החיים, זה קורה...

אופסי ><" קודם שמתי את הפרק של TH בהוגוורטס...

מצטערת ><"

הנה פרק 5 של הסיפור הזה XDDD

פרק 5:

POV נעם (אני):

התעוררתי. הייתי קצת מטושטשת ואז נזכרתי באתמול.

מישהו מחבק אותי, פתאום שמתי לב.

קמתי בפתאומיות וביל נבהל.

"סליחה" אמרתי לו והנחתי את ראשו על ברכיי. ליטפתי את פניו. הם היו חלקות ורכות.

כשביל התעורר הגיעו הגורילות ואמרו לנו שהם עומדים לדרוש עלינו כופר של 1,000,000 $ ואברהם הסתכל עליי ואמר לי "ואת כבר יודעת למה את פה, נכון?".

ביל החזיק את ידי חזק. 'הוא תומך בי' אמרתי לעצמי ונשענתי על כתפו.

שני הגורילות הלכו לחדר אחר ואברהם נכנס לחדר שלו.

"הכל יהיה בסדר" ביל אמר לי וניסה לעודד אותי.

"אני יודעת" אמרתי לו וחייכתי.

POV ביל:

'איך היא מסוגלת לחייך אחרי הכל' חשבתי לעצמי.

התחלנו לדבר אחרי שהבריונים המוזרים הלכו.

"אני אעזור לך לשפר את האנגלית ואתה תלמד אותי גרמנית טוב?" היא הציעה.

"בסדר, אבל תלמדי אותי קצת עברית טוב!?" אמרתי.

"טוב" היא אמרה וצחקנו.

הרגשנו כמו שני חברים הכי טובים ואז נזכרנו איפה אנחנו.

"את יודעת, אני באמת מרגיש קרוב אלייך " אמרתי לה.

"גם אני מרגישה קרובה אלייך" היא אמרה לי.

התקרבנו ו.. התנשקנו.

'היא כל כך מדהימה' חשבתי לעצמי.

כשהתנתקנו הסתכלנו זה על זו וחייכנו.

"את יודעת משהו" אמרתי לה.

"אני יודעת הרבה משהויים" היא צחקה.

"אני אוהב אותך" אמרתי לה. אבל לא סתם, אמרתי לה את זה בעברית.

" גם אני אוהבת אותך "היא אמרה לי והתנשקנו שוב.

POVנעם (אני):

'הוא כזה חמוד' חשבתי לעצמי.

אני לא מאמינה שאני נעם בצלאל התנשקתי עם ביל קאוליץ.

' הוא כזה חתיך' אמרתי לעצמי.

"את יודעת משהו" הוא אמר לי.

"אני יודעת הרבה משהויים" צחקתי.

"אני אוהב אותך" הוא אמר לי. אבל לא סתם, הוא אמר לי את זה בעברית.

" גם אני אוהבת אותך " אמרתי לו ושוב התנשקנו.

"נעם?" שמעתי לחישה.

"מה?" קמתי וראיתי את ביל.

"חשבתי על איך נצא מפה" הוא אמר לי.

"איך?"

"למעלה יש חלון פתוח, שם.." הוא הצביע לעבר חלון גדול ופתוח לרווחה "אנחנו יכולים לצאת משם" הוא אמר לי.

"אבל איך נגיע למעלה? זה לא יראה קצת חשוד?" שאלתי בצחוק.

"לא, יש למעלה שירותים, כל הזמן האנשים האלה עולים למעלה לשירותים" הוא אמר, ואז נזכרתי בימים הקודמים כשהם אמרו דברים כמו "עפתי להשתין" ו-"אני חייב להשתחרר" וכאלה..

"מתי נעשה את זה?" שאלתי.

"בפעם הבאה שנהיה לבד" הוא אמר לי וחייכנו.

באמצע הלילה הערתי את ביל.

"ביל, אני לא יכולה לחכות יותר" אמרתי.

"הם הלכו?"

"נראה לי" עניתי.

" אוקיי תקחי את התיק שלך ובואי" הוא אמר לי.

שנינו נראנו זוועה, חבולים ופצועים אבל מאושרים, כי עכשיו אנחנו בורחים.

הגענו למעלה, והחלון היה פתוח, הרוח נשבה והעיפה את השיער מפנינו.

"עכשיו אוו לעולם לא" ביל אמר לי ויצאנו.

היה קר בחוץ והתחיל לרדת גשם.

"יש כאן מדרגות חירום" לפתע אמרתי.

ואז שמענו מה שפחדנו לשמוע...