חולשה טיפוסית שהיא רק שלי.

הגרון נחנק ולאט לאט מאבד את הקול.
נאבק בעצמו כדי שיהיה לו טוב.
ואני חשבתי שיהיה קל, שיהיה פשוט ובריא.
שהנה אני על הדרך הקלה ביותר.
משהו אוכל לי ת'בטן. טורף אותה מבפנים.
בא לי להקיא את כל מה שיש בבטן.
את כל מה שאני שומרת שם.
את כל הפחד.
איזה מערבולת מתחוללת בפנים!
כשהכל מתמוטט ואין מוצא.
אין דרך לשנות.
ואין דרך חדשה.
הכל שבור.
אבל רגע, מצאתי דבק.


אני לא אראה את הפסיכולוגית שלי שבוע וחצי עכשיו בגלל החג.
לא ממש יהיה מי שיבין אותי עכשיו.. אמא ואבא תומכים אבל לא באמת מבינים.
יהיה טוב (: