתחלה נסתפק בזה)

 מכנסיים קצרים, כמה סטים

הנעלה:

כפכפים - למקלחת (פלסטיק)

נעלי ספורט - בתקן הצבא (? - לברר)

היגיינה:

סדין ושמיכה דקה - נגד הסקביאססס!

תיק רחצה - אפשר

כלי למברשת שיניים

משחה נגד שפשפות!!!!!!!! - סופר חשוב!!!!!!!

משחה לחיטוי נעליים ורגליים (אקלין משהו כזה)

גלילי נייר טואלט - בסיביבות חמישה אולי יותר

דוחה יתושים - !!!

דאודורנט - מן הסתם

מגבונים לחים - !!!

קרם הגנה - !!!!!!!!!!

חפצים נוספים:

מנועלים - רצוי כמה שיותר, בעלי אותו מפתח, נגד הגנבים

חוט מחזיק מפתחות - נו, כזה שמצמידים לחגורה, בשביל המפתחות של המנועלים

טוש שחור - לסימון התיק

שק כביסה מבד - לבגדים המלוכלכים. בשקיות ניילון הם יסריחו

משחת נעליים שחורה
מברשת למשחת נעליים

אולר

פנס - רצוי!

בטריה נוספת לפלאפון - לקנות!

טלכרט - חשוב!!!

מסמכים - צו גיוס, פרטי חשבון בנק (תעשי חשבון בנק!) ת.ז., מספרי ת.ז. של המשפחה

סכין יפנית - ?

מצית - טוב, נו

סבון כביסה

סיכות בטחון

מראה קטנה

פלסטרים - מסתבר שלרוב אין לחובשים פלסטרים. צק צק צק.

תיק גדול עם הרבה מקום!

יופי עכשיו תשמרי את זה ברשימות ותחזרי אם צריך.

רשימה "קצרה" של כל הדברים שהיו ואינם, עכשיו משתמו 12 שנות לימוד

נהיה בנאלים, נתחיל ב

לא עוד מבחנים חופרים באזרחות, מתימטיקה, היסטוריה (אפילו שזה נגמר עוד שנה שעברה) תנ"ך (), ספרות ( ) אמנות (), חנ"ג (יששששששש!!!!!) עוד דברים שלמדנו השנה אם בכלל

לא עוד לצפות כל בוקר שהתבטל שיעור שממש לא בא לי עליו

לא עוד לשכב על הדשא בשיעורים חופשיים ולפורר עלים יבשים של אקליפטוס בזמן דיון על הא ודא

לא עוד ללכת לבית התה להציק למורים (כמו אורי, אה נגה?) או סתם לנסות להגניב טוסט משאולי או תה או כדור נגד כאב ראש מחנה'לה

לא עוד לקבל מוזה בשיעור אזרחות ולהתחיל לצייר שטויות

לא עוד רצפה בוצית של הכיתה בחורף ורוח קרה שנושבת לך מבעד למעיל

לא עוד לחכות בתחנות האוטובוס לאוטובוסים שלא מגיעים, בכפור של החורף או בחום של הקיץ

לא עוד לצאת עם רגל לטיולים ברחבי הבי"ס כשפתאום מתחיל לרדת גשם אבל אנחנו ממשיכות ללכת כי אנחנו אוהבות להירטב בכוונה (טוב אולי אני מדברת בשם עצמי)

לא עוד ריצות 2000! ומירוצי שדה! וחימומים של "לשער ובחזרה"! (עכשיו יהיו רק ריצות 5000 וחימומים רצחניים עם רובה אמ16)

לא עוד הפסד של ימים בעקבות מיונים לצה"ל

לא עוד ישיבות בחדר עריכה (בעיקר לתלמידי תקשורת)

לא עוד טורנירי בית ספר מציקים בכדורגל

לא עוד לאכול ביסים מהסנדוויץ' של רגל - חביתה ומיונז

לא עוד לשחק איש תלוי דקה לפניי שהמורה מגיעה בנושא השיעור שהולך להיות

לא עוד לשבת מתחת למזגן כשקר או כשחם

לא עוד שירותים מגעילים שתמיד סותמים אותם באדמה

לא עוד "את באה להשתין ב-ח'?"

לא עוד גלינה והספרייה (למרות שהיא הבטיחה לי שאם מצבי יהיה קשה אני תמיד יכולה לבוא ולעבוד איתה)

לא עוד תרגילי רעידות אדמה, שטפונות, והתקפות טילים (אני מניחה שהתקפות הטילים ישארו בנוסף לתירגול חדירת מחבלים)

לא עוד טיולים שנתיים (לאאאאאא......... ) שכוללים סבל עז במשך ארבעה-חמישה ימים של טיפוס על מצוקים במרווח של 2 ס"מ לשביל הליכה והנאה מרובה במשך שלושה-ארבעה לילות של שינה בתוך שק"שים מאובקים בתוך אוהל שאיכשהו חוסם את המינוס 20 מעלות שיש בחוץ וישיבה משותפת עם כולם ואכילה של עוגיות 37 אחוז שוקולד צ'יפס ומסאז'ים משותפים לגב וקימה ביחד עם רגל והליכה להשתין מאחוריי אבן פינתית עם פנס וזריחה מדברית עם חולצה ארוכה וסווצ'ר ומעיל וחרמונית וחולצה תרמית כולם ביחד, וארוחות חדגוניות באיזה נקיק שכוללות הרבה סנדוויצ'ים עם מלפפונים וטונה וביצים וחמאת בוטנים ומלפפונים חמוצים ושוקולד ותה מ"יחמורית המדבר המצוייה" או משהו, והסברים של אוהד ומריחת קרם הגנה כל חמש שניות ודרך ארוכה הביתה שבה כולם חולצים את נעליהם ויש ריח עז של גועל וזיעה בכל האוטובוס.

לא עוד הליכה לחדר אוכל, ישיבה או איפה שגלעד מחליט או איפה שאני מחליטה, אכילת עוף יבש בד"כ, סלט, אורז וגלידה וניל הום-מייד, ולצפות בנגה ששוב, אוכלת רק מלפפונים עם 3 טבעות "עוף" ושותה פחית קולה, ולדבר על זה שלא עוזבים את החד"א עד לפניי 2 כי יש שיעור תירגום

לא עוד שיעורי תרגום! ()

לא עוד הצגות סיום בדרמה או סל תרבות ביפעת

לא עוד "יוקי אני שונאת צבעי אקריליק, איפה המספריים? נגמר הדבק החם, אני צריכה בריסטול שחור וצבע לבן לקיר, מתי יגיעו הניילונים?"

לא עוד פורימים 2003 2004 2005 2006 2007 2008 2009 2010!!! לא עוד לחשוב כל השנה למה להתחפש ובסוף לא להתחפש לכלום ולשבת כל הערב בפינה ולראות איך צוחקים שוב ושוב על אותם אנשים.

לא עוד להיות סטוקרים אחריי קשוחון ואפלון בספרייה ובמדשאות בית ספר ולזמזם שיר של סטריפטיז כל פעם ששיערו השחור והנהדר של קשוחון מתנפנף לו ברוח

לא עוד מעשים טיפשיים של השכבה ושיחות של שאולי ודורון על כמה שהיינו רעים שאגרנו שתן בתוך בקבוקים ושפכנו אותו ליד חדר מורים וכיוצא באלה.

לא עוד הליכה בשבילים ולהיאנח על כמה שפעם הי"בניקים היו נראים לנו גדולים ועכשיו כשאנחנו כאלה אנחנו בכלל לא מרגישים ענקים שעוד שנייה מחזיקים נשק בידיים

לא עוד הכנות למסע לפולין, או חשיבה עליו כמשהו שעומד לקרות (וחבל, כי המסע הזה היה אחד הדברים הטובים ביותר שחוויתי בכל ימי חיי. בחיי שהיה נהדר. אוף מי בא שוב לקטוביצה? ואולי אני אמצא את החולצה שאבדה לי באושוויץ.. הגרף פוטוצקי, מישהו?)

לא עוד חפירות

לא, ברצינות אני מתכוונת,

אני מפסיקה עם החפירות עכשיו לפניי שאני גורמת למישהו פה לחתוך ורידים ולזייף תעודת 12 שנות לימוד.

אז מה, צה"ל אה?

מעניין.